גלקסיות בהתנגשות

פקחתי את עיניי באיטיות. שלושה פרצופים מטושטשים ניצבו מול פני. קווי המתאר שלהם התבהרו לאט לאט וזיהיתי את אן ניק וג'יימס.

"היי,” אמרתי והתיישבתי.

"היי,” התעצבנה אן. “הנערה נופלת מהמטאטא, מתעלפת לי מול העיניים ואז מתעוררת ואומרת לי היי.”

"תני לבן אדם להתאושש, אן,” אמר ניק.

"מה קרה לך שם למעלה?” שאל ג'יימס.

"כן, זה היה ממש מוזר,” אמרה אן. “התחלת לצרוח כל מיני משפטים בשפה לא מוכרת...”

"אמרתי משהו?” שאלתי בטישטוש. הראש שלי פעם בחוזקה והתפלאתי איך הם לא מסוגלים לשמוע אותו.

"צרחת, ליאנה, צרחת!” אמרה אן. “מה קרה? נרדמת על המטאטא וחלמת חלום רע?”

ראיתי את ג'יימס נדרך. עד עכשיו הוא לא אמר כלום. רק עמד בשפתיים קפוצות והביט בי בדאגה.

"א..אני לא יודעת בדיוק,” אמרתי. “ז..זה היה ממש מוזר – א..אני – "

"ליאנה יש לי חדשות מצערות לבשר לך,” אמרה אן. “כל מי שהיה במגרש קווידיץ' – שזה אומר לפחות חצי מהוגוורטס – ראה אותך נופלת מהמטאטא בצרחות, אז השמועות שאת חייזרית הן כרגע כלום לשמועות שמן הסתם מסתובבות עכשיו.”

"אן!” קראו ג'יימס וניק ביחד.

"מה?” קראה אן בחזרה. “עדיף שהיא תתכונן מראש לא? שזה לא יכה אותה בבת אחת איך שהיא תיכנס לאולם הגדול, אתם לא חושבים?”

"האולם הגדול,” מלמלתי. “אני גוועת ברעב.”

"היי, מה אתם עושים פה?” נבח קולה של גברת פומפרי הזקנה. “היא צריכה עכשיו שקט. צאו החוצה.”

"אבל - “מיהרה אן לומר.

"החוצה!” קטעה אותה גברת פומפרי.

ושלושתם יצאו החוצה בגרירת רגליים. רגע לפני שהדלת של המרפאה נסגרה ג'יימס הסתובב והעיף מבט דאוג. תחושה חמימה שלא קשורה בכלל לשיקוי שגברת פומפיר הביאה לי הרגע, התפשטה לי בבטן. חייכתי אליו בחזרה וסימנתי לו שזה בסדר. הוא השיב לי בחיוך וסגר אחריו את הדלת.

"ליאנה בייקר,” גברת פומפרי התיישבה ליידי בפנים רציניות שכבר נבהלתי. “אני – יש לי כמה שאלות לשאול אותך, קודם כל נחכה שפרופסור מקונגל תגיע.”

פרופסור מקונגל?? תמהתי בדממה. בסך הכל נפלתי מהמטאטא.

דלת המרפאה נפתחה. פרופסור מקונגל פסעה מתוכה במהירות. בעקבותיה הלכה פרופסור גריינג'ר (הלא היא הרמיוני גריינג'ר) המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. כבר ממזמן הבנתי שהיא מין הסגנית הלא רישמית של המנהלת – פרופסור מקונגל.

"פרופסור,” אמרה גברת פומפרי. “קראתי לך כי חשבתי שמן הראוי שגם את תדעי.” עיניה קפצו אל פרופסור גריינג'ר וניכר היה שהיא לא מרוצה שגם היא הגיעה.

"תדע מה?” שאלתי לפתע. אחרי הכל מדובר בי. על מה לעזעזל היא מדברת?

"ליאנה,” אמרה גברת פומפרי. "אני זיהיתי אצלך קסם זיכרון, הופעל עליך קסם זיכרון, לפני מספר שנים. הוא מתחיל להתפוגג לאחרונה. יכול להיות שחלמת חלומות מוזרים לאחרונה, שהם לא הרגישו לך כמו חלומות? נתקפת בכל מיני תחושות שלא יכולת להסביר?”

"אממ...” החלום האחרון צץ במוחי. הוא באמת לא הרגיש לי כמו סתם חלום מפחיד. במיוחד עכשיו... “כן,” אמרתי. שלושתן נדרכו באחת והקשיבו לי בתשומת לב. “ממש אתמול בערב חלמתי חלום מוזר שלא הרגיש לי כמו חלום...”

"ליאנה,” פצתה פרופסור גריינג'ר את פיה לראשונה מאז שהיא נכנסה למרפאה. “כל פרט קטן חשוב. יכול להיות שנבין סוף כל סוף למה לקח למשרד הקסמים לקלוט אותך, הרי את קוסמת יוצאת מן הכלל.”

הנהנתי בראשי וסיפרתי להן את כל החלום לפרטי פרטים. “זה לא מרגיש לי כמו חלום,” אמרתי בקול לראשונה את מה שכל הזמן חשבתי. “ז..זה מרגיש לי כאילו זה קרה באמת. יכול להיות ש.. שמישהו מחק לי את הזיכרון בכוונה?”

"אנחנו לא יודעים כרגע כלום,” אמרה פרופסור מקונגל בקול רך מהרגיל. “אבל אנחנו משערים שזה מה שקרה, אני מצטערת ליאנה.”

לא הבנתי על מה יש לה להצטער אבל חייכתי חיוך קלוש.

"את יכולה לספר לנו מה קרה כשעלית על המטאטא?” שאלה פרופסור גריינג'ר.

"א..אני לא רציתי לעלות עליו בהתחלה,” אמרתי. “זה היה ממש מוזר אבל הרגשתי כאילו כבר עפתי על מטאטא פעם וזה לא נגמר בצורה טובה – ובאמת צדקתי.” סיפרתי להם את החיזיון – חלום מוזר שתקף אותי לרגע והרגיש כמו ההמשך של החלום הקודם.

"א..אני לא מרגישה כאילו זה חלומות,” אמרתי. “זה מרגיש לי כאילו חוויתי אותם באמת אבל אני לא מצליחה להיזכר מתי ולמה...”

"יש לי חדשות משמחות בשבילך ליאנה בייקר,” אמרה גברת פומפרי. הבטתי בה בתקווה. “הלחש זיכרון שהטילו עליך הוא לא אובליוויאטה,” פרופסור מקונגל ופרופסור גריינג'ר פתחו את פיהם אך גברת פומפרי הרימה את ידה והשתיקה אותם. “אני יודעת שאובליוויאטה הוא הקסם הזיכרון היחיד שקיים אבל הוא קסם זיכרון בלתי הפיך ואני יודעת לזהות אחד כזה כשאני רואה אותו. הלחש שהטילו על הנערה הזאת הוא לא אובליוויאטה.”

"שזה אומר?” שאלתי.

"שהזיכרון שלך יכול לשוב אליך, אין לי פה לצערי את האמצעים הדרושים בשביל זה אבל בקדוש מנגו יוכלו להחזיר לך אותו בקלות.”

הרגשה מוזרה ניצתה לי בבטן והבעירה אותה באש משונה. “אחרי חג המולד,” אמרתי.

"מה מתוקה?” אמרה גברת פומרי.

קימטתי את האף. ברצינות? מתוקה? מה השלב הבא? ילטפו לי את השיער ויגידו לי שהכל יהיה בסדר?

"אני אלך לקדוש מנגו אבל רק אחרי חג המולד,” אמרתי. “עד אז אני רוצה – שקט,” אמרתי לבסוף לאחר לא מצאתי הגדרה מתאימה.

"את מזכירה לי מישהו,” אמרה פרופסור גריינג'ר לאחר גברת פומפרי ופרופסור מקונגל ולונגבוטום עזבו.

"את מי?” שאלתי בסקרנות.

"את הארי פוטר,” אמרה פרופסור גריינג'ר והפתיעה אותי.

"אני יכולה לשאול אותך שאלה, פרופסור?” שאלתי.

פרופסור גריינג'ר הנהנה.

"למה את עובדת כאן?” שאלתי. “זאת אומרת – הארי ורון הילאים. למה את לא עובדת יחד איתם, אחרי כל ההרפתקאות שעברתם ביחד?”

"אני חושבת שענית על השאלה שלך כששאלת אותה,” אמרה פרופסור גריינג'ר ולא נראתה כועסת בכלל כפי שחששתי. “המקום שלי תמיד היה כאן,” היא אמרה בפשטות. “הארי ורון תמיד ירדפו אחרי האנשים הרעים ויקלעו להרפתקאות מסעירות,” היא אמרה ועל פניה ננסכה ארשת געגועים. “לי היו דיי והותר הרפתקאות,” היא אמרה. “אבל בכל זאת לא יכולתי לוותר על זה לחלוטין ובחרתי במשרת התגוננות מפני כוחות האופל...” היא אמרה ופלטה צחקוק. “יש דברים שלא עוזבים אותך...”

"את ורון...” שאלתי וחששתי שאולי הפעם הגזמתי אבל פרופסור גריינג'ר חייכה וענתה: “אני ורון נשואים באושר.”

הנהנתי וחשתי הקלה על כך שאחד השיפים הכי אהובים עלי באמת קיים – עד כמה שזה נשמע מוזר...

פרופסור גריינג'ר חייכה שוב ויצאה מן המרפאה. חיכיתי כמה רגעים לאחר שהיא תלך ואז מיהרתי לצאת גם אני. נכנסתי לאולם הגדול וניגשתי אל ג'יימס, ניק ואן.

"בואו איתי עכשיו לבחוץ,” אמרתי וממש משכתי את אן מהכתף. “יש לי הרבה מה לספר לכם.”

הפרק הקודם		הפרק הבא