אנבל והרוחות האבודות

אנבל הלכה במהירות בעקבות אלבוס וסקרופיוס. היא לא ידעה מה היא רוצה לומר להם אך היא ידעה שהיא רוצה לומר משהו.

היא חשבה שהם ילכו לחדר המועדון של סלית'רין. לא היו עוד שיעורים, ביום שישי נגמרו הלימודים בשעה מוקדמת יותר. אך אלבוס וסקרופיוס לא פנו מאולם הכניסה אל המסדרון שהוביל לחדרי המועדון של סלית'רין והפלאפף אלא יצאו החוצה, למדשאות.

"היי,” אנבל קראה לעברם אך בדיוק באותו הרגע פיבס הגיע והחל לנשוף על כל התלמידים שעמדו באולם הכניסה פיסות נייר רטובות. היא באמת שונאת את המפחידן הזה.

"פיבס!” פרופסור פליטיק הזערורוי יצא מהאולם בצעד כועס.

"שום דבר, אדוני הפרופסור,” ענה פיבס בצחקוק מטורף. “שום דבר.”

אנבל גלגלה את עיניה ומיהרה לצאת החוצה. רוח קרירה נשבה והדשא נע בגלים בין רגליה.

היא ראתה מרחוק את אלבוס וסקרופיוס נכנסים לביקתת עץ שעמדה בצמוד לעצי היער האסור.

היא לא ידעה מדוע אך רגליה פשוט דחפו אותה קדימה עד שהגיעה ממש לפתח הבקתה. החלון שלידה היה פתוח והרוח נשאה החוצה את קולותיהם של אלבוס וסקרופיוס בגלים. היא מיהרה להתכופף.

"...אל תגלה לאבא, האגריד,” נשמע קולו המתחנן של אלבוס. “הוא יכעס נורא.”

"אני פה אגלה לך,” ענה לו האגריד. “מה אני חושב, אלבוס. אתה עכשיו נמצא בסלית'רין נכון?”

היה דממה. אנבל שיערה שאלבוס הנהן בראשו. נשמעו מספר קולות קרקוש של חרסינה ואז האגריד אמר, “הנה, אתה כדאי לך לשתות פה מהתה שלי, אני בטוח שהארי סיפר לך עליו, נכון?”

"כן, הוא סיפר לי עליו,” השיב אלבוס בקול מהוסס.

"אז אבא שלך, הוא יודע שאתה בסלית'רין, נכון?”

"ברור,” ענה אלבוס. “אני חושב שג'יימס שלח לו ינשוף עוד באותו הערב. הוא בטח גם סיפר לו על כל הבלגן שאנבל עשתה.”

אנבל חשה שאוזניה מתחממות. היא דמיינה את דמותו הזחוחה של ג'יימס וכעס עלה בה. היא נעמדה באיטיות עד שהצליחה להציץ מעט אל תוך הבקתה.

היא זיהתה את סקרופיו שישב בגבו אליה אבל אלבוס כנראה ישב מאחורי האגריד.

"הארי הוא לא כעס עליך נכון?” קולו האגריד של האגריד נשמע רך יותר. “אני מכיר אותו.”

שוב היתה דממה.

"יופי!” אמר האגריד. “אני חושב שאתם שניכם פה מגזימים. אז אתם חברים, אז מה? אתם פה ממעיטים מההורים שלכם. זה מה שאתם עושים כאן.”

נשמע לפתע קול התנפצות קטנה והאגריד קם בפתאומיות מהשולחן. אנבל התכופפה בשניה שראתה את אלבוס.

"היי,” היא שמעה אותו קורא. “היה שם מישהו בחלון.”

בושה הציפה את אנבל. הם יגלו שהיא צוטטה להם ויצחקו עליה.. והם היו כל כך נחמדים אליה עד עכשיו. היא כבר הספיקה לשכוח מדוע רצתה ללכת אחריהם מלכתחילה.

היא שמעה את קול פסיעות כבדות מתקרבות לכיוונה. היא הביטה סביבה והרגישה כמו עכבר במלכודת.

היער החל להטיל עליה את צלליו כשהשמש החלה לנטות מעט לכיוון קו האופק. צמרות העצים נעו ברוח. בהחלטה של רגע היא החלה לרוץ אל תוך היער.

היא כבר נגעה נגעה בעצים כששמעה את קולו של האגריד מרחוק, “אין פה אף אחד, אלבוס.”

היא נשארה קפואה במקומה במשך מספר רגעים ואז החלה להביט סביבה. היא אף פעם לא היתה בתוך יער. היא קראה על יערות פעמים רבות אך אף פעם לא היתה בתוך אחד כזה.

כשהיא רכנה אל האדמה ומיששה אותה בסקרנות היא תהתה האם כל היערות כאלה דוממים? האם תמיד העצים מסתירים כך את השמש? היא הלכה באיטיות והביטה סביבה כמהופנטת. זה היה נראה שהעצים נמשכו עד לאין סוף. ככל שהיא המשיכה ללכת כך העצים נעשו סבוכים יותר ויותר.

האם בכל היערות יש תחושה כאילו מישהו מסתכל עליך?

אנבל הסתובבה לאחור בפתאומיות. לא היה שם אף אחד. רק היא והעצים. ודממה מוזרה. אמורים להיות ציפורים ביער, היא חשבה לעצמה. לא?

היא הרגישה שוב את אותה תחושה מוזרה. כאילו מישהו עוקב אחריה. ליבה החל לדפוק. וצמרמורת טיפסה במעלה גבה.

"הגיע הזמן לחזור,” היא מלמלה לעצמה בהחלטיות. מנסה להשתלט על הפחד שתקף אותה. “אני אחזור לכאן אם ג'וליה וניק.” היא החליטה והסתובבה.

צרחה נוראית נפלטה מפיה.

היא הביטה אל תוך פנים. פנים לבנות ושקופות. פנים של אישה. היא צרחה ומעדה לאחור.

הרוח התקרבה אליה. פיה נפתח ונסגר והיא עשתה תנועות מוזרות עם הידיים שלה.

"עופי ממני!” ידיה של אנבל מיששו את האדמה סביבה, אך היא לא הרגישה בדבר. היא לקחה חופן של חול וזרקה על פניה של הרוח. זה כמובן, השפיע על הרוח פחות מכפי שאנבל היתה רוצה.

היא נעמדה, בעודה מועדת על שיח קוצני. היא ניסתה להיאחז בענף שיצא מהגזע הסמוך אליה אך היא נשרטה. הרוח המשיכה להתקרב אליה באיטיות.

"עופי מפה!” צרחה אנבל. היא נזכרה בספר שהיא קראה פעם. שם הרוחות היו מתוארות כמרושעות ואם נגעת בהן היית מנתנפחת ומתה. בחילה גאתה בה כשהיא דמיינה את גופתה מונחת בין העצים ומתנפחת.

אנבל נעמדה אך הענף שהיא נאחזה בו נתלש. היא אחזה כמו בחרב ואז היא נזכרה בשרביטה אך מוחה היה ריק מכל לחש שיכול להיות שימושי. הדבר היחיד שעלה בדעתה היה לנסות להפוך את הענף למחט גדולה, אך היא לא חשבה שזה יואיל נגד הרוח. במקום זה היא דקרה את הרוח בדיוק במקום שבו אמור להיות הלב, היא זכרה שככה הורגים ערפדים אך הענף פשוט עבר דרך הרוח.

אנבל שמטה את ענף והחלה לרוץ. היא רצה בלי להביט לאחור אפילו פעם אחת. לאט לאט הרווחים שבין העצים נעשו גדולים יותר ויותר עד שהיא התנגשה במשהו גדול.

היא צרחה שוב והחל להכות באגרופיה אך זוג ידיים גדולות ריסנו אותה.

"היי, היי, היי,” נשמע קולו העבה של האגריד. “הכל הוא בסדר, הכל הוא בסדר.”

אנבל הרימה את מבטה אל תוך זקנו האפור והסבוך של האגריד. “הייתה שם רוח,” היא התנשפה. “שם, בין העצים...” היא שמה לב לאלבוס וסקרופיוס שעמדו ליד הבקתה של האגריד והביטו בה. לידם עמד ג'יימס, ידיו היו שלובות ומבטו קפץ מאנבל ולאלבוס וסקרופיוס ובחזרה.

"רוח אמרת?” שאל האגריד בקול מתפלא. “זה ממש מוזר מה שאת אומרת. רוחות רפאים נמצאות רק בטירה.”

"היתה שם רוח, בתוך היער,” אמרה שוב אנבל, היא הצביעה אל תוך העצים.

"את מדממת,” אמר האגריד. ואנבל לראשונה שמה לב לחתכים שהופיעו על ידיה. “גם ברגליים,” הוא הוסיף.

"כן, אני נפלתי אל תוך שיח,” מלמלה אנבל. “הרוח התקרבה אלי ופחדתי שהיא תיגע בי ואני אתנפח ואמות שם ביער.”

האגריד העיף מבט אל השמיים. עננים ורדרדים ריחפו מעליהם בשלווה והשמש כמעט שקעה לגמרי אל תוך קו ההרים שבאופק.

"אתם צריכים לחזור לטירה,” הוא אמר. “אתם תיקחו את אנבל למרפאה, בסדר? מאדם פומפרי תטפל בחתכים שלה בצ'יק צ'ק. אני אבדוק פה את היער.”

הוא נכנס אל תוך העצים.

"טוב, אז קדימה,” אמר ג'יימס בקול מוזר. “שמעתם מה הוא אמר.”

אלבוס וסקרופיוס התקרבו אליה באיטיות.

"תלכו מהר יותר,” אמר ג'יימס לפתע בכעס. “אם נתעכב יותר מידי אז יורידו לנו נקודות.”

אלבוס מלמל משהו לא ברור שאנבל לא שמעה.

"תתפלא אבל כן אכפת לי אם יורידו נקודות לגריפינדור או לא,” השיב לו ג'יימס. “ואתה לא יודע על מה מקונגל יכולה להוריד נקודות.”

שתיקה השתררה ואף אחד לא הפר אותה. הם נכנסו בחזרה לטירה ועלו במדרגות השיש הרחבות. הם פנו לקומה הראשונה ושם בסוף המסדרון שכנה המרפאה.

מאדם פומפרי צקצקה בלשונה כשראתה אותם. “תהיתי מתי אני אראה אותך השנה, פוטר,” היא אמרה לג'יימס אבל אז היא הבחינה באנבל. למרבה הקלתה היא לא שאלה שאלות אלא רק מרחה משחה ירוקה זוהרת על החתכים בידיה וברגליה.

"תחכי פה מספר דקות, עד שהמשחה תספג בעור,” היא הורתה לה.

השתיקה המביכה נמשכה לאחר שמאדם פומפרי הותירה אותם לבדם. הם ישבו על המיטה ולא אמרו מילה.

"זה לא עניינך!” אמר לפתע אלבוס. “זה פשוט לא עניינך.”

כאילו רק חיכה, ג'יימס התפרץ. “זה כן ענייני אלבוס. זה כן ענייני עם אילו חברים אתה בוחר להסתובב. רק חכה שאבא ישמע!”

אלבוס נעמד. “אבא לא ישמע כלום עד שאני אספר לו,” הוא אמר.

"מכל האנשים שבעולם בחרת דווקא במאלפוי?” ג'יימס ירק את המילה האחרונה.

"כי מכל האנשים שבעולם רק הוא הסכים לדבר איתי!” צעק אלבוס. אתה – אתה בכלל לא יודע מה זה – איך... סלית'רין...” אלבוס ניגב את עיניו בתנועה מהירה. “אתם כולכם מגזימים. כולכם! בוא סקרופיוס,” הוא אמר לו, מביט עדיין בג'יימס. “תתעלם ממנו.”

סקרופיוס, שעד עכשיו התכווץ במקומו ליד אנבל יותר ויותר נעמד באיטיות. ג'יימס הביט בו במבט מזרה אימה אך סקרופיוס חלף על פניו כאילו היה אוויר.

אנבל וג'יימס הביטו בהם הולכים לעבר הדלת. הם פתחו אותה ופנו לצאת אלא שכבר עמדה שם מישהי.

הפרק הקודם