All the Young Dudes

יום שבת, 23.10.1971

"פשוט אף פעם לא לימדו אותך?"

רמוס משך בכתפיו, עייף ועצבני. זה היה שבוע אחרי שיעור התעופה ההוא, וסיריוס תפס אותו לבד שוב. הוא ישב די בשמחה על המיטה שלו, מדפדף באחד ממגזיני הקווידיץ' של ג'יימס - הוא אהב את התמונות הזזות, אפילו אם הוא עדיין לא הבין את החוקים, וזה היה הדבר הכי קרוב לטלוויזיה שהיה בהוגוורטס.

"לימדו אותי," הוא ענה, הופך את העמוד, ומקווה שסיריוס יבין את הרמז ויעזוב אותו. הוא לא עשה את זה. רמוס סגר את המגזין. "לימדו אותי," הוא חזר. "פשוט לא למדתי כמו שצריך. כשאני מסתכל על המילים, אני לא רואה את מה שכל האחרים רואים. זה לא הגיוני בשום צורה; כל האותיות כל הזמן זזות ומשתנות. מורים אמרו שאני פשוט מטומטם."

אף אחד אף פעם לא עשה עניין מבעיות הלמידה שלו בסנט אדמונדס. בקושי נתנו להם שיעורי בית, בגלל שאף אחד לא עשה אותם גם ככה. להרבה מהילדים היו בעיות; הם לא רצו או לא יכלו ללמוד. זה לא היה כאילו מישהו ציפה מהם אחרת.

"אבל איך עשית את זה?"

"עשיתי את מה?!"

"טוב… הכל! כל הלימודים, כאן, בהוגוורטס."

רמוס הסתכל עליו כאילו הוא היה הטיפש מביניהם. "סיריוס, לא עשיתי את זה. למקרה שלא שמת לב, אני בריתוק כל ערב."

"טוב, כן, ברור," סיריוס נופף בידו. "אבל בשיעור שיקויים אחד, ראיתי אותך - לא כתבת סיכומים, אפילו לא הסתכלת בספר, או בלוח, ועדיין הכנת את כל המרכיבים לתרופה לרעלים בצורה מושלמת - סלגהורן נתן לך חמש נקודות!"

רמוס הרגיש שהוא מסמיק כשנזכר בזה. הוא לא היה רגיל לשבחים ממורים. 

"אה, זה היה קל." הוא נענע בראשו. "סלאגי אמר לנו איך לעשות את זה בשיעור לפני כן, אני רק זכרתי את זה."

"וואו, אז בטח יש לך זיכרון מדהים."

רמוס משך בכתפיו. הוא הניח שזה היה נכון. המורים שלו בסנט אדמונדס ציינו יותר מפעם אחת שהוא ידע כמות נוראית של מילים יחסית למישהו כל כך טיפש.

סיריוס בהה בחלל עכשיו, בבירור עמוק במחשבותיו - רמוס כמעט יכל לראות את גלגלי השיניים במוח שלו עובדים. לפעמים סיריוס היה ספר סגור לגמרי. בפעמים אחרות היה כל כך קל לקרוא אותו שזה היה כמעט מצחיק.

"אם יכולת לקרוא, היית טוב כמוני וכמו ג'יימס. יותר טוב, כנראה."

רמוס נחר בבוז. "כל כך צנוע, בלק."

"אבל זה נכון!" סיריוס לגמרי פספס את הציניות, עדיין נראה עמוק במחשבות. "עבודת השרביט שלך הרבה יותר טבעית, ואם הזיכרון שלך טוב כמו שאתה אומר שהוא…" הוא לעס את שפתו. "אני בטוח שיש לחש לזה."

רמוס צחק. "אתה הולך לרפא אותי עם לחש?"

"למה לא?"

רמוס כבר חשב על זה; כמובן שהוא חשב. אבל הוא היה יותר מודע לגבולות של קסם. אחרי הכל, היו לו צלקות שלא יכלו להירפא וסיוט חודשי שאף אחד לא יכל למנוע.

"קסם לא יכול לתקן דברים כאלה," הוא אמר בבוטות. "אחרת למה ג'יימס מרכיב משקפיים?"

"אני חושב שיש לחשים לראייה," סיריוס אמר. "אולי הם פשוט לא שווים את הטרחה, או יותר מדי מסוכנים, או מסובכים או משהו."

"זה לא רק הקריאה," רמוס התנגד. "הכתב שלי גם חרא; אני איטי מדי, והכל יוצא מבולגן."

"בהחלט יש לחשים לזה," סיריוס אמר בביטחון. "אתה יכול לכשף את העט שלך, ראיתי את אבא שלי עושה את זה על מסמכים רשמיים. כתב היד שלו נוראי, בדרך כלל." 

רמוס היה אובד עצות. סיריוס בבירור לא עמד לוותר. הוא לעס את השפה שלו. "למה זה כל כך מעניין אותך, בכל מקרה?"

"אתה קונדסאי! אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו שתהיה בריתוק כל יום, מה אם הסלית'רינים יתקיפו חזרה? נצטרך את המוח המרושע שלך למתיחות." העיניים שלו ניצנצו. "אם כבר, אני מניח שלא עשית את שיעורי הבית שלך בתולדות הקסם עדיין?"

"לא."

"בסדר, בוא נתחיל." סיריוס קפץ מהמיטה והתחיל לחפש משהו בארגז שלו.

"לא. אתה לא עושה את שיעורי הבית שלי בשבילי," רמוס מחה, משלב את זרועותיו.

"נכון מאוד, אני לא," ענה סיריוס, מוציא ספר כבד. זה היה תולדות הכישוף, רמוס זיהה את הגודל והצורה. "אני פשוט רוצה לרענן את הזיכרון שלי, זה הכל. אז אני הולך לשבת כאן ולקרוא אותו בקול - כי זה עוזר לי ללמוד - ואם אתה במקרה תזכור משהו מזה במוח העצום הזה שלך, אין הרבה שאני יכול לעשות לגבי זה."

רמוס נשף בקול. "אין לך משהו יותר טוב לעשות? איפה ג'יימס, בכל מקרה?"

"צופה באימון של קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור." סיריוס התיישב על המיטה שלו, פותח את הספר. "נראה לי שהוא רוצה להצטרף לקבוצה בשנה הבאה, אז הוא מנסה לקחת טיפים. פיטר הלך אחריו, כמובן. עכשיו, תהיה בשקט בבקשה, אני מנסה לעבוד." הוא כחכח בגרונו. "תולדות הכישוף, מאת בתחולדה בגשוט. פרק ראשון, מצרים העתיקה; הטקסים של אימחוטפ…"

והוא המשיך. והמשיך, והמשיך. רמוס נשאר לעמוד במשך כמה זמן, מנסה להחליט אם לצאת מהחדר ולטרוק את הדלת או לא. אבל הוא גילה שהוא לא באמת כעס - היה קשה להישאר כועס על סיריוס, לא משנה כמה מעצבן הוא היה. אז רמוס התיישב, והקשיב. מסתבר שהיסטוריה לא היתה משעממת כל כך אחרי הכל, לא כשהבנת את הבסיס. וגם סיריוס היה הרבה יותר מעניין מפרופסור בינס.

הקול שלו היה צלול ויציב, אף פעם לא מסתבך עם המילים או המשפטים היותר מסובכים, כאילו הוא כבר קרא את הספר מיליון פעמים. רמוס שמע אותו מספר לג'יימס שהוא דיבר לטינית ויוונית שוטפות - נראה שמשפחת בלק התגאתה בדברים כאלה.

והוא המשיך לקרוא, פרק אחר פרק, מטקסי ההקמה לתחייה העקובים מדם של המצרים לנביאות יווניות סודיות, לכוהנות מסופוטמיות קסומות. העולם העתיק קם לתחייה בראשו של רמוס, והוא מצא את עצמו שוכב על הגב על המיטה שלו, ידיים מאחורי ראשו ועיניו עצומות, נותן לסיריוס להוביל אותו דרך הזמן.

לבסוף, הקול של הילד האחר הצטרד, והוא דיבר רק מעט יותר חזק מלחישה. הערב ירד, וחדר המועדון הוצף בזוהר זהוב כתום כשהשמש שקעה. בחצי 'פרק חמש; טיבריוס והתקדמות בקסמי המלחמה הרומאיים', סיריוס השתעל בשקט והניח את הספר.

"אני לא חושב שאני יכול ללמוד עוד היום," הוא קרקר.

רמוס פתח את עיניו בבת אחת. הוא התיישב, ממצמץ.

"זה בסדר," הוא אמר, בשקט. "יש ארוחת ערב עכשיו, אני גווע."

שניהם קמו, התמתחו, וירדו למטה.

ג'יימס ופיטר חיכו להם בשולחן גריפינדור במקומות הרגילים שלהם.

"איך היה האימון?" סיריוס שאל, אחרי שגמע גביע מיץ דלעת. הקול שלו כמעט חזר לאיך שהוא נשמע בדרך כלל, ונשמע רק מעט מאומץ.

"מעולה," ג'יימס ענה בעליצות, משפד נקניקייה על קצה המזלג שלו ומשתמש בה כדי לערום קצת פירה. "למה לא באת?"

"שיעורי בית," ענה סיריוס, מוזג רוטב על הפירה שלו.

כשהם סיימו את ארוחת הערב, ג'יימס סיפר להם כל פרט ופרט מאימון הקווידיץ', מונה כל שחקן בקבוצה, החוזקות והחולשות שלהם, הטכניקות שלהם ומה הוא היה עושה כדי לשפר אותן. פיטר זרק מדי פעם את דעותיו, שכמעט ולא היו שונות מאלה של ג'יימס.

לקינוח היתה עוגת קרמל, שסיריוס וג'יימס לא אהבו. רמוס החליט שהם משוגעים, ולקח את הסלידה שלהם כעדות לסנוביות שלהם. הוא היה אוכל גם את שלהם, אבל פיטר השיג אותו, צוחק עליהם.

"יש לי קצת ממתקים," הוא הציע, מחפש בכיסי הגלימה שלו ומוציא שקית חומה נפוחה. "אמא שלחה אותם, קחו לעצמכם."

"הידד, פיט!" הם לקחו, מנשנשים את דרכם דרך סוכריות רחף, צפרדעי שוקולד וסוכריות משנות צבע בשמחה. גם רמוס לקח לעצמו כמה, עד שהיתה להם קצת בחילה.

"אילו שיעורי בית עשיתם?" ג'יימס שאל, מגרד את סנטרו. "חשבתי שסיימנו הכל להשבוע."

"כן, אממ, פיגרתי קצת בחומר בהיסטוריה. הייתי צריך לחזור אחורה לבדוק משהו." גם סיריוס גירד, ליד עצם הבריח שלו.

כשהוא הסתכל עליהם גם לרמוס התחיל לגרד. גב היד שלו התחיל לגרד כאילו חרק קטן הזדחל עליו. הוא חשב פתאום על האבקה המגרדת והסתכל למטה.

הוא כמעט צרח. גב היד שלו התחיל לגדל שיער עבה וכהה, בקצב מדאיג. הוא התחיל להשתנות! אבל זה לא היה קרוב לירח המלא - איך זה ייתכן? הוא נעמד בכזאת פתאומיות שהוא כמעט נפל אחורה. הוא היה חייב לצאת משם - ומהר! 

"מה קרה, לופין?" ג'יימס בהה בו, מבוהל.

רמוס הסתכל עליו בחזרה, ואז על סיריוס. גם שניהם גידלו שיער - תלתלים כהים פרצו מהפנים שלהם, מהידיים והזרועות שלהם - כל סנטימטר של עור חשוף. הוא פער את עיניו, המום מכדי לדבר. הוא העביר את לשונו על שיניו - הן לא התארכו.

"אוי, לעזאזל…" ג'יימס אמר, מביט למטה על עצמו, ואז על שני הילדים האחרים. "מה הולך כאן?!"

"פיטר," סיריוס נהם, הפרצוף שלו כמעט מכוסה לגמרי בשיער עכשיו. "אתה בטוח שאמא שלך שלחה את הממתקים האלה?"

פיטר, שעדיין לא אכל מהממתקים עדיין, בהה בשניהם והאדים, וגמגם, "כאילו… חשבתי שהם ממנה… הם הגיעו הבוקר…"

"פיטר!" ג'יימס שאג. אנשים הסתכלו עליהם עכשיו, מסתובבים ומסיבים את תשומת ליבם של אחרים. תוך מעט זמן, כל האולם התלחש והצביע על שלושת הילדים השעירים להפליא בשולחן גריפינדור.

הרבה אנשים גם ציחקקו, אבל כמובן שאף אחד לא צחק יותר חזק מסוורוס סנייפ, בשולחן סלית'רין.

"בואו," סיריוס נעמד, מרים את אפו בכזו אצילות אריסטוקרטית שבמצב הזה היתה קורעת מצחוק. "בואו נלך למרפאה. אפשר לתכנן את הנקמה שלנו מאוחר יותר."

כשהם עזבו ברקע שאגות הצחוק של שאר האולם, רמוס התכווץ בבושה, מכסה את פניו בידיו. כל סנטימטר ממנו היה מכוסה עכשיו באותו שיער שחור מבריק. הוא לא צחק מזה כמו ג'יימס וסיריוס.

"אמרתי לכם שהם יתקיפו בחזרה," סיריוס מלמל.

הפרק הקודם		הפרק הבא