נערה ג'ינג'ית

הפרק הבא מוקדש ל ENGLIN LASTINO שההודעה שלו חיממה לי את הלב.

אף פעם לא ממש חשבתי על המעבר דרך הקיר שמפריד בין רציפים 9 ל- 10. פשוט עברתי. היום זה היה שונה. היום לא שמתי לב לאן אני הולכת, משום

שצפיתי בילדה קטנה, שבוכה ומושכת לאמא שלה בשרוול. "ג'יני! את בסדר?!" שאלה אמא שלי כשפגעתי בקיר רגיל. "מה? כן, אני חושבת שאני בסדר."

אמרתי, בעודי משפשפת את ראשי הכואב. "ג'יני, חשבתי שרק רון יכול להביך את עצמו." צחק פרד כשחלף לידי ועבר דרך הקיר שמוביל לרציף 9 ושלושה

רבעים. הבטתי אל עבר רון, שנראה מרוגז. הוא נכנס לתוך קיר המעבר. אני ואמא נכנסו אחרי כולם. כשנפרדתי מאמא, ועליתי על הרכבת, שמעתי את רון ואת

פרד מתווכחים ביניהם. החלטתי להתעלם, כמו שאני עושה בדרך כלל. עברתי תא, תא, עד שמצאתי את התא בו ישבו החברות שלי. "שלום, ג'יני! איך היה

במצריים? ראיתי את התמונה שלך בנביא היומי!" קראה אריקה. הסמקתי. ראיתי את התמונה ההיא, ואני לא נראית כמו שרציתי להראות. "אמ... היה כיף."

אמרתי, ממשיכה לחשוב על התמונה. הסתכלתי אל עבר דלת התא, ואז ראיתי אותם. רון, הארי והרמיוני, צעדו במסדרון. "בטח יש תאים פנויים בהמשך."

שמעתי את הרמיוני אומרת. רציתי שהארי יביט אל תוך התא. רציתי שהוא יראה אותי ויחייך אלי את החיוך המדהים שלו. כל כך קיוויתי למשהו שבכלל לא

קרה. הארי אפילו לא הפנה את מבטו אל פנים התא. הוא פשוט הלך משם. "ג'יני, ג'יני!" קראה קייטי. "מה עובר עלייך?" שאלה אריקה. "כלום." אמרתי בשקט.

איזה בושות אני עושה לעצמי היום. "ג'יני, יש משהו שאת רוצה לספר לנו?" שאלה אמילי בחיוך שובבי. "לא." אמרתי. היא קוראת מחשבות? או שאני סתם

תימהונית באופן מוזר? במחשבות אלו ראיתי שהרכבת מתחילה לנסוע. "אז, רוצות לשמוע על מצריים?" שאלתי, בניסיון לשנות נושא. "כן!" קראו כולן ביחד.

יופי. לפחות מצאתי משהו שיעסיק אותנו במהלך הנסיעה. לאחר שעברנו בערך חצי דרך, שמתי לב שהרכבת מאיטה. "למה נעצרים?" שאלה אמילי.

"בנות..." לחשה קייטי. בקבוק המים שלה קפא והמים שהיו בו נהפכו לקרח. "אולי משהו חוסם את המסילה?" שאלה אריקה והביטה בחלון. "אני לא ממש

רואה משהו..." נאנחה אריקה. החלון היה מכוסה אדים קפואים. "משהו זז שם!" קראה לפתע. "מה ראית?" שאלה אמילי בדאגה. "משהו. מאיפה אני אמורה

לדעת מה, אם לא רואים כלום?!" שאלה אריקה. כולנו מיהרנו להביט בחלון. אני ראיתי בקושי את הדבר שעמד קרוב אלינו. הצורה שלו הייתה מעט

מטושטשת, אבל הוא הזכיר לי עץ. "בררר... בנות, גם לכן קר פתאום?" שאלה קייטי. כשחשבתי על השאלה שלה, התחלתי גם אני להרגיש תחושה קרה ולא

נעימה. לפתע האורות בתא כבו. "אה!" צעקה אריקה. "אריקה, זאת היד שלי!" קראה אמילי. לא ממש ראיתי אותן, אבל זיהיתי את הקולות. גיששתי את דרכי

אל דלת התא. כשהבטתי החוצה, למסדרון, ראיתי שגם שם האורות כבויים, אבל אורות החירום פעלו ושמתי לב למספר ראשים מציצים מדלתות התאים.

כנראה שגם אצלם האורות כבו. "קייטי, את דורכת עליי!" נשמע קולה של אריקה. "סליחה." אמרה קייטי. היא נעמדה לידי והביטה גם היא אל המסדרון. "אתם

יודעים מה קרה?" שאלה קייטי את אחד התלמידים שהציץ למסדרון מהתא הקרוב אלינו. "לא." השיב התלמיד. לפתע הרכבת כאילו קפצה, וכולנו נפלנו לתוך

התאים. "ג'יני, זאת את?" שאלה אמילי. הבנתי שהראש שלי היה מונח על הרגליים שלה. "כן." אמרתי. קמתי ועזרתי גם לאמילי לקום. כולנו התיישבנו על אחד

הספסלים. "מה זה היה?!" קראה אריקה. "אני לא יודעת." מלמלה קייטי. לפתע האורות בתא נדלקו בשנית. "תראו, חזרנו לנסוע." אמרה אמילי. "שמעתם?!

הארי פוטר התעלף! סוהרסן נכנס לתא שלו!" קרא ילד אחד שפתח את דלת התא שלנו בפתאומיות. "סוהרסן?!" קראה אריקה בפאניקה. "כן!" אמר הילד. הוא

מיהר להמשיך במסדרון ולפתוח את דלתות התאים במטרה לספר לכולם מה קרה. הארי התעלף? סוהרסן? מה לכל הרוחות קורה פה?! חשבתי לעצמי.

שארית הנסיעה הייתה חלקה. לא נעצרנו עד שהגענו להוגסמיד. כשירדנו, שמעתי את האגריד קורא לתלמידים החדשים, ראיתי את בני שכבתו של הארי

הולכים לקחת את מזוודותיהם, אבל לא ראיתי לא את הארי, או רון, או הרמיוני. "השנה הראשונה שלנו בכרכרות, תראו!!" קראה אמילי בהתרגשות. כשעלינו

לאחת הכרכרות, ילדה נוספת כבר ישבה שם. "היי, את בשכבה שלנו, נכון?" שאלה קייטי. "כן." השיבה הילדה. היה לה שיער בלונדיני שנראה מלוכלך והבעה

תימהונית. לפתע שמתי לב לעגילים המשונים שלה ולשרשרת שנראתה כמו חתיכה אמיתית של תפוח. "קוראים לך לורה, נכון?" שאלה אריקה. "לונה, למען

האמת." אמרה הילדה התימהונית. "על מה את מסתכלת?" שאלה אריקה והביטה לכיוון שלונה הביטה בו. לונה הביטה על קצה הכרכרה, החלק שבו הסוסים

קשורים אליו בדרך כלל. "אתן מפסידות." אמרה לונה. בדרך כלל, הייתי מבינה על מה היא מסתכלת, על הסוס הרתום לכרכרה, אבל בכרכרות של הוגוורטס

אין סוסים. הן נוסעות לבד. "מה אנחנו מפסידות?" שאלה אמילי ועל פניה הופיעה הבעה שמראה שהיא חושבת שמשהו לא לגמרי בסדר עם לונה הזאת. "הם

כל כך יפים." אמרה לונה. אריקה, אמילי, קייטי ואני החלפנו בינינו מבטים, אך נראה שלונה לא שמה לב אליהם. "איזו מוזרה." אמרה אריקה כשהתיישבנו

בשולחן גריפינדור לאחר שהגענו. "ממש. כלומר, על מה היא הביטה במשך כל הנסיעה?!" שאלה קייטי. הבטתי אל שולחן רייבנקלו. ראיתי את לונה יושבת

לבד, אוכלת בשקט. "זה רק נדמה לי, או שהיא מדברת לעצמה?" שאלה אריקה. עכשיו כולנו הבטנו אל עבר לונה. השפתיים שלה זזו, היא נראתה כאילו היא

נהנית מהשיחה שהיא מנהלת, אבל אף אחד לא דיבר איתה. לפתע דמבלדור נעמד. כולם, מלבד פרד וג'ורג', השתתקו. "התואילו בטובכם לתת לי להגיד כמה

מילים, תאומי וויזלי?" שאל דמבלדור. "בשמחה." קרא פרד. "לאחים שלך אין בושה?" לחשה קייטי. "לא." נאנחתי. "ובכן, כפי שכנראה שמעתם, הייתה לנו

תקרית של סוהרסן ברכבת האקספרס." פתח דמבלדור. "הסוהרסנים יסתובבו באזור במשך הזמן הקרוב, משום שהם מחפשים אחר האסיר הנמלט סיריוס

בלק. אל נא תחששו, מכיוון שנתתי לסוהרסנים הוראה שלא לחדור לשטח בית הספר." אמר דמבלדור. מספר תלמידים החל לדבר. לאט, לאט, כל האולם

התמלא התלחשויות. "אני מזכיר שאין כניסה ליער האסור. תלמידי השנה השלישית רשאים לצאת השנה להוגסמיד. תביאו את אישורי ההורים או

האפוטרופוסים-" דמבלדור הביט אל הארי שישב במרחק של כשני מטר ממני. "אל ראשי הבתים שלכם." אמר דמבלדור. "בנוסף, אני רוצה לאחל לכולנו שנה

טובה." סיים דמבלדור. "תלמידי גריפינדור, בואו אחרי." אמר פרסי. הוא כל כך התלהב מתפקיד המדריך שלו השנה. ולא סתם מדריך, מדריך ראשי. אני

וחברותי נעמדו והלכנו אחר פרסי, יחד עם שאר תלמידי גריפינדור. פרסי אמר את הסיסמא ודיוקן האישה השמנה נפתח. "מעונות הבנים שם, מעונות הבנות

בצד השני." אמר פרסי. אריקה הייתה הראשונה שנכנסה לחדר שלנו. "טוב לחזור." אמרה אריקה ונשכבה על המיטה שלה בקפיצה. אנחנו סידרנו את החפצים

שלנו והתכוננו ללכת לישון.     

הפרק הקודם		הפרק הבא