הו אלוהים לא שוב!

לכל הקוראים היקרים שעוד לא התייאשו מהאיטיות בה הפאנפיק הזה עולה (באמת, היה עכשיו חופש גדול, לא היתה לך טיפת זמן-) לא, לא היתה לי.

אני מעריכה את ההתמדה שלכם, ומקווה שתהנו מעוד פרק מבית sara1281! הוא מדהים לא פחות, מבטיחה.

סיריוס קפא.

"בוא הנה, רך כף, אל תהיה כזה. זה יהיה איחוד מרגש מבוזבז כל כך אם אחד מאיתנו יעמיד פנים כל הזמן שהוא כלב משוטט." אמר לו הארי, ושילב את ידיו.

סיריוס חזר במהירות לצורתו הרגילה. הוא נראה טוב יותר משהארי זכר, ככל הנראה כי ברח מוקדם יותר וכשחזר בזמן היה זה אחרי שלוש שנים של חופש. "איחוד מרגש?" הוא שאל בזהירות. "למה אתה מתכוון? הארי פוטר לא באמת יכול לזכור אותי; לא ראיתי אותו מאז שהיה תינוק. מי אתה?"

הארי חייך. "הארי פוטר. אבל אני חושב שהעובדות שציינת לא מדוייקות. לא ראית אותי מאז שנפלת אל מעבר לפרגוד."

"לא נפלתי לשם!" סיריוס מחה במרמור. "בלטריקס פגעה בי עם קללה ואני מודה שהייתי צריך יותר לשים לב, אבל זה יכל לקרות לכל אחד ו… רגע. איך אתה יודע -?"

"איך אתה יודע?"

"הייתי שם."

"גם אני," אמר לו הארי.

"גם אתה נפלת למעבר לפרגוד? מה, רדפת אחרי או משהו? חשבתי שלירחוני יהיה את השכל לרסן אותך. הוא עמד ממש שם. זה מאוד לא אחראי, במיוחד מצידו…" קולו של סיריוס דעך.

הארי גיחך. "אני לא חושב שיש לך זכות להטיף למישהו על אחריות, אבל, רק לפרוטוקול, הוא באמת ריסן אותי. לא, אני הלכתי אל מעבר לפרגוד מאוחר יותר."

"כמה מאוחר?" שאל סיריוס.

הארי משך בכתפיו. "שמונה שנים או יותר."

עיניו של סיריוס כמעט יצאו מחוריהן. "שמונה שנים? זה אומר שאתה בן, מה? עשרים ושלוש?"

הארי הנהן. "מנטאלית, כן, למרות שפיזית, כמובן, אני עוד מעט שתים עשרה."

"מה קרה? הבסת את וולדמורט? למה חזרת? כולם מתו? ספר לי הכל," דרש סיריוס.

"ובכן, אמ, דמבלדור ביקש מסנייפ לעזור לו בלהתאבד בסוף השנה השישית שלי אבל לא טרח לספר לאף אחד לגבי זה אז כולנו חשבנו שהוא מרושע עד שהוא מת בסוף של מה שהיה השנה השביעית שלי אם וולדמורט לא היה משתלט על משרד הקסמים שבועיים או יותר לפני תחילת הלימודים. ביליתי את רוב השנה בטיול מחנאות מהגיהנום, אינספור אנשים מתו, כולל רמוס, טונקס ופרד, והרגתי את וולדמורט אחרי שהוא הרג אותי. אה, ורמוס וטונקס התחתנו."

"...תחזור שוב על החלק האחרון?" אמר סיריוס.

"רמוס וטונקס התחתנו?" חזר הארי בתמימות.

"לא, החלק האחרון האחר. זה על זה שוולדמורט הורג אותך," הבהיר סיריוס.

"אה, הוא הרג אותי ואז היתה לי שיחה נחמדה עם הנשמה של דמבלדור שיידעה אותי שרק בגלל שאני מדמיין דברים זה לא עושה את זה לא אמיתי ואז הרגשתי טוב יותר."

סיריוס פשוט בהה בו.

"זה נעשה טוב יותר," חייך הארי.  "אני ככל הנראה שרדתי בזכות כח האהבה."

סיריוס נאנח. "לפרוטוקול, כשאתה מספר את זה לאנשים אחרים, נסה הסבר שנשמע יותר קשוח."

"מי אמר שאני מספר לאנשים אחרים?"

"אבל אם אתה לא מספר לאנשים שאתה מהעתיד, איך הם יתכוננו?" שאל סיריוס בהיגיון.

"למה הם צריכים להתכונן? דברים נגמרו בצורה לא רעה פעם קודמת, התחתנתי עם ג'יני וויזלי והיא היתה בהריון עם הילד שלי ורון והרמיוני נשואים. אז, ברצינות, חוץ מהמוות של פרד זו בסך הכל היתה משפחת וויזלי אחת גדולה ומאושרת. מולי היתה מרוצה, הרשה לי לומר לך."

"אני יכול לדמיין," ציין סיריוס ביובש.

"חוץ מזה, אם אני יכול להשמיד את ההורקרוקסים לפני שוולדמורט יחזור אני רק אצטרך לחכות עד שהוא ישתמש בדם שלי כדי לשחזר את עצמו, לתת לו להרוג אותי כדי להיפטר מההורקרוקס האחרון ולחזור ולהרוג אותו."

"אתה גורם לזה להישמע כל כך קל," מלמל סיריוס.

"יש לי שלוש שנים, אני אגרום לזה לעבוד. אתה מוכן לעזור לי לשרוף את ההורקרוקסים?" שאל הארי.

"אתה בכלל צריך לשאול?" שאל סיריוס. "למרות שאני לא לגמרי בטוח איך אמורים להשמיד אותם חוץ מלחשוף אותם לסוהרסנים, ארס בסיליסק ושלהבת שדים."

"חשיפה לסוהרסן? ואיך אתה בכלל יודע לגבי הורקרוקסים בכל אופן? הם אמורים להיות מאוד חשאיים," שאל הארי, מבולבל.

"או, כן, הורקרוקסים הם חלק מנשמה של קוסם אז נשיקת סוהרסן יכולה להרוס אותם. ובחייך, הארי, אני בלק. לדעת לגבי הורקרוקסים זה רק אחד מהיתרונות של לגדול באחת המשפחות האפלות ביותר בבריטניה."

"אני מניח. הי, אתה יודע ליצור שלהבת שדים?" שאל הארי.

"אני אף פעם לא באמת ניסיתי, אבל שמעתי שעם קצת אימון כל קוסם עוצמתי נורמלי יכול לסגל מידה של שליטה בזה." אמר לו סיריוס.

"אז תוכל להתחיל ללמוד את זה? הייתי עושה את זה אני, אלא שהשרביט שלי כרגע תחת פיקוח ואני טכנית קטין ואני רוצה את זה מושמד כמה שיותר מהר. תראה אם תוכל לעשות את זה עד סוף הקיץ. וסיריוס, מה שלא תעשה, אתה לחלוטין לא יכול לספר לאף אחד שחזרתי." אמר הארי ברצינות.

"למה לא? אתה לא סומך על החברים שלך?" שאל סיריוס.

"זה לא שאלה של אמון, סיריוס. זה רק שאם אני אתחיל לספר לאנשים הם כולם יהיו כזה, 'הארי, אתה ילד בוגר ואתה צריך להתחיל להתנהג בהתאם. חוץ מזה, סנייפ הוא גיבור, אתה צריך להפסיק להטריד אותו'.  ותן לי לספר לך, היה לי מאוד כיף בשנה האחרונה. אני רוצה שיהיה לי כיף השנה ובכל שנה לשארית חיי. ברגע שאני אספר לאנשים שאני מבוגר מכפי שאני נראה, הכיף הזה פשוט יעלם לו דרך החלון ואני אצטרך להתמודד עם אחריות," הארי עיקם את אפו. "חוץ מזה, אנשים יתחילו לשאול אותי לגבי העתיד שלהם. ואתה באמת חושב שרמוס וטונקס, ג'יני ואני, רון והרמיוני או ביל ופלר באמת יהיו ביחד אם הם ידעו לגבי העתיד? השד יודע. חוץ מזה, חנה כל כך ביישנית עכשיו ונוויל כבר לא אז אם אני אספר למישהו מהם לגבי העתיד שלהם, אני כנראה אהרוס אותו. לא, עדיף פשוט לתת להיסטוריה להמשיך בטבעיות, או, כמה טבעי שאני יכול, כשאני ממשיך לעשות מה שבא לי," תיקן הארי.

סיריוס גיחך. "עכשיו זה נשמע יותר כמוך. אבל בזמן שאנחנו דנים בלעשות מה שבא לנו, איך אנחנו עומדים לנקות אותי מאשמה? ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, למרות שדי נהנתי שנה שעברה בספרד."

"אה, אז באמת הלכת למיורקה? וחשבתי שכשאני אלך לוויזלים, אני אוכל לתפוס את זנב תולע ואת ההורקרוקס הראשון של וולדמורט במכה אחת. תוכל לחכות חודשיים או יותר עד שנלך לסמטת דיאגון לקניות?"

סיריוס הביט ישירות לעיניו. "חיכיתי חמש עשרה שנה כדי לנקות את שמי. אני חושב שאני יכול לחכות עוד קצת."

החודש וחצי הבאים עברו על הארי באיטיות שלא תאמן. הוא קיבל דואר, מה שהיה נחמד, אבל רצה לדחות את הנסיעה לוויזלים לאחרי היומולדת שלו משתי סיבות. א, פגישה עם דובי. ב, יהיה לו קשה יותר להיפגש עם סיריוס תחת עינה הפקוחה של מולי. זה לא שהוא לא אהב את האישה הזו, הוא אהב אותה, זה רק שהיתה לה נטייה לחנוק את כולם עם האהבה שלה, והוא כבר מזמן התבגר מהצורך באמא.

הוא היה כל כך משועמם שהוא למעשה ניצל את זמנו לנסות את התכנית המעורפלת שלו מהשנה שעברה לנסות לחזק קשרים עם בני משפחתו. ולמרבה ההפתעה, נראה שזה עובד. הוא התנדב לעזור לדודה פטוניה בבית ושיתף אותה בכמה מעצות הגינון של נוויל, מה שגרם להם לבלות הרבה יותר זמן ביחד וגרם לה להודות באי רצון שהוא מרוויח את מקומו בביתה ביושר. היא לא תודה בשום דבר אחר, אבל הוא שם לב לשיפור מובהק ביחס שלה אליו. מול דאדלי זה היה אפילו יותר פשוט. הוא פשוט התנדב לשחק איתו כשחבריו היו עסוקים ודאדלי היה הרבה יותר מידי נלהב מהאפשרות לשחק משחקי מחשב לשני אנשים מתי שהוא רוצה מכדי להסתכן בלעצבן את הארי יותר מידי ולהישאר עם משחקי המחשב ליחיד. הוא פקפק מאוד בכך שאי מי מקרובי משפחתו מחבב אותו יותר, אבל לפחות הוא היה צריך להתמודד עם פחות עוינות ברורה. דוד ורנון, בלי ספק עדיין כועס ממה שהארי עשה בתחנת הרכבת בשנה שעברה, רק נהם בכל פעם שהארי היה בחדר, כאילו לא בטח בעצמו מספיק כדי לעשות כל דבר אחר.

חבריו גם העסיקו אותו במכתביהם. הארי ניסה לשכנע את הרמיוני שלוקהארט נוכל, את טונקס לפרוץ לכספת של בלטריקס, את רון שלהתמיין לסלית'רין אינו סימן לרשעות, את סדריק לבוא ולשחק איתו קווידיץ' כשיהיה אצל הוויזלים (כי הם גרו ממש זה ליד זה), את דראקו שלדעת פרטים עליו שאין לו שום דרך לדעת (לכאורה באמצעות הצלקת) לא היה סטוקריות, את פרסי לעזוב מרצונו החופשי את החדר לא רק בארוחות, ואת התאומים 'ללמד' את ג'יני לעוף על מטאטא. בזכות ההתמדה והשיעמום המוחלט שלו, המטרות האלה התקדמו יפה, למרות שרון עדיין רצה הוכחה, הרמיוני עדיין רצתה חתימה, וטונקס עדיין רצתה עוד פרטים. הארי היה בטוח שג'יני תהיה נבוכה כשהם יפגשו שוב, אבל כרגע היא שוחחה איתו בטבעיות במכתבים אליו. העובדה שהדוויג אהבה את התעופה בחוץ היתה יתרון, הבין הארי, כי היא כמעט לא היתה אצל הדרסלים, מה שהקל מאוד את העימות בזירה הזו.

בליל ארוחת הערב החגיגית של הדרסלים, שבמקרה היתה גם יום ההולדת של הארי, אבל זה שלמישהו היה אכפת, הארי עמד להיות עסוק למדי. הדבר הראשון שהוא צריך לעשות היה לוודא שהוא מחוץ לבית כשדובי מחליט להופיע. בשמונה על השעון, דובי הופיע אל מול הארי. לרוע המזל, הארי ישב על ספסל בפארק כשסיריוס הכלב שוכב למרגלותיו.

"אה, דובי, תהיתי אם תופיע," הארי בירך אותו בחום. "בבקשה, שב. מה שלום דראקו? אי אפשר להבין מספיק מהמכתבים."

דובי, שעמד לפרוץ בדמעות כשהארי לא רק ידע את שמו, אלא גם הזמין אותו לשבת כשווה בין שווים כשקלט את החלק האחר בדבריו של הארי. "ד-דראקו?"

"כן, אתה יודע, דראקו מאלפוי. הבן של המשפחה שאתה משרת. מה שלומו?"

"איך הארי פוטר יודע על -" התחיל דובי לומר.

"צלקת מכושפת," אמר הארי בפשטות.

"אה, כן, דובי שמוע שמע את אדונילי דראקו מתלונן על כך מאוד-מאוד בקול," הודה דובי. "אבל דובי לא האמין בזה."

"איך עוד הייתי יודע לבקש מדראקו לצוות עליך שלא לגנוב את המכתבים שלי?" שאל הארי.

דובי הנהן; זו היתה נקודה טובה.

"אני לא חושב שאתה צריך להעניש את עצמך רק על זה שבאת לראות אותי, אבל בכל אופן, תן לי לעזור לך למנוע מעצמך עוד פגיעות עצמיות וליידע אותך שאני כבר יודע שמר מאלפוי עומד להביא לג'יני את היומן של טום רידל שיפתח את חדר הסודות וישחרר את הבסיליסק ברחבי הוגוורטס. חוץ מזה אני יכול להבטיח לך שאני תמיד אשא איתי מראה ולא אעשה שום דבר מטופש, אבל אני לא עומד להבטיח לך שלא אחזור להוגוורטס. אם תשתמש בקסם ותגרום לזה להיראות כמו קסם של קוסם אז משרד הקסמים ישלחו ינשוף מטופש, לא משנה מה יהיו ההשלכות של זה, ואז הדרסלים יתחילו להתייחס אלי כמו שהמאלפויים מתייחסים אליך וזה לא ישנה כלום כי החברים שלי פשוט יבואו לחלץ אותי," הסביר הארי בשלווה. "על אף שאני מעריך את הרצון הטוב."

לפתע נשמע רעש חלוש, כשמישהו התעתק אל העצים שהקיפו את הפארק.

"טוב, אני לא רוצה לחתוך באמצע, אבל נראה שהבאה בתור בדיוק הגיעה. המ, היא הקדימה…" מלמל הארי. "אז אם אתה לא רוצה עוד עדי ראייה, הייתי מציע לך ללכת. היה טוב לראות אותך!" אמר הארי בעליזות כשדובי שלח לעברו מבט עגום והתעתק משם.

"אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה, הארי," אמרה טונקס בעודה הולכת לכיוונו. "כי אנחנו עלולים להיכנס לצרות רציניות בגלל זה."

"אני יודע, אבל זה חשוב. זו הדרך היחידה לוודא שוולדמורט באמת מת. כלומר, זה שהוא פשוט מרחף לו ומשתלט על המורה להתגוננות מפני כוחות האופל שלנו זה גרוע מספיק. דמייני מה יקרה אם הוא איכשהו יצליח להשיג את גופו בחזרה…"

טונקס משכה בכתפיה. "בסדר, אבל תזכור, אתה חייב לי." היא תפסה את ידו של הארי כדי להתעתק ושמה לב שהוא אוחז בכלב. "מה הסיפור עם הכלב?"

"הוא הסנדק שלי," הסביר הארי.

"ההורים שלך מינו כלב להיות הסנדק שלך?" שאלה טונקס בספקנות.

"טוב, אבא שלי בחר, בכל אופן. אבל תראי, את חייבת לזכור שאבא שלי וחבריו הם האבות הרוחניים של פרד וג'ורג'."

"מטורפים, אתם כולכם…" טונקס מלמלה כשהתעתקה איתם לסמטת דיאגון. מאחר שהיה חשוך, לא היו הרבה אנשים בחוץ, אף שהארי חשד שהקדרה הרותחת עמוסה; זה בדרך כלל היה כך החל מחמש.

טונקס, סיריוס והארי עשו את דרכם לעבר גרינגוטס. ברגע שהיו בפנים, טונקס שינתה צורה לבלטריקס לסטריינג'. לגובלינים לא באמת היה אכפת אם היא היתה אמורה להיות באזקבאן, וגם לא אם היא רוצחת מרושעת בדיוק כמו שהקוסמים אף פעם לא באמת התעניינו בהם. כשטונקס טענה שהיא איבדה את המפתח, הגובלינים עשו לה בדיקת דם פשוטה שהיא עברה, היות והיה לה קשר דם קרוב אליה, והגובלין שבדלפק יצר לה מפתח חדש. מכיוון שבלטריקס היתה באזקבאן ונחשבה חוקית כמתה בדיוק כמו ראש משפחת בלק - סיריוס, וטונקס היתה קרובת משפחה של שניהם, היא יכלה פשוט לדרוש בעלות על הכספת בעצמה, אבל הארי חשש שזה יהפוך אותה למטרה, והיא בקושי התחילה את לימודי ההילאים שלה.

כשהם פתחו את דלת הכספת של בלטריקס, הארי תפס בספל של הפלפאף וטונקס החליטה לנכס לעצמה מעט זהב וכמה נכסי ירושה של בית משפחת בלק שהיו חלק מהנדוניה של בלטריקס אבל היא היתה בטוחה שאימה תעריך יותר מאשר כיסוי הראש שלה ודודה כלואה. למרות ש-איך היא עומדת להסביר איך היא קיבלה אותם… טוב, היא תמיד תוכל להפיל את האשמה על הארי. ככל הנראה יהיה לו הסבר משכנע יותר בכל מקרה.

מייד כשעזבו את גרינגוטס הארי ביקש מטונקס להוריד אותו ואת סיריוס אצל הוויזלים. ככל הנראה נוויל היה אצלם ביוני והרמיוני בחלק מיולי, אז רק הארי היה שם. לשמחתו, פרסי היה למטה ושיחק שחמט עם רון כשהארי נכנס. הוא הגיע בערך שעה מוקדם יותר משהוא אמר שיגיע, אבל זה באמת לא שינה שום דבר, ומה עוד הוא היה אמור לעשות עד עשר? ג'יני עטתה צבע אדום בוהק ברגע שראתה אותו ונראתה כאילו היא רצתה לברוח מהחדר, אבל חזרה בה. אז היה כבר שיפור. עכשיו רק צריך שהכל ימשיך להתקדם…

שבועיים לאחר שהגיע, הגיע הזמן ללכת לסמטת דיאגון. הארי היה לחוץ מאוד וקיווה שלא עשה או יעשה כל דבר שהוא שישנה את האירועים מספיק כדי שלוציוס ידחוף את היומן למישהו אחר. הוא נאלץ להודות שהתרגל מידי לכך שהוא יודע מה עומד לקרות והוא לא רצה לאבד את זה עד שיהיה ממש חייב.

הוא נהנה עד כה. הוא הודיע שסיריוס הוא חיית המחמד החדשה שלו 'רך-כף' וסיריוס נהנה לעקוב אחרי התאומים ולצפות בהם מציקים לאנשים. הוא הקפיד לדבר עם ג'יני בכל פעם שהיתה בחדר ועל אף שזה היה מאבק אבוד, היא עברה לאט לאט מתשובות בעלות הברה אחת למשפטים קצרים. יש סיכוי שהארי הציע בטעות לתאומים את האפשרות שיכול להיות שפרסי מבלה כל כך הרבה זמן לבדו הקיץ בניגוד למה שעשה בקייצים הקודמים בגלל שאולי יש לו חברה, והתאומים קפצו על ההצעה ודרשו שפרסי יבלה איתם יותר זמן, בתקווה שיסגיר פרטים על זהות החברה המסתורית שלו. ואם הארי לא היה יודע אחרת, הוא היה חושב שפרסי נהנה לגרום לתאומים להתחרפן מהתשובות הסתומות שלו על הנושא.

למרבה המזל התאומים לקחו לעצמם כאתגר את הצעתו ללמד את ג'יני (כשאין להם מושג שהיא היתה על מטאטא אי פעם לפני כן) והופתעו מאוד לגלות שהיא יכולה לעקוף אנשים שגילם כפול מגילה (לא מישהו ששיחק קווידיץ', כמובן, אבל כאמור, היא לימדה את עצמה). סדריק היה כבר מעל לשלוש פעמים והם נהנו מאוד לשחק קווידיץ' של שלוש על שלוש (ופרסי, כמובן, ניצל את הסחת הדעת של התאומים כדי לחזור לחדרו ו…ללמוד). על אף שהוא לא באמת הכיר את סדריק טוב עד ששניהם התחרו באליפות הוגוורטס, הארי מצא שהוא מעדיף להנות מחברת התלמיד המבוגר ולנסות ולהשאיר אותו בחיים הפעם.

כשהיו בסמטת דיאגון, הארי שכנע את חבריו ללכת קודם כל לרוקח כדי שיוכל לאסוף את חביות שיקוי הדודאים שלו. אז אולי שלושה תריסרים היה קצת פרנואידי מצידו, אבל אם היה דבר אחד שהרמיוני לימדה אותו, זה היה שלעולם לא מזיק להיות מוכן. רון, הרמיוני ונוויל (שקבעו ללכת עם הוויזלים כשהיו אצלם בקיץ) הביטו בו שלושתם בתמיהה, אבל תגובתו היחידה של הארי היתה שהצלקת שלו חשבה שזה רעיון טוב. הוא תהה לרגע כמה זה יחזיק עד שאנשים יתחילו לחשוב שהוא משוגע אם הוא ימשיך להשתמש בזה כתירוץ לידע העתידי שלו.

בסופו של דבר, השלישיה ונוויל נכנסו אל כרך ודף בע"מ. הארי הציע ברוב התחשבות שהוויזלים יקנו רק שני סטים של ספרים כך שהם יוכלו לחלוק אותם וגברת וויזלי, מעט מובכת, חשבה כנראה שזה רעיון טוב.

לפתע, הצלם של לוקהארט נתקע ברון. "זוז מהדרך," הוא נהם. "זה בשביל הנביא היומי."

"אז מה," מלמל רון.

לוקהארט הרים את מבטו וראה את רון. לרוע המזל, הארי עמד בדיוק לידו. הוא קפץ על רגליו וצעק, "האם ייתכן שזהו הארי פוטר?"

"איפה?" הארי הקפיד להסתכל סביבו, כמו מחפש את עצמו.

"אתה לא הארי?" שאל גילדרוי, מבולבל.

"לא," אמר הארי בעליזות.

"אבל… אני…הצלקת שלך…" מחה לוקהארט.

"תאונת בישול מצערת," אמר הארי בקיצור, משחזר את הסיפור מהשנה שעברה.

"אז מי אתה?" דרש לוקהארט.

"דראקו מאלפוי."

"אה, טוב, תן לי לתת לך סט ספרים בחינם כדי לפצות על הבלבול המצער," אמר לוקהארט, והושיט לו סט של ספרים. הוא הפנה את תשומת ליבו חזרה אל מעריציו המצפים.

"הנה," אמר הארי, ושמט את הספרים שלו לקדרה של ג'יני. "עכשיו את צריכה רק סט אחד."

"אבל מה עם הספרים שלך, הארי?" שאלה הרמיוני.

"אני לא מתכוון להשיג אותם, הרמיוני."

"אבל… אז איך תלמד?" היא דרשה.

הארי גיחך. "בחייך, זה לא כאילו אני עומד ללמוד משהו השנה בכל מקרה. הוא רמאי, זוכרת?"

הרמיוני הנהנה בעל כורחה. לקח זמן ארוך לנער אותה מהאמונה שמאסטר האובליוויאטה היה גאון.

"הארי, למה אמרת לו שאתה -" התחילה גברת וויזלי.

"זה היית אתה!" קולו של דראקו מאלפוי נשמע ממאחוריו.

"כן, דראקו?" שאל הארי בנימוס.

"אתה התחלת את השמועה הזאת בשנה שעברה, נכון?" דרש דראקו. "האחת לגבי זה שאני הילד הלא חוקי של סנייפ."

"טכנית, פרד וג'ורג' התחילו את השמועה," הארי דייק. "אבל כן, היתה לי יד בזה. למען ההגינות, זה לא שהיינו חברים אז."

"אבל אתה הרגע הבאת את זה שוב לתשומת לב האנשים. מה התירוץ שלך הפעם?"

"אני…" הארי השתתק בפתאומיות. "אין לי תירוץ הפעם. מצטער."

דראקו גלגל את עיניו. "ועוד אחרי שטרחתי לצוות על דובי להתרחק מהדואר שלך…"

"אוי, בבקשה, אין סיכוי שזה לקח יותר מכמה דקות," הארי זרק. "על אף שאני אכן מעריך את זה."

"אז, איך הצלחת לשרוד את הקיץ עם המוגלגים? כלומר, אני מדמיין לעצמי שזה בטח נורא יותר מקיץ עם הוויזלים," אמר דראקו.

"טוב, נראה שדודה שלי ובן הדוד שונאים אותי פחות מהרגיל השנה, אבל דוד שלי נראה כאילו הוא רוצה לחנוק אותי בכל פעם שהתקרבתי אליו," השיב הארי.

"כיף," אמר דראקו בציניות. "תזכיר לי שוב למה המוגלגים שווים את ההתייחסות שלנו?"

"כי המשפחה שלי מתייחסת אליי בערך כמו שטהורי דם פאנאטים מתייחסים למוגלגים?" הציע הארי. "רק בלי נסיונות הרצח?"

"רון, מהר, דעתה של אמא מוסחת על ידי לוקהארט, בוא נברח," אמר אדון וויזלי, מפלס את דרכו אליהם לצד פרד וג'ורג'.

"נו, נו, נו - ארתור וויזלי," אמר לוציוס מאלפוי באיטיות.

הארי גלגל את עיניו. למען השם, זו היתה פגישה מזדמנת בחנות ספרים צפופה, לא עימות דרמטי במערב הפרוע.

"לוציוס," ארתור הנהן, בקושי טורח להיות מנומס.

"שמעתי שזאת תקופה עמוסה במשרד הקסמים. כל הפשיטות האלה… אני מקווה שהם משלמים לך שעות נוספות?" הוא תחב את ידו לקדרה של ג'יני, ושלף עותק חדש ובוהק של מדריך שינויי צורה למתחילים.(הארי התעקש לשלם להם על ספרי הלימוד על כך שהיה אצלם חודש. ארתור ומולי הסכימו רק לאחר שאיים לקנות לכולם מטאטאי נימבוס 2001 במקום. מי ידע שהדרך להתגבר על ההתנגדות לצדקה היא להציע יותר צדקה?) "כנראה שכן. כמה עצוב שאתה כה נואש לכסף עד כדי לבייש את התואר קוסם רק בשביל עוד כמה אוניות?"

"יש לנו הגדרה מאוד שונה למה שמבייש את התואר קוסם, מאלפוי" אמר ארתור.

"ללא ספק,"אמר לוציוס ועיניו שוטטו לעבר הגריינג'רים. "החברה -"

"אישית, ההגדרה שלי ללבייש את שמו של קוסם זה כל מי שהוא בן מעל לחמש עשרה ולא יכול לבצע לחש אקספליארמוס פשוט בלי להפיל את השרביט שלו," קפץ הארי.

"או מישהו שלא יודע לרכב על מטאטא בלי ליפול," הוסיף דראקו.

"או מישהו שלא אוהב קווידיץ'," היתה תרומתו של רון.

זה בהחלט שבר את המתח, והמאלפויים הלכו ללא תקלות. טוב, כמעט. כשהסתכל היטב, הארי יכל לראות את לוציוס מחליק את היומן לתוך ספרה של ג'יני. מה חבל שהקרב נמנע, גם אם הארי היה אחראי לכך, כי הוא תכנן להתערב עם דראקו והתאומים שהאגריד יגמור את הקרב בין אבותיהם. נו טוב.

______________________

כשהארי והוויזלים הגיעו חזרה למחילה (לאחר שנפרדו מהגריינג'רים, שיצאו ללונדון המוגלגית, ונוויל שחזר הביתה דרך האח), כולם סידרו את החפצים שלהם ורון מיד הזמין את הארי לשחמט. בדיוק כמו שהסכים בכל הפעמים הקודמות שרון ביקש ממנו (בעקבות התיאוריה שלו שככל שרון ינצח יותר את הארי בשחמט כך יהיה לו פחות תסביך נחיתות כלפיו), הוא לא באמת יכל לחשוב על סיבה מספקת לסרב ולעלות למעלה במקום, וכך הוא נאלץ לשחק.

הוא באמת לא היה מרוכז, והוא שיחק אפילו גרוע מהרגיל. ברגע שהפסיד, הוא כמעט עף במעלה המדרגות לחדר של ג'יני. הוא פתח את ספר שינויי הצורה שלה. כלום. הוא עיין בשאר ציוד בית הספר. כלום. את שארית אחר הצהריים הוא בילה בחיפוש ממושך בכל רחבי הבית. עדיין כלום.

עם רדת הלילה, הוא נאלץ להגיע למסקנה מפחידה יחידה. היומן נעלם. וכך גם סקאברס.

אממ... תגובות? בבקשה בבקשה?

הפרק הקודם		הפרק הבא