מקוללים

שובו של הבן האובד

1 ביולי, 1996

״רמוס, חכה!״

רמוס התפתה מאוד להעמיד פנים שהוא לא שמע אותה ולהיעלם לתוך קהל המוגלגים שמחוץ לקינגס קרוס. אבל לפני שהוא הספיק טונקס הדביקה אותו ותפסה את הזרוע שלו. הוא חשב שהיא עדיין מחלימה מהפציעה, אבל כנראה שהיא כבר הייתה מסוגלת לרוץ. גם צבע השיער שלה העיד שמצבה השתפר; הוא היה באורך הכתפיים, בצבע חום דהוי, אבל עם קצוות בצבע וורוד עז.

הוא חי בפחד מפני הרגע הזה כבר שבוע. הוא כמעט החליט לא להגיע לתחנת הרכבת באותו היום כדי להימנע מהפגישה איתה, אבל היה לו חשוב לראות את הארי לפני שהוא חוזר לבית דודיו. 

הוא חשב על תריסר דרכים לבשר לה את הבשורה שבפיו, אבל אף אחת מהן לא הייתה טובה מספיק. לא היו לו מילים לתאר כמה הוא אוהב אותה - וכמה זה חשוב שהיא תשכח ממנו לחלוטין ותמשיך הלאה בחייה.

״לאן אתה הולך? הקלחת הרותחת?״ היא התעניינה.

״לא,״ הוא השיב בקצרה. ״תראי… אני לא אהיה בסביבה בזמן הקרוב.״

טונקס הבינה מייד במה מדובר. 

״הלהקה של גרייבק?״

״כן. עכשיו כשוולדמורט לא מסתתר יותר, אפילו דמבלדור מסכים שזה יהיה שימושי להציב מרגל אצל אנשי הזאב, ולו רק כדי לדווח למסדר על הצעדים שלהם.״

טונקס הנהנה ברצינות.

״אתה יודע כמה זמן תהיה שם?״

״לא.״

היא בחנה את פניו, קוראת אותו כמו ספר פתוח. היא חייכה חיוך עקום.

״למה אני מרגישה כאילו אתה מנסה להיפרד ממני?״

״אנחנו… לא באמת ביחד.״ 

לא היה לו מושג מאיפה הוא הביא את תעצומת הנפש לומר לה את המילים האלה.

״נכון…״ הבזק של פגיעות עבר בעיניה של טונקס ונעלם. היא הפסיקה לחייך. ״אמא שלי שכנעה אותך לעשות את זה?״

רמוס היה בטוח שטונקס ישנה בזמן שאימה התעמתה איתו בשאלה על טיב הקשר שלו איתה.

״אנדרומדה רק הזכירה לי את מה שכבר ידעתי,״ הוא אמר מבלי לפגוש במבטה. ״כבר אמרתי לך - לא יכול להיות לך עתיד איתי.״

״זה לא הפריע לך ביום ההוא,״ טונקס הטיחה בו. קולה רעד קלות.

״זה היה רגע של חולשה,״ הוא התעקש. תחושת האשמה הרימה שוב את ראשה.

״אמרת שאתה אוהב אותי.״

רמוס נאבק במילים כדי לומר את הדבר הנכון, אבל לפני שהוא הספיק היא כבר נסוגה.

״אתה יודע מה? זה לא משנה,״ היא אמרה בקול גבוה. היא הייתה פגועה וזועמת, עיניה בוערות. ״שיהיה לך בהצלחה עם אנשי הזאב שלך. תשתדל לא למות. או שכן תמות. לא אכפת לי.״

היא סבה ונכנסה בחזרה לתחנת הרכבת. רמוס הקשה את ליבו ופנה לכיוון השני, נבלע בתוך קהל המוגלגים במיומנות. היא אולי כועסת עכשיו, הוא אמר לעצמו, אבל בקרוב היא תירגע ותבין שכך זה עדיף. עם הזמן היא תתחיל לשכוח ממנו, תמצא מישהו אחר, מישהו ראוי. היא תבין שהרגשות שלה כלפיו לא שווים את הסיכון ועוגמת הנפש, שמגיע לה חיים טובים יותר ממה שהוא יכול להציע. ובזמן הזה הוא יעשה הכל כדי שיהיה לה עולם בטוח לחיות בו בלעדיו.

הוא חמק לתוך תחנת הרכבת התחתית. לאור הניאון שבקרון הצפוף הוא בחן בריחוק את השתקפותו העייפה בחלון החשוך. הוא שאל את עצמו למה, אם הוא יודע שהוא עשה את הדבר הנכון, הוא עדיין שונא את עצמו כל כך? אולי זה בגלל שהוא בכלל העז לגעת בה. זאת הייתה רק פעם אחת - אבל פעם אחת יותר מידי. הוא היה אנוכי, הוליך אותה שולל, הוא ניצל אותה - ועכשיו היא נפגעה.

הוא ירד אחרי כמה תחנות והלך ברגל אל שכונה פרברית מוזנחת במיוחד, מלאה בתי דירות עצומים ומכוערים. היום היה מעונן וחם, והאוויר עמד בין קירות הבטון העצומים. 

הוא הרגיש כל כך לא שייך שזאת כמעט הייתה תחושה מוחשית. עולם המוגלגים או עולם הקוסמים, זה לא שינה - הוא הרגיש לא שייך לחיים האלה. זאת הייתה תחושה מוכרת שליוותה אותו לאורך כל שנות בגרותו, באה והולכת.

הפעם זה התחיל כשסיריוס נהרג, ממש בשנייה שהוא נפל דרך הפרגוד. בשנייה הזו רמוס כבר ידע שהוא מת, ידע זאת בוודאות ברורה כמו שהוא ידע שהשמש שוקעת במערב. זה היה כאילו עוד חתיכה ממנו נקרעה ונפלה אל התהום. ג׳יימס, לילי, אימו, אפילו פיטר, לפני שהוא למד על הבגידה שלו - כל אחד מהם לקח חתיכה ממנו ביום בו הם מתו, עד שבקושי נשאר ממנו משהו. אבל סיריוס עוד הצליח למצוא נתח ממנו לקחת איתו למזכרת. ועכשיו הוא הרגיש שהוא לא יותר מקליפה דקה, חי את החיים מבלי באמת לחיות אותם, רק מחכה ליום בו לא יישאר ממנו דבר מלבד זיכרון.

הוא מצא את הבניין שחיפש בלי קושי והחל לטפס במדרגות. מהדירות על פניהן חלף עלו שלל רעשים; מקרני טלוויזיה ששידרו בקולי קולות, זוגות שרבו בצעקות, תינוקות בוכים. משום מה זה גרם לו לחשוב על סיריוס, כמה זה מוזר שהעולם ממשיך להסתובב כהרגלו כשהוא כבר לא שם, מלא באנשים שלא הכירו אותו ולא ידעו עליו, ולא שינה להם כלל שהוא מת. יום אחד, אם יהיה לו מזל, מישהו יחשוב את המחשבה הזאת גם עליו. השנאה העצמית שלו התחלפה לאיטה בקהות חושים. 

הוא מצא את הדירה שחיפש ודפק על הדלת בעוצמה. בדירה סמוכה כלב התחיל לנבוח, אבל אצלו לא היה מענה. הוא המשיך לדפוק לשווא. הוא ניסה את הידית ולא הופתע לגלות שהדלת נעולה. אם היה לו שרביט הוא היה יכול להיכנס בקלות, אבל הוא השאיר אותו במבטחי המגירה שליד המיטה שלו בבית. במקום, הוא חיטט באדניות הנבולות שליד הדלת עד שמצא את מפתח החירום והכניס את עצמו לדירה.

החלל שבפנים היה בדיוק מה שהוא ציפה לו. זאת הייתה דירה מוזנחת ומטונפת; בגדים מלוכלכים, בקבוקים ריקים ומאפרות מלאות בדלי סיגריות כיסו כל משטח אפשרי ונשפכו אל הרצפה. על השולחן בסלון הייתה מפוזרת אבקה חשודה למראה. על הספה שכב האול כשהוא שקוע בשינה עמוקה או עילפון, יחד עם נערה מוזנחת למראה.

רמוס קרא בשמו בקול וסטר לפניו. הוא התעורר בערפול, עיניו לא ממוקדות, וכמעט מייד התחיל לשקוע שוב בשינה. רמוס לקח בקבוק של וויסקי זול שעוד נותר בו מעט נוזל ושפך אותו על ראשו של האול. הוא קפץ וקילל בקול, ער לחלוטין.

״מה לעזאזל, לופין?״ הוא קרקר בזעם, דוחף את הנערה המבולבלת מאליו. ״איך נכנסת לפה?!״

״שכחת מהפגישה שלנו?״ רמוס שאל, לא מתרגש מהזעם שלו.

״כן, אולי,״ האול מלמל, מצליח לבסוף לקום מהספה ולהבריש כמה בדלי סיגריות ממכנסיו המטונפים.

״איפה הכסף שלי?״ הנערה המסכנה דרשה ממנו.

״הינה!״ האול אמר בעצבנות וזרק לעברה כמה שטרות של כסף מוגלגי שהיו לו בכיס. ״תסתלקי מפה!״

הנערה דחפה את הכסף לתיק יד צעקני ויצאה מהדירה בלי להביט לאחור. האול קלט שרמוס מסתכל עליו בגועל, ואמר, ״המוגלגיות האלה, מה?״

״אתה מוכן כבר ללכת?״ רמוס אמר בחוסר סבלנות.

״תזכיר לי לאן אנחנו הולכים?...״

״אמרת שתיקח אותי אל הלהקה.״

״נכון! כן, אמרתי שאני אעשה את זה… רק שאני גווע ברעב…״

״אני אשיג לך אוכל בדרך,״ רמוס אמר בחוסר סבלנות.

ההצעה הזאת פייסה את האול. הוא טרח להחליף לחולצה נקייה, נעל את נעליו ולבש מעיל עור מרופט. הוא לקח צרור מפתחות וחפיסת סיגריות והם יצאו מהדירה. החום האביך שבחוץ היה מבורך ביחס לסירחון המחניק שבפנים. 

בחניון הבניין עמדה מכונית קטנה וחבוטה בצבע ירוק דהוי. הם נכנסו, האול התניע, הדליק סיגריה, ונסע משם. רמוס כבר נסע במכונית של מוגלגים מספר פעמים בחייו - זה היה כלי התחבורה בו אמא שלו, שהייתה מוגלגית, הייתה משתמשת לפני שהיא חלתה - אבל הוא מעולם לא למד לנהוג בו. כעת הוא הצטער שמעולם לא ביקש מאימו ללמוד, כי הוא לא סמך על האול, שכנראה עדיין היה שיכור או מסומם, או שניהם, שיביא אותם אל היעד בבטחה.

הם נסעו עד שהגיעו אל תחנת דלק מחוץ לעיר, והאול הזכיר לרמוס שהוא הבטיח לו אוכל. הוא עצר את הרכב בתחנה והם נכנסו למסעדה מוגלגית עממית. רמוס הזמין להאול ארוחה גדולה, אבל הוא לא אכל ולא שתה.

״לא ראינו אותך הרבה זמן בפאב, לפחות מאז הירח,״ האול אמר לו בפה מלא. ״איפה הסתובבת?״

״הייתה לי עבודה,״ רמוס שיקר בקור רוח. התשובה האמיתית הייתה שחברו הטוב ביותר נהרג, ובמשך ימים ארוכים הוא התקשה לזכור למה בעצם הוא עושה את כל זה. 

״אבל הקוסם שעבדתי בשבילו רימה אותי, ולא הסכים לשלם.״

האול צחק בקול, יורק חתיכת שעועית על השולחן. 

״אני לא מקנא בממזר. בטח טיפלת בו יפה.״

״הוא שילם ביוקר,״ רמוס אמר בטון אפל. ״אבל אני בכל זאת לא קיבלתי את הכסף שלי. נמאס לי לחיות מתחת למגף של הקוסמים.״

״אז בגלל זה אתה סוף- סוף רוצה לחזור ללהקה?״ האול שאל. הוא בטח חשב שהוא הגיע למסקנה הזאת לבד, ולא שם לב שרמוס תכנן את השיחה כך שהוא יבין את מה שהוא רצה שהוא יבין.

״כן. עכשיו כשאדון האופל חזר, נוכל לשים סוף להשפלה שלנו.״

״עם זה אני לא יכול להתווכח. גרייבק ישמח לראות אותך…״

״כן,״ רמוס אמר בחזות שלווה. ״לא סיפרת לאף אחד אצלו שאני מגיע, נכון?״

״נכון,״ האול שיקר והסתתר מאחורי כוס של בירה. 

כבר זמן מה שרמוס חשד שהאול מדווח לגרייבק על צעדיו, והשקר הזה ביסס את החשד שלו. האול בוודאי חשב שאין לו שום מושג מה קורה - הוא לא ידע שהוא בא מוכן.

האול סיים לאכול והם המשיכו בדרכם. הם נסעו שעות ארוכות, עמוק יותר ויותר אל הכפרים והיערות המבודדים. האול עישן סיגריה אחרי סיגריה. 

המתח של רמוס הלך וגבר, וכך גם המיקוד שלו לקראת העתיד לבוא. הייתה לו דרך יוצאת דופן להתכונן לאירועים מהסוג הזה. 

הוא נהג להתנתק מסביבתו ולדמיין שהוא מסתודד עם חבריו בחדרים שבמגדל גריפינדור. בדמיונו הם היו יושבים במעגל על השטיח שבמרכז החדר, כמו שעשו פעמים רבות כל כך בימי לימודיהם, ורמוס פרש לפניהם את תוכניתו לפרטי פרטים. וכמו בימי לימודיהם, הם לא הסתפקו בלהקשיב לו בשתיקה; אפילו בדמיונו הם נכנסו לדבריו וקטעו אותו, מעלים הצעות, חששות או הסכמה. 

פיטר היה הקול ששיבח והתרשם מכל רעיון שלו; סיריוס הטיל כל דבר בספק, מאתגר את רמוס עם אין סוף אפשרויות ובעיות שהוא לא חשב עליהן; וג׳יימס ניתח בקפדנות כל פרט ופרט בתוכנית, מציע שיפורים ותוכניות גיבוי, מחזק את רמוס בכל צעד בדרך. הוא לא שכח לרגע את העובדה שג׳יימס וסיריוס היו מתים, ולא שכח את הבגידה של פיטר - אבל אפילו במוות הם ליווה אותו תמיד, בכל צעד וצעד. הוא לעולם לא היה לבד.

החשכה ירדה והם נסעו זמן ארוך לאור המנורות העמומות של הרכב. הם נסעו בשביל צר ובוצי בליבו של יער מבודד כשהאול אמר, ״כמעט הגענו.״

המילים בקושי יצאו מפיו כשדמות אנושית הופיעה פתאום על השביל, מבליחה באור המנורות.

״תיזהר!״ רמוס צעק בהפתעה.

האול לחץ על הבלמים בכוח. הדמות קפצה הצידה בזריזות והרכב החליק לעצירה בדיוק בנקודה בו היא עמדה.

דלתות הרכב נפתחו בעוצמה שכמעט תלשה אותן ממקומן, ורמוס והאול נמשכו החוצה באלימות.

״מה יש לנו פה?״ קול נהם באוזנו של רמוס, מלווה בהבל פה מצחין. הוא היה מרותק למקומו על ידי ארבע זרועות גדולות ושעירות, אך לא הצליח לראות את בעליהן, מכיוון שאורות המכונית סנוורו אותו. ״הממ… זאב או קוסם? הריח מוכר לי…״

״מה זה משנה? פולשים הם פולשים!״ קול אחר אמר בקול.

״האול, לא אמרת שהם מכירים אותך?״ רמוס סינן בקול.

״כ-כן!״ הוא שמע את האול אומר בקול דק מאחוריו. ״חברים, זה אני!״

״מי זה אם לא האול, הכלב העירוני. חשבתי שאמרו לך לא לחזור לפה.״

רמוס ניסה להתפתל כדי לתת להאול מבט של תוכחה, אבל שוביו לא אפשרו לו. האול לא ציין את העובדה שנוכחותו לא תתקבל שם בברכה.

״כן, אני יודע, אבל הבאתי לגרייבק מתנת פיוס!״ האול אמר במהירות. ״תראו, זה לופין!״

״מה זה לופין?״ אחד השובים שאל בטמטום.

״לא, מטומטם,״ חברו אמר לו. ״רמוס לופין. הוא מהדם של גרייבק. גור כפוי טובה, לא חשבתי שתעז להראות את הפנים שלך פה שוב…״

אחד השובים תפס בשיערו של רמוס בכוח ומשך בו כדי להביט היטב בפניו. רמוס מצא את עצמו מול פנים גדולות ומצולקות, מכוסות זקן שחור. זה היה אחד החברים בלהקה של גרייבק שהוא הכיר במלחמה הראשונה, אבל הוא לא זכר את שמו.

״אני רוצה לדבר עם גרייבק,״ הוא אמר במאמץ, מבין שהאול מיצה את השימושיות שלו בתור מתווך.

״אתה תדבר עם גרייבק, כן,״ איש הזאב שחור הזקן אמר בטון מבשר רע. הוא ערך חיפוש גס על גופו של רמוס, ואז הוא וחברו גררו אותו אל בין העצים.

הם הלכו בחשכה זמן שהרגיש ארוך. הלילה היה מעונן, בלי כוכבים וירח. איך שהוא, אנשי הזאב ידעו איך לא למעוד על סלעים ושורשים, כאילו הם יכלו לראות בחושך. 

רמוס נתן להם להוביל אותו ללא התנגדות, כופה על עצמו להיות קר רוח למרות שליבו הלם בחזהו. הוא הכיר את גרייבק ואת הלהקה, הוא אמר לעצמו. הוא ידע איך לתמרן אותם. גרייבק יסכים לקבל אותו בחזרה, הוא מוכרח - האפשרויות האחרות היו שבי או מוות.

הם חמקו אל תוך מערה שחורה דרך נקיק צר בסלע. אור הבהב הרחק בהמשך, וריח של עשן ושומן שרוף הגיע לאפו של רמוס. הניחוח היה מוכר - ואיך שהוא, במקום להזכיר לו כמה צעיר ומפוחד הוא היה בפעם הראשונה שהריח את הריחות האלה, הוא נתן לו ביטחון לשחק את תפקידו החדש.

הם יצאו מתוך מנהרה צפופה אל מערה רחבת ידיים. נראה שגרייבק התקדם בעולם מאז הפעם האחרונה שרמוס פגש את להקתו; המערה הייתה מקום מסתור מושלם, עם פלג מים צלולים שזרם במרכז, ופתח צר בתקרה שאפשר לעשן לצאת אל הלילה, דרכו ניתן היה לראות עצים גדולים שהסתירו אותו מפני עיניים חטטניות. במערה היו פזורים אוהלים ומדורות, סביבן ישבו אנשים פראיים למראה, בעיצומה של ארוחת הערב. שוביו של רמוס לקחו אותו אל האוהל המפואר ביותר במחנה, שהיה בגודל של בקתה ועשוי בדים עשירים למראה. 

בפנים קיבל את פניו מראה צפוי ומוכר. החלל היה מרוצף שטיחים יקרים אך בלויים ושלל פרוות, ובמרכז עמד כיסא עץ ענק מגולף בצורת ענפים מסוקסים ומקושט בזכוכית ים - מתנה שגרייבק קיבל מוולדמורט בעצמו, והיה גאה בה מאוד. חום מחניק שרר שם; אש חמה בערה בתי קערות פלדה משני צידי הכס, מאירות את החלל באור מרצד. 

גרייבק עצמו ישב בכס שלו, סועד על ירך חזיר נוטפת שומן. שתי נערות רזות ועלובות למראה שירתו אותו בכניעה. הוא הזדקן מאוד מאז הפעם האחרונה שרמוס ראה אותו, אבל הופעתו עדיין הייתה מטילת מורא; שיערו הפרוע היה אפור כמו פלדה, כמו הזיפים שעל פניו, אך עיניו הצהובות עדיין היו חדות ונבונות, ופלג גופו העליון, שהיה חשוף בשל החום הכבד, היה שרירי ומאיים, מכוסה גם הוא שיער אפור עבה.

״גרייבק,״ אדם הזאב עם הזקן השחור פתח לאחר שדחף את רמוס אל ברכיו לפני גרייבק. ״זה - ״

״אני מזהה את הבן שלי כשאני רואה אותו, אולפריק,״ גרייבק נכנס לדבריו. קולו היה עמוק וצרוד, כמו נהמתו של זאב. ״רמוס - חיכיתי לך. תהיתי מתי תבוא.״

״אני הבאתי אותו, גרייבק!״ האול צייץ היכן שהוא מאחורה. רמוס כבר הספיק לשכוח שהוא שם. ״כמו שהבטחתי לך שאני אעשה.״

גרייבק חייך בבוז ולקח נגיסה גדולה מירח החזיר.

״אתה חושב שאתה חכם, קורבין?״ הוא שאל את האול בבוז בעוד השומן נוטף על סנטרו. ״אתה חושב שאתה הערמת על רמוס ופתית אותו לבוא לפה כדי לפייס אותי? תן לי לגלות לך, רמוס הוא שהערים עליך. אתה לא מבין שהוא משחק בך כבר חודשים, רק כדי שתסלול לו את הדרך בחזרה ללהקה שלי?״

האול גמגם כמו דג על היבשה. רמוס לא התיק את עיניו מדמותו של גרייבק. עגלי זיעה נקווה על מצחו בחום העז, אבל הוא שמר על גב זקוף, ולא מצמץ.

״אני צודק, רמוס?״ גרייבק שאל אותו ישירות.

יודע שהוא צריך לבחור את שקריו בקפידה, רמוס השיב, ״אתה צודק.״

גרייבק חייך בסיפוק. הוא אהב להיות צודק.

״רמוס שלי תמיד היה ערמומי וחכם,״ הוא אמר בגרגור. רמוס הרגיש בחילה. ״אז אתה בטח יודע שאני הולך לשאול אותך - למה לעזאזל שאני אבטח בך? פעם אמרת שאתה רוצה להיות חלק מהלהקה, לאמץ את הטבע האמיתי שלך, אבל ברגע שאדון האופל הובס אתה נעלמת מעל פני האדמה. ועכשיו, כשהוא צובר שוב כוח, אתה חוזר? אני מקווה שהכנת תשובה טובה, רמוס.״

רמוס השפיל את מבטו. הוא לא עשה זאת בקלות דעת, כי הוא ידע שבעולם של גרייבק זה מעיד על כניעה. הוא היה חייב לרכך אותו לפני הסיפור שהוא עמד לטוות בפניו. והוא היה צריך להכין את עצמו למילים הנוראיות שהוא עמד לומר.

״השתניתי,״ הוא הודה, מבטו קבוע בשטיח. ״חשבתי שאני שונה ממך ומבני מיננו. חשבתי שאני טוב יותר. אבל אז… פגשתי מישהי…״

״שמעתי על בת הזוג שלך,״ גרייבק אמר בעניין, לא מציין את העובדה שהוא גם ראה אותה במו עיניו. ״מה אמרת ששמה היה, קורבין?״

״דרייידה…״

״כן, דריידה המתוקה,״ גרייבק המשיך בטון רעב. רמוס הרגיש כל שריר בגופו נמתח. ״אז מה, היא שינתה אותך, רמוס? עוררה את החיה שבתוכך? יש נשים שיש להן את הכוח לעשות את זה, אפילו לרמוס לופין הצדיק… אז איפה דריידה שלנו עכשיו?״

רמוס בלע בכוח, ורתם את תחושת האבל שליוותה אותו בימים האחרונים כדי לחזק את ליבו. עגל זיעה נטף במורד צד פניו.

״היא מתה.״

גרייבק השמיע צחוק חרישי. רמוס העז להרים את מבטו וראה שהוא זנח את ירך החזיר, וכעת הוא מלקק את שפתיו בסיפוק, כאילו סבלו של רמוס היה מעדן טעים עוד יותר.

״מה עשית, רמוס?״ הוא שאל בחדווה מרושעת.

״זאת הייתה תאונה!״ הוא התגונן. ״היא עמדה לעזוב אותי. לא ידעתי מה לעשות. רק רציתי למנוע ממנה ללכת… לא התכוונתי…״

הוא השפיל את ראשו בחרטה. זה היה רגש שהוא היה מסוגל להתחבר אליו בקלות, גם אם הוא מעולם לא הרג מישהו.

גרייבק שתה את השקרים שלו בצימאון. רמוס אפילו לא היה צריך לתאר את המעשה האלים המדומיין שהוא ביצע - הדמיון של אדם הזאב כבר התפרע בכוחות עצמו. הוא הגיע לאי של ביטחון בתוך הכאוס, גם אם רק באופן זמני. והכי חשוב - גרייבק מאמין ש״דריידה״ מתה, ולא יחשוב ללכת לחפש אותה. טונקס הייתה בטוחה מפניו. 

״אולפריק, שחרר אותו,״ גרייבק אמר לאדם הזאב שחור הזקן, שציית ללא שאלה. ״גש אלי, בני.״

רמוס לא היסס לרגע. הוא קם וצעד אל גרייבק במבט מושפל; הוא ידע את כללי הטקס היטב. הוא כרע לרגליו של איש הזאב, לקח את ידו הגדולה והשעירה, נשק לה והצמיד אותה למצחו. היה לה ריח מצחין של שומן ודם ישן, אבל הוא לא נרתע.

״ברוך שובך, בני היקר,״ גרייבק אמר בטון של ניצחון. ״אל תדאג, אנחנו נמצא לך כלה ראויה במהרה. ימי הבדידות שלך נגמרו.״

רמוס הרגיש משהו קר זולג במורד עמוד השדרה שלו. הוא התעלם מהתחושה והרים את מבטו, מביט לתוך עיניו האיומות של גרייבק בלי למצמץ. לא היה בהן שמץ של אנושיות, רק אכזריות ממוקדת וחייתית. זה היה כמו להסתכל דרך חלון שהשקיף אל הגיהנום.

״תודה, אבא.״

גרייבק קם על רגליו, מגרש מעליו את הנערות המפוחדות. רמוס קם גם הוא, ניצב מולו ביציבות, למרות גודלו העצום והמאיים.

״בוא, יש לנו הרבה עבודה.״ 

גרייבק הניח את ידו על כתפו של רמוס. ציפורניו ננעצו בבשרו ברכושנות. 

״עכשיו, כשאדון האופל חזר, בקרוב תתחיל שוב עונת הציד.״ 

הפרק הקודם		הפרק הבא