עשרה בקבוקים של אמת

הארי הלך במהירות במסדרונות הטירה הדוממים והשקטים. הוא לא פגש אף אחד בדרכו. אף אחד חי בכל אופן, מידיי פעם הוא ראה בזווית עיניו אוושה של רוח פנינית אך הוא לא עצר להתעכב. רגליו נשאו אותו אל החדר המוכר, הבטוח.

דמדלור יידע מה לעשות. דמבלדור תמיד יודע. בזה הארי היה בטוח. הוא לא ידע עדיין איך הוא ייספר לדמבלדור. הארי ידע שהוא לא יוכל לספר לו, זאת הסיבה כנראה, הוא הניח, שהנדר נותן לו ללכת לדמבלדור.

למרות זאת, הארי היה מלא בידיעה השקטה שדמדלור יבין וידע מה לעשות.

לבסוף רגליו של הארי נעצרו ליד שני גרגרולי האבן.

"סיסמא?” חרק קולם בכבדות.

"מקקים מצופים?” ניסה הארי בחשש. לא הייתה שום תגובה. “צפרדעי שוקולד!” הדלת המשיכה לעמוד בדממה. “סוכריות לימון?” להפתעתו הדלת נפתחה בחריקה וחשפה מאחוריה את גרם המדרגות המעוגל.

הארי הסתובב במעלה המדרגות עד שנעמד מול דלת המשרד. הוא דפק והמתין.

"יבוא,” נשמע קולו של דמבלדור.

הארי לקח נשימה עמוקה. הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה. המשרד של דמבדלור קיבל את פניו כתמיד, קירותיו מלאים עד אפס מקום בדיקנאות המנהלים והמנהלות לשעבר של הוגוורטס. מכשירים כסופים עדינים עמדו על שולחנות עץ קטנים ועוף החול הביט מכנו ופלט צווחה רכה.

"הארי,” דמבלדור הביט בו מעבר לשולחן. “מה מביא אותך אלי בשעה כזאת?”

הארי פתח את פיו אך גרונו נחנק לפני שהמילים יצאו. “א..אני לא יכול להגיד,” הוא אמר לבסוף ומישש את גרונו הדואב.

דמבדלדור לא ענה. רק הביט בו בעיניו הכחולות והמנצנצות. לבסוף הוא הרים אצבע אחת, משך את משקפיו בחזרה במעלה אפו המעוקל ואמר, “האם אתה יכול לומר לי מדוע אתה לא יכול לומר?” ה

ארי הביט בעיניים הכחולות. הוא נשם עמוק. “א..אני חושב שכן. א..אני ודראקו נדרנו את הנדר הכובל.”

השתיקה חזרה לשרור בחדר.

"הייתי שיכור,” מיהר הארי להסביר. “לא חשבתי. גם דראקו היה שיכור.”

"אני מבין,” אמר דמבלדור. הוא לא היה נראה כועס. הוא הביט בהארי כאילו הוא חידה שהוא מנסה להבין. “כל פעם שאני חושב שאני מכיר אותך אתה מפתיע אותי, הארי, האם אתה יכול לספר לי על מה נשבעתם?”

"אני לא יכול,” אמר הארי. “נשבענו שלא לספר, א..אבל לא נשבענו שלא לספר שנשבענו, אני מקווה שהבנת פרופסור.”

"אם כך הארי, אני אחזור לשאלה ששאלתי אותך מקודם, מה מביא אותך אלי?”

הארי שוב נשם נשימה עמוקה. הוא תהה כיצד עליו לנסח את המשפטים הבאים. “א..אנחנו גם לא נשבענו שלא לספר שאנחנו לוקחים ווריטסרום, כולנו.”

"ווריטסרום?” דמדבלדור נעמד. הארי אימץ את מוחו הוא הרגיש כאילו הראש שלו כבד פי שניים יותר מהרגיל. “כן, פרופסור, כך ש.. אם מישהו שואל שאלה אז המשיב חייב לענות. הוא חייב לומר את האמת.”

"אתם משחקים סוג של משחק, שבו אתם שואלים אחד את השני שאלות ואתם חייבים לומר את האמת?”

"ב..בערך פרופסור.”

"אתה יכול לספר לי מי המשתתפים במשחק? אני מניח שהם חלק מהשבועה שאתה ואדון מאלפוי הצעיר נשבעתם?”

"כן פרופסור,” אמר הארי. הוא החל למנות בזהירות את שמות חבריו אך שום דבר לא עצר בעדו. “המשתתפים הם: אני, דראקו, רון, הרמיוני, ג'יני, לבנדר, פנסי, זאביני, קראב וגויל.”

"ואני מניח שאם לקחתם ווריטסרום לפני המשחק, אזי אתם מגלים את האמיתות המכאיבות, את הסודות האפלים שכל אחד מסתיר.”

הארי נזכר בדראקו. “סודות אפלים בהחלט,” הוא חייך חיוך מריר.

"אני שמח לבשר לך הארי שכנראה הבנתי מדוע נחפזת לבוא אלי הערב,” אמר דמבדלור. “מן הסתם, עזבת את חבריך באמצע המשחק, אני צודק?”

"כ..כן אדוני.”

"ומן הסתם, עזבת את המשחק כי גילית אמת נוראה, נכון?”

"כ..כן פרופסור.”

"אמת שקשורה לאדון מאלפוי הצעיר?”

"..א..אני לא יכול - “

"אני מבין,” דמבלדור הנהן בראשו והביט בהארי בחמלה. “אם כך הארי, אני כן יכול לומר לך שאין לך כל סיבה לדאגה.”

"א..אבל פרופסור - “

"אני יודע את מה שאינך מסוגל לספר לי הארי,” אמר דמבדלור בקול רגוע. “ואני יכול לומר לך בלב שלו שאין כל סיבה לדאגה, אתה יכול לחזור אל חבריך ולספר להם שיידעת אותי בכל מה שצריך והמצב בשליטה.”

הארי חש בכעס המטפס בתוכו. דמבדלור לא מבין. לדמבדלור אין מושג באיזו סכנה הוא נמצא. הוא החליט לזרוק את הזהירות לכל הרוחות.

"פרופסור, דראקו מנסה ל - “ אך הכאב החד שתקף את הארי מנע ממנו לסיים את המשפט. הוא התקפל לשניים בייסורים וצנח על הרצפה.

העולם היטשטש לפני הארי. הוא לא ראה כלום. רק הכאב היה נמצא. הוא חש בנכחותו של דמבלדור לידו. שמע אותו מלמל מספר מילים לא מובנות ואט אט הכאב עזב את גופו של הארי. הוא התיישב באיטיות על הרצפה, מנגב את דמעות הכאב מפניו.

"זה היה מהלך מסוכן מאד הארי,” לראשונה דמבדלור נשמע כועס. כמעט. “אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, לא לנסות את את הנדר. רק בגלל שלא השלמת את המשפט ניצלת. אחרת לא הייתי יכול לעשות כלום.”

הארי הנהן ללא אומר. “א..אתה בטוח שהבנת את מה שניסיתי לומר לך, פרופסור?” הוא שאל בין נשימה לנשימה.

"כן הארי,” אמר דמבדלור ונשמע קצת ייגע. “אני יודע הייטב מה אדון דראקו מנסה לעשות.”

"אתה יודע אולי אם יש אפשרות כלשהי לשבור את הנדר?” הארי נעמד בחזרה והביט בדמבלדור בציפייה.

"לא ידוע לי על שום דרך לבטל את הנדר, אתה מוכרח ליישם את מה שנרדת, זו הדרך היחידה.”

"אבל איך אני אדע מתי להפסיק את המשחק?” הארי חש בייאוש המשתלט עליו. “אני ודראקו לא נשבענו כמה סיבובים נצטרך לעשות ב- “ המילה נבלעה בגרונו. “לעזעזל!” הוא רקע ברגלו בכעס. “ס..סליחה פרופסור,” הוא מלמל.

"אני יכול לשער שעשרה סיבובים יספיקו,” אמר דבדלור. “יכול להיות שרק כאשר תגיעו למספר דו ספרתי הנדר יבוא על סיפוקו. על פחות מזה אני לא יכול להיות בטוח.”

"נפלא,” הארי חייך במרירות. “זה משאיר בסך הכל עוד שישה סיבובים. שישה סיבובים שלווים ורגועים. למה שהם לא יהיו רגועים? אין לי שום סיבה לחשוש, נכון פרופסור? כי ארבעת הסיבובים שקדמו להם היו כל כך משעממים, בלי שום טיפה קטנה של דרמה!”

"ברגעים אלה אני מעריך את הסרקזם יותר מהרגיל,” אמר דמבדלור ברצינות. “שנותן לנו את האפשרות לבטא את התסכול שלנו באחת הדרכים המספקות ביותר שיש.”

"זה לא מספק בכלל,” הארי נאנח. עייפות השתלטה עליו. “בכל אופן, ת..תודה פרוספור. אני אלך עכשיו בחזרה ל.. למקום שבו אנחנו משחקים.” הארי הסתובב. הוא פנה בחזרה אל הדלת כשקולו של דמבדלור קרא לו והוא הסתובב בחזרה.

"אני מקווה שאתה נזהר הארי,” אמר דמבלדור. “אם אתה אכן משחק את המשחק הזה תחת ווריטסרום, עליך לדעת שישנם דברים שאסור שאדון מאלפוי וחבריו יידעו.”

"אני יודע,” אמר הארי. “א..אני כמעט בטוח ש..שדראקו לא יישאל אותי על זה, והחברים שלו... סלח לי פרופסור אבל הם מטומטמים מידיי בשביל לשאול אותי.”

"אם זה המצב הארי, אני מקווה שאתה צודק.”

"גם אני, השיב הארי. הוא פנה לצאת אבל דמבדלור עדיין לא סיים את דבריו.

"בין שנאה לאהבה יש גבול דק, הארי,” הוא אמר בשקט. “אני רואה שאתה נמצא ממש בפתחו.”

הארי לא אמר כלום. רק הביט בפניו החרושות קמטים של דמבדלור בלב הולם. איך דמבלדור יודע?

"שוב, אני יכול רק לקוות שאתה יודע מה אתה עושה, הארי.”

"גם אני,” אמר הארי בשנית. “לילה טוב, פרופסור.”

"לילה טוב הארי.”

הפרק הקודם		הפרק הבא