חוסר ביטחון,אהבה וסודות.

היוש! אני יודעת שלקח לי דיי זמן אבל לא נורא...:)
-----------------
הקדשה
*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-
אוראל,
אני יכולה לקרוא לך אוראל נכון?
לא אכפת לי, לא שמה קוראת לך אוראל!;)

[הכל בהומורכמובן]

אבל שכולם ידעו מיאתה אז-
פרק זה מוקדש ל-ORELBENYAIR
[orelbenyair]
תודהה רבה על שאתה קורא את הפאנפיק שלי במסירות ובעקביות, וממשיך להגיב!

:)

אביגיל
*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

אז קיציקץ,
אנשים, איך היה פסח?
טוב, אני יפסיק לחפור,וסורי שחצי מהחפירות שלי היו מוקדשים לאוראל....
טוב נו, הבטחתי לו הקדשה...

תהנו!
*-*
.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-...--.-..-.-..-.-.-.-..-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.
[הלנה]
ישבנו מחובקים בערך חמש דקות.
"אז...כמה זמן בערך אני יכולה לחשוב על זה?" שאלתי את כתפו.
"אמממ...כמה שאת צריכה. אני מניח. אבל אני לא מבין כמה זמן זה אמור לקחת, הרי התשובה ברורה. מה, את רוצה להיות גבירת הרשע?"
הוא ירק את הכינוי 'גבירת הרשע' כאילו הייתה קללה.
"תשמע," פתחתי והשתחררתי קצת מהחיבוק.
"אתה נשמע כל כך צודק והכל, אבל עדיין לא שמעתי את הצד-" הפסקתי, נושמת עמוק לפני שאני אומרת את המילה.
"שלהם," אמרתי, מפחדת מהמילה.
"כאילו," מיהרתי להסביר, "כן שמעת בחלום..."
"שמעתי, אבל אחרי הכל הם מתים,לא יכולתי לפנות אליהם לראות אותם לשאול את השאלות שלי," מייק נאנח.
"מייק," אמרתי חוששת להגיד את מה שאני חייבת לומר.
נשמתי עמוק בשנית.
"אני רוצה לפגוש אוכל מוות."
***
דפקנו על דלתות אחוזה גדולה. גדולה מאוד.
מישהי, שנראתה משרתת פתחה את הדלת.
"ברוך הבא למשפחת מאלפוי, מה רצונכם?"
"רגע," לחשתי למייק,מלאת תימהון. "מאלפוי זה לא הזקן מהרחוב? לי הוא נראה כמו חסר בית, לא לאיש שיש לו בית ועוד אחד
כזה".
"אנחנו בבית של דראקו, בנו." הוא לחש בחזרה. "דראקו כועס על אביו כבר שנים, הוא זרק אותו מהבית."
"איזה רשות יש לו?" שאלתי,אף על פישדי הסכמתי עם אותו דראקו.
"זו מין מסורת במשפחת מאלפוי,שהבן מקבל אחריות עצמאית מגיל 20."
"לדעתי זה אנוכי!" לחשתי בעצבנות נזכרת בשיניים של הזקן.
"לדעתי דראקו צודק." הוא אמר, ואני פערתי את פי ובאתי להחזיר לו מכה הגונה, עד שהמשרתת אמרה, "אה... לא נעים לי,אבל סליחה בא לכם לענות על השאלה שלי?"
המשרתת הייתה עצבנית.
"או סליחה," אמרתי, מסמיקה.
"באנו לפגוש את אדון מאלפוי." מייק אמר ולא נראה שהוא מתבייש.
"קבעתם פגישה?"
"לא."
"אם כך, לכו!" המשרתת באה לסגור את הדלת, אך היא לא הספיקה, כי מייק תקע את הנעל שלו בין המשקוף.
"לא, בבקשה, תגידי לו שהלנה ווד פה." הוא התנגד.

המשרתת נראתה מוכת תימהון.
"רגע."
היא נכנסה לתוך הבית ונעלמה לכמה דקות.
היא חזרה עם איש בן 25 בערך לבוש חליפה עם שיער בלונדיני מתנפנף.
"שמעתי שהלנה פה." הוא אמר, מחייך חיוך נחמד.
לדעתי הוא בכלל לא נראה רשע, או מפחיד.
"קדימה, בואו נדבר." הוא אמר והחווה בידו הארוכה והחיוורת לכיוון תוכן הבית.
 
***
[מייק]

"מייק!"
איזו קרצייה.
"רציתי לפגוש אוכל מוות אמיתי! לא אחד ששינה את דרכיו! מה אתה זומם?"
היא אמרה לי כשהיינו לבד, בתוך חדר העבודה היוקרתי של אדון מאלפוי.
מאלפוי הלך להתפנות, ואני קיבלתי פגז לפנים.
בסופו דל דבר היא אמרה לי, עצבנות ורוגז נראה על פנייה, "אתה יודע מה,עכשיו אני לא חושבת לא על זה, בוא נמשיך עם הלימודים הארורים."
נאנחתי.
***
סורי שאני קופצת,
הפרק הבא הולך לספר על שנה אחר-כך.
סורי שהפרק קצר,
תגובות,
פליזייי
 

הפרק הקודם		הפרק הבא