איילין פרינס מס. 2

למרות שהפרק העולה מחדש, הוא שוכתב לגמרי, ואין פה באמת משהו דומה לפרק הקודם... טוב אולי ארבע שורות או משהו כזה. 

איילין הייתה מוכנה להמר - פרופסור סנייפ יהיה המורה האהוב עליה בהוגוורטס. הסיבה לכך הייתה פשוטה - כי הוא המורה שלה לשיקויים. 

כמו שציפתה, המורה לא מצא לקשה לשמור על ההתנהגות המופתית שלה, או על השליטה שלה בקסם. לעומת זאת, לשמור על ההתלהבות שלה - היה אתגר שונה לחלוטין. 

כל יום, היה מתחיל בארוחת בוקר זריזה בפונדק. לאחריה - המורה היה מתחיל להציף אותה בשיעורים. הוא ניסה לעורר בה עניין בכל המקצועות - כישופים, אסטרונומיה, שינוי צורה, או אפילו הגנה מפני כוחות האופל. שום דבר לא השתווה לעניין שלה בשיקויים. 

איילין ידעה - זה יגרור אחריה שמות גנאי בהוגוורטס. לא היה לה באמת אכפת. 

״עצוב שאני לא יכול לתת לך לרקוח -״ ציין פרופסור סנייפ כעבור שבוע מהגעתו. כמות החומר שכיסו - הייתה נכבדת. 

״למה?״ שאלה איילין באכזבה ברורה. 

״החוקים של משרד הקודמים״. אמר בפשטות. ״כמו שגם אסור לנסות לבצע כישופי שינויי צורה לפני שמגיעים להוגוורטס״. איילין נאנחה באכזבה. 

״זה שני היבטים של קסם שיכולים לצאת משליטה מהר מאוד, מיס פרינס. ללא הכנה מוקדמת - התוצאה יכולה להיות הרסנית״. 

איילין הרימה עליו מבט - היא בברור לא השתכנעה. הוא שמע כבר את הטיעון שלה, הוא מורה לשיקויים - מה כבר יכול לצאת משליטה? המורה לא ניסה להסביר לה מעבר לך, והמשיך לתאר לה בפרטי פרטים שיקויים נוספים המשמשים לריפוי - החומר הראשון שילמדו בשנתם הראשונה. 

***

"תתארגני - " קולו של פרופסור סנייפ הקפיץ את איילין מהשינה. השעה הייתה חמש בבוקר...
"מה?" איילין מלמלה לכרית. היא הייתה עדיין ישנונית מדי להבין מה קורה סביבה.
"תוך עשר דקות - את מוכנה למטה בפונדק." הורה המורה, ויצא מהחדר באותה סערה שבה נכנס. האוח השחור, שאיילין גילתה שקוראים לו מרקור - נשאר לוודא שהיא קמה.
"לא שמעת מה המורה אמר?" שאל השעון המעורר בגיחוך. הוא היה ישנוני לא פחות מאיליין - אך עדיין נטר לה טינה על כך שהיא לא מקפידה על שעות שינה נורמליות. 

"אויש - תעשה טובה ותשתוק." מלמלה לתוך הכרית שלה. לשעון הייתה נטיה להפליל אותה מול המורה. להיענש בגלל שעון מעורר דברן לא היה ברשימת המשאלות שלה הקיץ.
איילין קמה משפשפת את עיניה. עשר דקות עבור התארגנות? שפע זמן. היא התיישבה ליד המורה בפונדק לאחר שש. היא לבשה את הגלימה הסגולה כהה שלה, שרביטה - בכיס המיועד לכך. היא אפילו מצאה מקום לספר השיקויים שלה.
"תודה,טום." אמר פרופסור סנייפ, כזה הגיש להם ארוחת בוקר. טום נראה עירני לחלוטין. למרות השעה המוקדמת, יותר מחצי מהשולחנות היו תפוסים - איילין מעולם לא ראתה את המקום כל כך ריק. 

המורה והתלמידה אכלו בשתיקה נוחה, ללא דיבורים. טום הסתכל עליהם - סוורוס תמיד היה חידה בשבילו. אך הילדה - הייתה מוזרה אפילו יותר ממנו. בדרכם המוזרה והבלתי מובנת לאחרים, הם הסתדרו. אך המוזג היה בטוח - כי הילדה לא נהנת תחת פיקודו. אולי היה כדאי לכתוב לפרופסור מקגונגל? עם סנייפ לא היה לו אומץ להתעמת. 

כשגמרו את הארוחה, המורה לקח את איילין למקום שבו היא מעולם לא רצתה להימצא - חצר פחי הזבל של הפונדק.
"למה אנחנו כאן?" שאלה. איילין כיווצה את אפה בגועל, וניסתה לא לנשום. המורה לא ענה - רק הקיש בדרמטיות על הלבנים. שלוש לגובהה, שתיים לרחוב - ספרה. הלבנה הראשונה, החלה לרטוט ולהתפתל - גוררת אחריה את כל הלבנים בקיר. תוך זמן קצר - הופיע פתח קטן, שתוך שניות הפך למעבר גדול למדי לרחוב מרוצף אבנים, צר ומתעקל. 

אז זה סמטת דיאגון - חשבה איילין בהתפעלות. היא תהתה כיצד המורה ציפה ממנה להתחמק לסמטה - כשהיא אפילו לא ידעה שהוא מוגן בצחנת פחי הזבל. 

השעה הייתה מוקדמת, לכן זוג עיניים אחד בהחלט הספיק לאיילין בשביל להבין מה קורה סביבה. רק מוכרים רדומים למחצה הסתובבו ברחוב - 

מוכר אחד טאטא כמויות של נוצות מחוץ ל"כלבו עופות ודורסים".
מוכר אחר הרים תריסים מחלון הראווה של החנות שלו -"קדרות לכל מקרי החיים." זה הזכיר לאיילין שעדיין אין לה קדרה לשיעורי השיקויים שלה. 

מכשפה מבוגרת, הוציאה גלימות שתלתה באוויר מול חנות הגלימות שלה. 

המורה לא עצר על יד אף אחת מהן - והמשיך בצעד מהיר במורד הרחוב. למרות רגליה הארוכות, איליין התקשתה לעקוב אחריו. לבסוף שניהם עצרו - 

"שיקויים לכל מקרי החיים - גם בהזמנה אישית", היה שם של חנות קטנה ומאובקת. המורה דחף אותה פנימה. צלצול פעמום הודיע על בואם. 

הריח בפנים לא היה נעים. חביות מלאות בלבלבי עטלפים, עיני צלופחים, אבני בזואר, שבלולים לבנים אקזוטיים עמדו על הרצפה. מהתקרה נטלו חבילות של עלים וצמחים מיובשים. על מדפים עמדו קדרות מלאות בשיקויים מכל הסוגים. איילין זיהיתה את רובם, לפי שקול חדגוני בקע ממעמקי החנות - 

"זה אתה, סוורוס?" 

"כן, ארמוס." אישר המורה. 

"נהדר - "הגבר הופיע מולם. ידיו היו עמוסות בכמות מפחידה של מכתבים. "אני אצטרך עזרה." הגבר היה בן גילו של המורה שלה לשיקויים, אם כי פחות רזה וחיוור, שערו החום היה מסודר בקפידה על עורפו. תווי היו חדים, בגדים מחויטים. הוא לא נראה חביב - אך גם לא מאיים במיוחד. 

"מפתיע." אמר סוורוס. "הפעם לא הגזמתה." 

"הו - " עיניו השחורות, התקבעו עליה. "זו הנערה הצעירה שסיפרת לי עליה?" המורה הנהן פעם אחת. 

"נעים להכיר אותך, ארמוס קתל (הערה - קתל=קומקום. לא יודעת איך כותבים את זה בעברית)." הרוקח הושיט יד ללחיצה - המכתבים נשארו לרחף באוויר. 

"איילין," היא לחצה אותה, עורו היה מחוספס וחם. המכתבים נפלו חזרה לידיו. 

"בואו אחריי -" הרוקח הוביל אותם על מאחורי החנות, ואז מטה במדרגות - למה שנראה כמו גן עדן של קדרות מבעבעות. 

"תודה שהסכמת לעזור לי, סוורוס." אמר הרוקח. "אני לא עומד בכמויות של ההזמנות בזמן האחרון." 

"אתה לא צריך לציין את המובן מעליו." 

"אז מה היא תעשה?" שאל אותו הרוקח. הוא ידע שהיא לא יכולה לרקוח, אם כי עוד זוג ידיים נוסף היה בהחלט עוזר להם. 

"חוקי משרד הקוסמים לא אוסרים על כך שהיא תעזור למיין את המכתבים ותכין את החומרים הנדרשים." עיניה של איליין הוארו. בצורה מאוד עקיפה, היא תשתתף ברקיחת שיקויים!!! "כמו כן - היא אוהבת את הנושא. זה בריא בשביל לראות כיצד זה נעשה באמת."  

"זה מוזר - " ציין ארמוס, כשראה את איילין מנסה לא להתפוצץ מרוב התרגשות. 

"מה ציפית - פרינס." סוורוס משך בכתפיו. "כל השושלת הזו משתגעת משיקויים." ארמוס הסכים. 

"אני אהיה למעלה. לפני הלימודים, יש הרבה מבקרים." ארמוס עלה חזרה לחנות. 

"מה לעשות!?" איילין כמעט קפצה במקום. אפילו המטלה הסיזיפית של מיון מכתבים לפי השיקויים הנדרשים לרקיחה לא ערערה את מצב הרוח המרומם שלה. 

כסוף סוף מיינה את כל המכתבים, היא עזרה למורה להכין את כל המצרכים הנדרשים. 

"שיקוי המוות החי - מה את יודעת לעליו?" שאל, כאשר החלו לרקוח את השיקוי המדובר. איילין שישבה וצפתה על מעשיו של המורה ענתה בלי להניד עפעף - 

"שיקוי שינה חזק נורא ללא חלומות. בעקבות הוספת שורש אספודל, פולי סופופורוס ושורשי ולריאן למרקחת לענה - השפעה של השיקוי מתארכת לבין עשר עד שתיים עשר שעות, ואי אפשר להעיר את הבן אדם בזמן הזה." 

"מתי הוא הומצא -" מתקיל אותה המורה. "לפני 500 שנה בערך, בפינלנד או נורווגיה."

"יפה, מאפיינים -"  

"אין טעם או ריח, שימושים רבים ברפואה." המורה הנהן, לא מופתע שהתלמידה ענתה על חומר של שנה חמישית. 

כשגמרו להתעסק עם השיקוי הזה, פנו לשיקוי ריפוי נזלת סגולה - שנגרמה מנשיכה של דרקון והייתה לה נטייה מעצבנת להתפוצץ. איילין לא ידעה למה כל כך הרבה אנשים היו צריכים אותו - כשלהחזיק דרקון בכלל לא חוקי. 

"מה המתכון - " דרש, איילין דיקלמה את המרכיבים והמינונים בקלות. לאחר מכן, הוא הראה לה כיצד אפשר לשפר את השיקוי - בספר הלימוד שלה היה הרבה אי דיוקים. היא תיקנה אותם ישר על דפי הספר. 

עבור מספר שעות לפני שארמוס ירד לבדוק מה שלומם. הוא היה יורד מוקדם יותר, אך יותר מידי מבקרים הקשו עליו. 

פיו נפער - יותר מרבע מההזמנות היו גמורות - כל שיקוי ארוז בבקבוק, מוכן לשליחה. 

"וזה כשאתה עובד רק על שיקוי אחד בלבד?!" ארמוס ידע, סוורוס בדרך כלל עבד על שניים או שלושה שיקויים בו זמנית. אך עבור התלמידה שתחתיו התרכז רק בדבר אחד. 

"אתה לא יודע לעבוד על חמש קדרות בו זמנית." עקץ אותו סוורוס. זה נכון. ארמוס לא ידע איך לעבוד על יותר משיקוי אחד, וגם לא ידע כיצד לעבוד על יותר מקדרה אחת. בדרך כלל זה לא הפריע לו, אך עכשיו הבין עד כמה איטי הוא יחסית לרוקחים אחרים, שלא שכחו צעדים, ולא התבלבלו בין קדרות. 

"אתם מתכוונים להמשיך לעבוד - ללכת לאכול צהריים?" בטנה המקרקרת של איילין בגדה בה. היא הייתה מעדיפה להישאר לעבוד. אך היא לא יכלה לשקר - מוחה בהחלט התחיל להתערפל. 

הם עלו לדירתו של ארמוס, שהייתה מעל החנות הקטנה שלו. דירה קטנה, מבולגנת ומלאה בדברים חיים. הכלים שטפו את עצמם, האבק ניקה את עצמו, ומרק בישל את עצמו על הכיריים.

אחרי שמזג לכולם מרק, הם החלו לאכול - כשגמרו, איילין המורה לשיקויים ירדו לעוד מספר שעות של רקיחה. 

כשאיילין הזדחלה חזרה למיטה שלה, היא הייתה בטוחה שזה היה היום הכי טוב בחייה, או לפחות - בשלושת בחודשיים שבהם זכרה את עצמה.

הערה - 

עשיתי הגייה, אבל יכולתי לפספס שגיאות כתיב.
אם יש לכם משהו להעיר - אשמח להערות. 

הפרק הקודם		הפרק הבא