משמרת הלילה

פרק 10-

הקרב על פרוסת העוגה האחרונה

ההצהרה המפתיעה הייתה בדיוק הסחת הדעת שלילי הייתה זקוקה לה. בעוד כולם מתנפלים על סוורוס לברך אותו בהפתעה גמורה ("חשבנו שתהיה בתול לנצח, סנייפ!"), לילי ניצלה את העובדה שאיש לא הכיר אותה על מנת לחמוק החוצה באלגנטיות.

"רק רגע אחד, חמודונת." גם כן אלגנטיות.

מחוץ לדלת הטרקלין המתינה לה גברת קיל, בת לווייתו של וולדמורט. האישה הגוצה חייכה מעלה אליה במתיקות מפחידה בעוד היונק המפוחלץ שעל כובעה זועק זעקה אילמת לעזרה. "לאן בדיוק את הולכת?"

"אה... לשירותים?" ניסתה לילי.

גברת קיל חייכה עוד יותר. "יופי, אני אלווה אותך. אני גם צריכה- את יודעת איך זה בגילי..."

היא שילבה את זרועה בזורעה של לילי והצעידה אותה משם בנינוחות. לילי חייכה אליה בצביעות וקיוותה לתקוע את ראשה באסלה.

איפה לעזאזל התגבורת הזו?!

"פשוט יוצא מן הכלל," נאנח דמבלדור, נרגע לאחר צחוק ארוך, והתרווח במושבו. "זה בדיוק מה שהייתי צריך. אין משהו מרגיע יותר ממשחק נעצים נחמד... המ, מה זאת הדקירה המשונה הזו?" הוא חיטט בגלימתו ושלף חץ תועה. "או, זה יותר טוב... ובכן, רצית לדבר איתי על משהו, אברפורת'?"

אברפורת', שבדיוק נהנה עם האגריד מכוס ברנדי טובה, הקיץ משרעפיו. "אה? אה, כן, רציתי להגיד לך משהו..." הוא התאמץ להיזכר. "אבל מה זה היה?"

"ניחא," אמר דמבלדור, מכבד את עצמו בקרמבו. "כנראה שזה לא היה חשוב."

במוזיאון האופיצי שבפירנצה, איטליה, מוצג הציור "חרטתו של פיטרוס הקדוש" מאת קלאודיוס בניני. ציור זה מציג בצבעוניות וברגש מציאותי עד הערצה את תלמידו של ישו, פיטרוס, אשר הכחיש את הקשר ביניהם לאחר צליבתו של ישו, כורע על ברכיו בתחנונים למחילה מול דמותו השמימית והשלווה של מורו הרוחני.

שחזור דרמתי של ציור זה הוצג מול אשת זאב, רקדנית וגמדון בית מפוקפק במטבח ביתם של הלסטריינג'ים באותו הלילה.

"לא!!!" הזעקה קורעת הלב בקעה מפיו של סיריוס בלק בעודו משתטח על הרצפה לרגליו של ג'יימס פוטר המובך, שמשום מה המנורה שמעל ראשו נדלקה פתאום וגרמה לו להיראות כבעל הילה זוהרת. "הסוף- הו, הוא הגיע כל כך מהר!..."

"רך- כף, תרגיע את עצמך..."

"בדיוק כשחשבתי שניצלת מידיה של המשוגעת עם השיער האדום, הגורל חוזר ונושך אותי בתחת!"

"אה..." פלט ג'יימס, שהיה מבולבל מהשימוש יוצא הדופן של סיריוס בשפה הפיוטית, שלא לדבר על העובדה שבחר להצמיד את פניו לנעליו. הוא ידע שחברו הטוב ביותר לא מחבב את לילי, אבל הוא מעולם לא חשב שזה יגיע למצב כזה.

הוא הקים את סיריוס על רגליו, והחל לתהות כמה זמן הוא צריך לחכות לפני שיתחיל לצחוק עליו. "זה לא כזה נורא, בסדר?"

"זה נורא מאד! קרניים, אתה לא זוכר?"

"טוב, אתה צודק. זה באמת נורא ואיום." ג'יימס נאנח. "כשנפרדנו חשבתי שזה היה הדבר הנכון לעשות- לא יכולתי לסבול את כל ההתנהגות החשאית הזו. אבל עכשיו... טוב, להתחשב בכך שמסתבר שהיא חברה בארגון חשאי שנלחם באוכלי מוות-"

"חברה בארגון חשאי שנלחם באוכלי מוות?" חזר סיריוס בתדהמה, ואז נראה מזועזע; פניו, שעד לפני רגע התנו נאהבים עם נעליו של ג'יימס, לבשו הבעת סלידה מאוכזבת בפתאומיות שלא הייתה מביישת את מלכת הכיתה בעודה מכחישה שהתמזמזה עם חנון מהשנה שמתחתיה.

"קרניים, אני לא מאמין!"

"אבל-"

"איזה מן חלאה נפרד מהחברה שלו בגלל שהיא מבצעת עבודת קודש שכזו?!"

"אבל-"

"בלי אבל, קרניים. אני מאד מאוכזב ממך."

"אבל אתה אמרת-"

"סוף דיון, קרניים." סיריוס הנד בראשו בחוסר אמון. "אכזבת אותי."

ג'יימס פתח את פיו להתנגד, פניו נוטפות חוסר אמון כמו אדם שחטף עוגת קרם בפרצוף, אך אז הסיק שאם ינסה לדבר סיריוס יקטע אותו איך שהוא ואז ג'יימס עצמו יהיה קרוב יותר להאמין במה שסיריוס ניסה לגרום לו להאמין (אלוהים יודע למה). במקום הוא אמר, "אז... הולכים להציל אותם או לא?"

"בטח," אמר סיריוס, שכפי שג'יימס תיאר לעצמו, שכח מהעניין מייד. "בוא נלך לכסח אוכלי מוות. אבל מה עם הבנות?"

השניים פלטו צעקה משותפת כשהבחינו שנוקס תפס את מקומו של סיריוס, ומיהרו להפנות את גבם למחזה.

"שנלך?" פלט סיריוס בקול רועד משהו.                                     

"בבקשה," מלמל ג'יימס, והם פנו לכיוון הטרקלין, מכיוון שהמוות האלים והאיום שאולי חיכה להם שם לא יכול היה להיות יותר גרוע ממה שהשאירו מאחור.

לוציוס מאלפוי הגיע למסקנה שהכל מתנהל לפי התוכנית. הוא היה במסיבה של הלסטריינג'ים, גברת קיל הלכה לעניינה, כך שהוא לא היה צריך לסבול את ריח הכרוב הכבוש שנדף ממנה בכל פעם שרכן אל אוזנה כדי להיראות בעל חשיבות, נרקיסה הייתה עסוקה עם חברותיה ולא הטרידה אותו, ובינתיים האדון היה במצב רוח סביר ולא נראה כעומד להרוג מישהו בלי סיבה בזמן הקרוב. בנוסף לכך, ג'יימס פוטר והחברים המוקיונים שלו הפסיקו להטריד אותם.

לוציוס היה חייב להודות- הסיבה היחידה שמשמרת הלילה עוד לא פרצה למסיבה של הלסטריינג'ים ועצרה את כל הנוכחים לא הייתה שאוכלי המוות היו מתוחכמים מאד, אלא שהחברים של משמרת הלילה פשוט היו מטומטמים במיוחד.

לכן הוא לא הופתע כשהדלת המובילה למטבח נפתחה בחבטה ושני קולות קראו, "עצרו- משמרת הלילה!"

ואז קללות החלו להתעופף בלי שום סיבה נראית לעין.

לוציוס תפס מחסה מאחורי הכיסא של האדון. לא נראה שהעובדה הקטנה הזו מפריעה לו- אדרבא, הוא צפה בחילופי הקללות בין אנשיו לבין שני חברי משמרת הלילה הכסילים בפיהוק של שעמום.

"המ..." הוא מלמל לעצמו בהיסח דעת כמנסה להיזכר. "רוג'רס."

לוציוס הביט בו בדאגה ממקומו על הרצפה. "אה... אני, אדוני?"

"כן, אתה, רוג'רס."

"השם הוא, אה, מאלפוי, אדוני-"

"אותו הדבר." אדון האופל בחן את ציפורניו ובהיסח דעת הציץ בסיריוס בלק מתחמק מקללת מוות על ידי סלטה מרשימה למדי בעודו נאבק בחמישה אוכלי מוות בו זמנית. "נפשי חשקה בעוגה."

"אה... אני חושש שלא נשאר יותר, אה... אדוני." לוציוס השתטח על הרצפה- לא כדי להתחמק מאיזו קללה תועה, אלא כדי להיראות מתרפס ונחמד אחרי שבישר לאדון שלא יוכל לקבל את מבוקשו. השיטה הזו לא הוכחה כיעילה, אך היה שווה לנסות אם הוא הצליח להרגיז את הקוסם האפל החזק ביותר שנולד.

אדון האופל הקיש באצבעותיו. אחד מאוכלי המוות הנלחמים קפא פתאום, ואז, לנגד עניו של לוציוס, חזר במהופך, ובמהירות מדהימה, על כל הפעולות שעשה בשעה האחרונה עד שהגיע למצב שהוא מקרב פרוסת עוגה גדולה אל פיו בהנאה, כלל לא מודע לקרב המתחולל סביבו. האדון הקיש באצבעותיו בשנית, והמחזה קפא. בהינד ראש, הוא סימן ללוציוס ללכת להביא אותה.

לוציוס בלע באיטיות, הביט ימינה ושמאלה, ואז זינק קדימה במהירות, חוצה את החדר בריצה בעודו משתדל שלא להיפגע על ידי קללות או לבלגן את שיערו. הוא בדיוק תהה מדוע האדון לא יכול לקחת את העוגה בעצמו אם הוא יכול לגרום לה להיפלט שלמה מתוך מערכת עיכול חומצית של גבר בגיל העמידה, כשרגלו נתקלה בדבר מה כבד ורך והוא פגע בשטיח בחבטה.

"אני כל כך שמח שגם אתה פה, לוצי," אמר פיטגרו, שישבנו בצבץ מתחת לשלוחן תחתיו ניסה להסתתר, מכרסם שאריות מכיבוד המסיבה. "קרבות אף פעם לא היו הקטע שלי. הם מכניסים אותי לחרדה, ו... טוב, אולי לא רואים את זה עלי, אבל כשאני בחרדה אני מתחיל לאכול הרבה..."

קללה פגעה בנברשת הטרקלין, שהתנתקה ממקומה וצנחה בצלול קריסטלים. היא פגעה במעקה של אחת המרפסות הפנמיות והמשיכה בדרכה אל התנגשות בלתי נמנעת עם הרצפה. זה עמד להיות מפגשה הראשון והאחרון, לצערה, עם חוקי הפיסיקה האנושיים המרתקים, שלא היה יוצא לה להכיר אלמלא נפלה קורבן תמים לקרב הזה.

היא התנפצה על הרצפה ברעש איום. מייד אחריה פגע ברצפה גוף נוסף ששכן במפרסת הפנימית, ורמוס קם על רגליו  במהירות מסוחררת, מיישר מתוך אינסטינקט את מדי משמרת הלילה המגוהצים שהחליפו בדרך פלא את מעיל העור שלבש קודם ומסדר את תספורתו המסודרת שחסרה את הכובע רחב השוליים.

"אל תלך!" פיטגרו אחז ברגלו של לוציוס כשניסה לקום ולהגיע ליעדו. אחיזתו השמנמנה הייתה חזקה להפליא. "עוד לא ראית את הקעקוע החדש שלי!"

המבט המזוגג שבעניו המבולבלות של רמוס נמוג כשכמעט נפגע על ידי קללה, והוא מיהר לחזור להיות רמוס המפסידן וחסר המזל, בעודו קופץ לתוך הקרב.

"העוגה!" קרא ג'יימס מעל שאון הקרב. עדיין לא היה ברור לו איך הוא נמשך, להתחשב בעבודה שאוכלי המוות היו כמה עשרות והוא, רמוס וסיריוס רק שלושה. (זמן מה לאחר סיום הקרב החל לתהות לגבי מקומו בעולם, ותחושה התעוררה בו ורמזה לו שהוא בעצם יציר דמיון, אך הוא עשה כמיטב יכולתו להתעלם ממנה).

סיריוס, שהיה קרוב יותר לאיש הקפוא המחזיק בעוגה, עשה צעד לאחוז בה, אך הוא הופל לרצפה על ידי דבר מה שרוכי ושמנוני.

"סרוורמאוס?! רד ממני, לעזאזל!"

"זמן לנקמה, בלק!" קרא סנייפ בנקמנות מטורפת, טיפת ריר משתלשלת מקצה פיו. "זה על כל השנים!"

הוא הרטיב את אצבעו בפיו והכניס אותה לאוזנו של סיריוס.

"לא!!!"

"זה... נפלא, גברת קיל," שיקרה לילי בפעם המי- יודע- כמה בעשר הדקות האחרונות, בעוד גברת קיל אוחזת בזרועה ומובילה אותה בחזרה אל הטרקלין. לא מספיק גרוע שהאישה הזקנה הציפה אותו בעצות ישנות ומפוקפקות בנושא יחסי גברים- נשים כשהיו בשירותים, עכשיו היא הייתה צריכה לסבול את דיבורי המטבח שלה.

"ידעתי שזה ימצא חן בעיניך, יקירתי. את יודעת, יש לי גם מתכון מצוין לקיש-"

"אני צריכה ללכת!" שקר נוסף מפיה של לילי אוונס, בעודה מנסה להתנתק מאחיזתה של גברת קיל.

"לא כל כך מהר," אמרה גברת קיל במבט ערמומי שרמז על כך שלילי היא אסירתה, ושהיא מתכוונת להגיש אותה לוולדמורט על מגש של כסף עם רוטב שלשולים בצד, אך המבט נעלם אחרי רגע והוחלף בחיוך לבבי, בעודה מצמידה את לילי אל צידה. "יש עוד כל כך הרבה נושאים לדבר עליהם, כל כך הרבה פערים להשלים... לא התראינו מאז שעזבת את הדירה. למה את וג'יימסי נפרדתם, תזכירי לי?"

"אה-"

"חבל שנפרדתם. הייתם זוג כל כך נחמד. הייתי רואה אתכם יוצאים ביחד לקניות, והוא היה מספר לך בדיחות. אוי, איך הזכרתם לי אותי ואת בעלי בנעורינו..."

"כן..." מלמלה לילי בהיסח דעת, לא מקשיבה לסיפורה של גברת קיל. היא העדיפה לשכוח את הרגעים היפים שהיו לה עם ג'יימס אחרי שנפרדו. אבל בתוך תוכה, היא ידעה שהיא מתגעגעת אליהם. משהו בה הרגיש חופשי כשהיא עזבה, אבל הייתה בה גם תחושה עמוקה שהיא החמיצה משהו שהיה מאד טוב בשבילה, אחרי הכל.

 "... עכשיו, לא יאה לספר לך בדיוק איך זה היה, אבל בואי רק נגיד ש- מה זה הרעש האיום הזה? הילדים שוב משתוללים?"

הן הגיעו לטרקלין, ואחרי הצצה חטופה לתוכו, היה ברור להן שהילדים לא סתם "משתוללים", אלא עורכים סימולציה של מלחמת הגובלינים במאה ה-14- ונראה שהגובלינים מנצחים.

גברת קיל הנדה בראשה בייאוש. לילי ניצלה את ההזדמנות לחמוק מאחיזתה ולנזק אל תוך הקרב- זה היה עדיף מלהמשיך להקשיב לסיפורים של הזקנה.

היא קיללה כמה אוכלי מוות, עיקמה כמה ידיים, בעטה בכמה מפשעות והביאה כמה אנשים קרוב קצת יותר לאימא אדמה. ובעודה עומדת במרכז מעגל של אנשים נאנחים בכאב, אוחזת בשרביטה, הבינה שהיא עומדת ליד ג'יימס, ושהוא מביט בה בתדהמה.

"את... איך בעטת לו ב... הוא היה... הם... אה..."

לילי קיללה אוכל מוות שניסה להתנפל על ג'יימס מאוחר.

"ככה זה במסדר," היא אמרה במשיכת כתפיים.

הוא חייך אליה. הוא לא אמר כלום, רק חייך בכזו כנות והערכה, שלילי הייתה חייבת לחייך בחזרה.

באותו הרגע וולדמורט קם בפתאומיות. "שכח מהעוגה, רוג'רס," הוא אמר בשעמום. "המסיבה הזו עלובה." והוא התעתק בקול נפץ.

הכישוף שהוטל על אוכל- העוגה הוסר, והעוגה שבידו התכלתה לגוש מולקולות פחממה ומיצי כיבה שזלג בין אצבעותיו לנגד עניו המבולבלות.

אוכלי המוות הפסיקו להילחם, מביטים במקום בו עמד אדונם לפני רגע בהפתעה ואכזבה על כך שלא נהנה מהמסיבה. בלטריקס נפלה על ברכיה והחלה למרר בבכי בעודה מפגינה יכולת תיאטרלית יוצאת דופן, שלא הייתה מביישת שחקנית בסדר גודל של, נניח, הלנה בונהם- קרטר.

סיריוס קילל בזעם בעודו בועט את סנייפ מעליו, ועמד, מכוון אליו את שרביטו ביד אחת ומנסה לסדר את התחתונים שלו, שמקומם הטביעי חולל על ידי סנייפ, ביד השנייה. פיטר, שהבין שבקרוב מאד הכל ייגמר, מיהר לסיים את כל שאריות האוכל שהצליח למצוא, משחרר את לוציוס המרוגז לדרכו. רמוס הביט בשאריות העוגה בתבוסה מרה.

רק ג'יימס ולילי המשיכו לחייך זה אל זו בדביליות, עומדים על ראש גבעת אויבים מובסים כאילו היו האנשים היחידים בעולם, לאור קרן ראשונה של שחר שחדרה פנימה דרך החלון. 

הפרק הקודם		הפרק הבא