רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 9: קולו של דאדלי
 

"דאדלי?" אמר הארי בפה פעור, "בן הדוד שלי, דאדלי?"

"יש לך עוד בני דודים?" שאל נוויל בהרמת גבה.

"לא," ענה הארי ונשען לאחור, "אבל שדאדלי ירצה לדבר איתי? למה?"

"אל תשאל אותי," אמר נוויל, "זה בן הדוד שלך."

"אולי זה חשוב," אמרה הרמיוני וקמה ממקומה, "אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת לראות אותו."

"כן, לפחות מתוך נימוס. וחוץ מזה, איך אתה יודע שזו לא קלייר שרוצה לדבר איתך? " הוסיף רון, לאחר שראה את הבעת פניו של הארי.

"בסדר, בסדר," נאנח הארי, לוקח עוגיה בהיסח הדעת מתוך חבילת עוגיות, אחת מני רבות, שהגברת וויזלי שלחה איתם.

"אתה בא גם?" שאל הארי את נוויל.

"לא, לפי כל התיאורים שלכם, אני חושב שאני אוותר על התענוג," אמר נוויל בחצי חיוך, "לא, באמת. אני מעדיף להישאר כאן."

השלושה עזבו את החדר במשיכת כתפיים, משאירים את נוויל עם המכתב מהוריו.

"ובדיוק כשחשבתי שכבר נפטרתי מהדרסלים..." חשב הארי באכזבה.

לאחר שטעו בדרך מספר פעמים, וחלפו לפחות פעמיים על פני סבתו של נוויל – ששילחה בהם מבט חמור סבר – הם הצליחו למצוא את הדרך החוצה.

הארי מעד קלות בעוברו את סף הדלת, ששכח להזכיר לעצמו שיש שם ירידה קלה, ונאחז בכתפיהם של חבריו כדי לשמור על שיווי המשקל. הוא הרים את ראשו כלפי מעלה ונתקל בגופו המאיים של בן דודו, כשלידו עומדת חברתו, קלייר.

"אז מה רציתם?" שאל הארי וניסה להיראות גבוה יותר. זה לא עבד, ליד דאדלי הוא נראה קטן מתמיד. הוא התנחם בעובדה שלפחות רון התנשא לגובה גדול יותר גם משל דאדלי.

"אתם לא מזמינים אותנו להיכנס?" אמרה קלייר בנימה מתנשאת.

אה, כן...אני חושב שהסלון פנוי, או הטרקלין..." גימגם הארי, "אה, החדר שבכיוון ההוא."

לאחר שנכנסו כולם והתישבו על הכורסאות הנוחות להפליא, הרמיוני סגרה את הדלת.

הארי הציע לדאדלי וקלייר עוגיות מתוך הקופסה, שמשום מה עדיין החזיק בידיו. קלייר דחתה את ההצעה בנימוס.

למרבה ההפתעה, דאדלי סירב גם הוא, לאחר שהארי הבטיח לו שהגברת וויזלי היא טבחית נהדרת. במחשבה שנייה, אולי זה לא היה כל כך בלתי צפוי. הארי, ובוודאי גם דאדלי עצמו, עדיין זכר את מה שקרה לדאדלי לאחר שאכל מסוכריה מעשה ידי משפחת וויזלי, ובפרט מעשה ידי פרד וג'ורג'. הארי הנהן בראשו והניח את קופסת העוגיות על השולחן העתיק.

קלייר נגשה אל החלון, סגרה את הוילונות בדיסקרטיות, והחלה לספר את סיפורה.

"יש שמועות..." היא אמרה בקול שכמעט ולא עלה על לחישה, "שפוקדות את כל רחבי הארץ. שמועות בנוגע למעשיו של זה שאין לנקוב בשמו..."

"וולדמורט?" קטע אותה הארי בלי לחשוב. קלייר נרתעה מעט למשמע השם. דאדלי נשאר מקובע במקומו. הוא לא הבין את נוראותו של וולדמורט, או מה רבה הייתה הסכנה שבחזרתו לשלטון.

"כולנו יודעים על מעשיו הנוראים, ואתה יותר מכולם," חזרה קלייר, "אבל עכשיו, לאחר שהשיג את רוב מטרותיו, מה תהיה מטרתו הבאה? מטרה שתסמן את ניצחון צבאו על זה של דמבלדור, מקור בלתי נדלה של קסם?"

"הוגוורטס...ומשרד הקסמים" מילמלה הרמיוני.

"אבל אם זאת המטרה הבאה שלו," שאל הארי, "למה הוא לא מימש אותה עד עכשיו? היה לו די והותר זמן לכך."

"הארי," הרמיוני ניגשה לענות לו, אבל קלייר השיבה במקומה.

"בנוגע להוגוורטס, הטירה מוגנת על ידי לחשים וכשפים עתיקים, שאת מרביתם איש אינו יודע. זה לא דבר כל כך פשוט. אתם לא קוראים כלום? הכל כתוב בפירוט ב'הוגוורטס: תולדות' החל מעמוד-"

"267," השלימה אותה הרמיוני.

"יופי, עוד מישהי כמו הרמיוני," סינן רון אל הארי, "כאילו שאחת לא הספיקה לנו..."

"אבל למה את מספרת את זה לנו? איך אנחנו יכולים לעצור אותו?" שאל הארי.

"אתה הנבחר," ענתה קלייר, "אם מישהו יכול להביס אותו זה אתה. אתה היית חביבו של דמבלדור."

"ומה בנוגע למשרד הקסמים?" שאל הארי

"בנתיים מחזיקים מעמד, הבנתי שקינגסלי די שולט שם בעניינים, אבל אתה-יודע-מי ממשיך לנסות ולהכניס לשם מרגלים".

הארי הרגיש מדוכדך עוד יותר, אולם זה כלום לעומת מה שהרגיש דאדלי. דאדלי, שתמיד פחד מהארי רק על סמך העובדה שהחזיק שרביט בידיו, בוודאי פחד ממנו כפליים כעת למשמע כל הסיפורים הקשורים בו ובוולדמורט.

"אני הייתי אחת מאלו שהאמינו לך כשאמרת שהוא חזר," המשיכה קלייר, "וגם האמנתי שניתן לנצחו.  אך הזמן פועל לרעתנו, עם כל דקה שעוברת אתה-יודע-מי מתחזק. אם התוכנית שלו תצליח, הוא יהיה כמעט בלתי מנוצח."

"יותר בלתי מנוצח ממה שהוא עכשיו, בכל מקרה," הוסיף הארי.

"כבר היינו כאן יותר מדי זמן," אמרה קלייר, "אנחנו חייבים לעזוב. אם מישהו ישאל, מעולם לא היינו כאן."

קלייר פנתה ללכת מלווה ברון והרמיוני, אך דאדלי נותר במקומו, הזדמנות מצויינת להארי להחליף איתו כמה מילים, לבד.

"למה באת?" סינן הארי.

"היא אמרה לך," אמר דאדלי במתק שפתיים, זרועותיו שלובות.

השתררה דממה שבמהלכה קמו השניים ממקומותיהם וניגשו אל הפתח.

"שמעתי שאתה עשיר ומפורסם כאן," אמר דאדלי לבסוף.

"כך אומרים..." סיים הארי בקצרה.

"אתה בא?" נשמע קולה של קלייר, לאחר זמן מה, מן החדר הסמוך.

"כן, אני כבר מגיע," קרא לעברה דאדלי.

"להתראות," אמר הארי.

לרגע קט נדמה היה שהשניים קפאו אך לבסוף הם לחצו ידיים, דבר שלא קרה מעולם.

"במחשבה שנייה," אמר דאדלי לפני שעזב גם הוא את החדר, "אני חושב שאקח אחת מהעוגיות האלו."

הארי הגיש לו את אחת מעוגיות הזנגביל, ומבטם נפגש פעם אחת אחרונה.

"אז זאת הייתה קלייר..." אמר רון בהשתהות, לאחר שדאדלי וקלייר עזבו.

"אני חושבת שהם יהיו זוג יפה," אמרה הרמיוני ולקחה נשימה ארוכה, "שנחזור אל נוויל?"

"כן, אבל בואו נתעתק," ביקש הארי, "כבר נמאס לי ללכת כאן לאיבוד."

"עשינו עסק," השיבו רון והרמיוני בחיוב.

הארי, רון והרמיוני מצאו את נוויל שקוע במכתב, עיניו לחות ואדומות למדי. למען האמת, הוא כלל לא הבחין שהם נכנסו לחדר.

"היי, נוויל," אמרה הרמיוני בשקט. נוויל קפץ ממקומו.

"או, היי," אמר. שתיקה השתררה בחדר.

"מה הם אמרו לכם בסוף?" התעשת נוויל.

"כל מיני שמועות על וולדמורט," אמר הארי בעייפות, "נספר לך אחר כך. מה איתך?"

"אני בסדר, למה שאני לא אהיה בסדר?" אמר נוויל, אך קולו שהיה גבוה מהרגיל הסגיר אותו.

"זה בסדר, נוויל," אמר רון בעדינות.

"זה פשוט," הוסיף נוויל לאחר מחשבה. "יש לי תחושה שהם מנסים להגיד לי משהו... אני בטוח... אני יודע, אני מרגיש את זה... אני רק לא רואה את זה..." קולו נשבר. הוא קינח את אפו.

"נוויל, אתה יודע שאסור לך ללכת לבקר אותם..." אמר הארי, לפי שנוויל הצליח להגיד בעצמו את מה שהיה על ליבו.

"אני יודע..." אמר נוויל בכאב, וקינח את אפו בשנית.

"נעזור לך לפתור את זה," אמרה הרמיוני, והתיישבה לצידו של נוויל.

"אם הרמיוני לא תצליח לפתור את זה, אז אף אחד לא יצליח," הכריז רון בעליצות מעושה.

הרמיוני הסמיקה.

"אבל קודם כל, מה דעתכם על מעט מ-" רון פתח את אחת מן החבילות, שנחו בשלווה בתוך מזוודתו, "-פשטידת בשר ותפוחי אדמה שאימא שלי שלחה איתנו, כי אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא אכלתי כלום מאז הבוקר."

ארבעתם הסכימו שקודם עדיף להם לאכול, והחלו לפתוח את החבילות של הגברת וויזלי.

הארי אכל בתיאבון. מרוב כל האירועים שהתרחשו, הוא בכלל שכח לאכול. הוא נתן להדוויג לשתות קצת ממיץ הדלעת שלו ולכרסם את אוזנו. הארי חשב בעצב כמה הוא מרחם עליה. בגלל החשש שיגלו אותם, הדוויג הייתה צריכה להישאר בכלוב שלה  כל הזמן, והוא לא יכול היה לתת לה להסתובב חופשיה. רוב הזמן היא התנהגה יפה.

האוכל וההבטחה שהם יצליחו לגלות מה אומר המכתב, בהחלט הצליחו לרומם את מצב רוחו של נוויל.

"הממ...כלום לא ישווה לכוחה של האהבה, אפילו לא כוחו של אדון האופל'," הירהר הארי בעודו ממלמל לעצמו מספר פעמים את המשפט, "זה מה שדמבלדור תמיד אמר. וולדמורט אף פעם לא הבין את זה. ולחשוב שהוא ציפה שדמבלדור ימנה אותו למורה בהוגוורטס."

נראה היה כי כל אחד מהארבעה התמקד בנושא אחר, נוויל קרא שוב ושוב את המכתב לעצמו, מדגיש כל משפט. הרמיוני לקחה לידיה קלף והחלה לשרבט עליו במהירות תוך שהיא שולחת מבטים חטופים במכתב. הארי התרכז במשמעות של כל מילה אך את מעשיו של רון הוא לא הצליח להבין. רון התרכז בפינה אחת של הדף ולא הסיט ממנה את מבטו.

"בהתחלה ניסיתי לחלק את המילים לקבוצות ולקחת ראש של כל מילה, אבל זה כנראה לא זה. חשבתי שיכול להיות שמדובר בפעולות עם מספרים או שכל מילה מסמלת משהו. היה לי חשד שייתכן שכל מילה מציינת למעשה מילה בשפה אחרת, אבל גם זה לא הצליח. לא משנה מה ניסיתי, לא הצלחתי לפענח את הכתוב בכל הדרכים האלו, ולכן אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת אחורה," סיפרה הרמיוני ארוכות.

"אז חזרנו לנקודת ההתחלה," סיכם רון בקצרה.

"אז זהו... שלא," הודיעה הרמיוני.

השלושה הנותרים הביטו בציפייה למוצא פיה.

"אני חושבת שאני יודעת במה מדובר," הרמיוני אספה לידיה את גיליון הדרובלים והצביעה עליו, "שמתם לב שיש פה מסר שחוזר על עצמו מספר פעמים?"

"המכתב הזה מאוד מחושב, יש כאן משמעות לכל מילה, יש לו גם חשיבות מאוד גבוהה. שימו לב לאופן שבו הם בחרו למסור את ההודעה הזאת, יש כמובן קטעים שחייבים להופיע, אבל אינני חושבת שהמטרה של מכתב זה הוא להודיע שהם בסדר, יש בו יותר מכך. הקטע הראשון הוא כדי להסביר לך, נוויל, מה בדיוק מתרחש. יש כאן עוד כמה קטעים שמסבירים מה עליך לעשות, אך מה שאמור לעניין אותנו יותר אלו הקטעים שלא עוסקים בכך, אלא אלה העוסקים בוולדמורט."

"הם מאוד לא רוצים שסודם יתגלה..." הירהר הארי, "הרי הם תיכננו כל פרט בקפידה במשך שלוש עשרה שנים, ובמשך כל אותן השנים האלו הם המשיכו בתוכנית הזאת, אבל אם אוכלי המוות רק רצו למצוא את וולדמורט אז אין בכך יותר צורך, אני צודק? הרי יועילו לנו עכשיו עוד הילאים, לא?"

"הם נלחמו בו, נכון?" אמר רון, "הם ניסו לעשות בדיוק את מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו-"

"הם חיפשו את ההורקרוקסים," אמר הארי לפתע וקטע את רון, זה היה מאוד ברור לו כעת. זו הייתה הדרך שניסו ההילאים להילחם בו.

"הורקרוקס?"

"אה, חלק מנשמה שניתן להפריד אותה מהגוף כש… אה, רוצחים מישהו," נידב הארי הסבר, "זו דרך להפוך מישהו לבן אלמוות. לוולדמורט יש, אה, היו שישה כאלו."

"אז זה לא דבר טוב," הסיק נוויל.

"לא, ממש לא."

"נוויל," פנתה אליו הרמיוני, "אתה בעצמך אמרת שכאשר ההורים שלך הותקפו, אוכלי המוות ניסו לגלות את מקום הימצאו של וולדמורט, אבל מדוע שאוכלי המוות יחשבו שהוריך ידעו היכן הוא נמצא?"

"הם לא רצו לדעת איפה וולדמורט-" אמר הארי.

"הם רצו לדעת איפה ההורקרוקס שלו?" השלים נוויל.

"מה פתאום!, אוכלי המוות לא ידעו על ההורוקרוקסים של אדונם" תקף אותם רון.

"אבל בכל זאת אני משערת שהוריך עלו על משהו אחר, זמן מה לפני שאוכלי המוות הגיעו אליהם," אמרה הרמיוני,

"זאת בוודאי הסיבה שהם לא יכולים להיחשף, כי המידע שידוע להם הוא עדיין רלוונטי לימינו, ווולדמורט יודע זאת."

הארי קם לפתע ממקומו. הוא נעצר לזמן מה כשחלף על פני ההגיגית, אך מיד המשיך לעבר שידתו של נוויל.

"לאן אתה הולך?" שאל רון בבילבול, אולם הארי לא שם ליבו אליו. הוא הרים את התמונה שנחה על השידה.

"מסדר עוף החול המקורי..." לחשה הרמיוני.

"נכון," אמר הארי.

"אני לא בדיוק מבין לאן אתה חותר..." אמר רון כאשר הארי עבר באצבעותיו על האנשים בתמונה.

"אנחנו יודעים את מי הוא הרג עכשיו."

"מה, את מי?" שאל נוויל.

"היא," הצביע הארי על אחת מהנשים, "דורקס מדואוז, 'וולדמורט רצח אותה במו ידיו...'."

מילותיו של מודי הדהדו בראשו. זו הייתה היא.

"אתה חושב שההורקרוקס נוצר כתוצאה מההרג הזה?" שאלה הרמיוני, "זה אפשרי, הרי לוולדמורט היו הרבה מאוד עוזרים שיהרגו בשבילו, אז אם הוא הרג אותה..."

"וולדמורט היה מאוד מדויק בנושא הזה, אולי גם עליה היו דברים שאנחנו לא יודעים, הוא בחר באנשים משמעותיים. אני לא אתפלא אם מישהו שהיה במסדר, כלומר אויב רציני, ייחשב כניצחון לצד שלו," הארי המשיך להתהלך בחדר.

"זה עוזר לנו?" נוויל העיף מבט בתמונה.

"עכשיו אנחנו יודעים אולי במי הוא השתמש, כלומר באיזו תקופה זה קרה."

"אבל אנחנו מתבססים על ניחוש," אמר נוויל, "אנחנו אפילו לא יכולים לדעת אם זה ההורקרוקס המסויים הזה."

"נוויל צודק," הסכימה איתו הרמיוני, "אני חושבת שעדיף שנשיג עוד מידע לפני שנשער השערות."

הארי לא הניח לעניין, הוא היה בטוח כי דורקס מדואוז שימשה את וולדמורט לרקיחת הורקרוקס, גם אם לא את זה שגילו הוריו של נוויל.

"אז מה עושים עכשיו?" שאל נוויל ארוכות.

"בודקים תקופות," אמר רון, "אנחנו צריכים למצוא תקופות משמעותיות עבור אתם-יודעים-וולד-מורט, מקומות חשובים, כאלו שהוא ירצה להנציח."

"אני חושבת שאעיף מבט נוסף במכתב ההוא," אמרה הרמיוני ופנתה הצידה, "אנסה למצוא עוד רמזים."

רון והארי התפנו לספר לנוויל על שיחתם עם דאדלי.

עיניה של הרמיוני המשיכו לרפרף על המכתב גם דקות ארוכות לאחר שהאחרים כבר עברו לדבר על נושאים אחרים. היא ניסתה לחבר את כל המחשבות יחדיו.

"כן, אנחנו נישאר כאן לפחות שבועיים," נשמע רון אומר בהיסח הדעת.

הרמיוני המשיכה להתרכז במסר.

"לפני שנפעל בדרך כלשהי," הארי הוסיף, אך הוא עצמו המשיך לחשוב על אותו ההורקרוקס.

הרמיוני הביטה בגיליון בריכוז רב.

הם נראו מאוד שקועים בעניין כשלפתע נשמע קריאה.

"אני לא מוצאת במכתב עוד שום דבר, אבל חשבתי על משהו אחר" הרמיוני לחשה. "חשבתי על זה שקלייר אמרה שהיעד הבא של וולדמורט הוא הוגוורסט...וזה אומר..."
"שיש שם הורוקרוקס!" ענו כל השלושה יחד.

הפרק הקודם		הפרק הבא