תולדות העתיד

הילד היה יותר מוכשר משדוקאר היה יכול לדמיין.

ובכן, הוא היה צריך להבין את זה מן הרגע הראשון בו פגש בו ביער, כשהגיב הרבה יותר מהר ממנו, וגרם לו לאבד את שרביטו, את כבודו ואת עצמאותו בתוך דקות ספורות.

הוא גם היה פיקח.

דוקאר עשה הרבה דברים בחייו, שאת רובם לא דמיין שיעשה. רובם היו דברים רעים,
שבסופו של דבר הובילו לכך שנמלט מבין אצבעות משרד הקסמים, המגששות אחר משרתיו הנותרים של אדון האופל. שנים שהוא בורח, נמלט כחזיר משחיטה.

הוא ידע מה מצפה לו אם ייתפס - גסיסה איטית באזקבאן.

לבסוף חזר ליער האפל, ביודעו שזהו המקום היחיד שמסוכן דיו, כדי שניתן יהיה להתחבא בו בבטחה. אירוני, הלא כן?

ואז הופיע הנער הזה.

ובכן, דברים רבים הוא עשה בחייו, אך המחשב על כך שהוא יושב ביער האפל עם הבן של הארי פוטר, את זה הוא לא היה יכול לחזות בשום צורה.

הוא העריך את הילד, ושנא אותו שנאת מוות. אם היה יכול, היה הורג אותו עשר פעמים, ושולח את גופתו למקום שבו פוטר לעולם לא ימצא אותה.

מצד שני, הילד התנהג אליו באדיבות, לאחר שהתחיל ללמד אותו.

אולי תהיה בו תועלת בהמשך?

אולי יוכל הילד להעיד לטובתו, ולשחרר אותו מעול משרד הקסמים? 

"אתה לא עושה את זה נכון" אמר לאלבוס, ותיקן את אחיזתו בשרביט. 

הילד תרגל כל היום "על יבש" את התנועות הנכונות להתעתקות. הוא קלט מהר, ועדיין - הוא היה צעיר מאוד, ולא היה לו הרבה נסיון בקסמים.

במהלך שיעוריו, הוא שאל המון שאלות על האופן שבו אמור התהליך לקרות, ודוקאר ענה כמיטב יכולתו.
הוא לא היה מורה, אבל הוא ידע כיצד מבצעים את הקסם, וזה היה מספיק.

כדי להדגים לאלבוס איך זה באמת עובד, הוא התעתק בעצמו מספר פעמים למקומות שונים במרחק ראייה מהנער.

כשאלבוס ביקש, הוא גם לקח אותו איתו, כדי שיבין את התחושה.

ייאמר לזכותו של הילד שהוא לא הקיא בפעם הראשונה שלו. בחור עמיד, ללא ספק.

לקראת אחר הצהריים, ככשניהם כבר היו מותשים ורעבים, החליט דוקאר לעצור את הלימודים.

"אתה עושה את זה כל כך טוב" התלונן אלבוס בייאוש. הוא לא הצליח להבין איך הוא אמור לקחת את כל גופו איתו למקום אחר. זה תסכל אותו מאוד.

"אולי תיקח אותי אתה הביתה, ונגמור עם זה?"

דוקאר הביט בו, ונאנח.

"תשמע, ילד. הייתי לוקח אותך הביתה בשמחה ומשחרר את עצמי מהעול הזה כאן ועכשיו" הוא השיב, "אבל שנינו יודעים שברגע שנתעתק לתוך עיירת קוסמים - האזעקות יופעלו, ואותי ישלחו לכלא".

אלבוס הנהן.

"אבא שלך בעצמו ידאג לכך" הוסיף דוקאר, ואלבוס התכווץ מעט לשמע המילים.

אביו היה ההילאי הראשי במשרד הקסמים, ואלבוס ידע שהוא לא ירחם על דוקאר כלל כשישליך אותו לסוהרסנים.

"אני מצטער" אמר אלבוס.

דוקאר צחק, וזו הייתה הפעם הראשונה ששמע אלבוס צחוק שכזה. צרוד, כואב, ובכל זאת -  צחוק.

"על מה יש לך להצטער? אני הבאתי את כל זה על עצמי".

אלבוס משך בכתפיו, "טוב, אם לא הייתי הולך לאיבוד ביער, שנינו לא היינו פה עכשיו".

"ואם לא הייתי מצטרף לאדון האופל לפני עשרים שנה, לא הייתי פושע מבוקש. האמן לי, ילד, אינך אשם בדבר".

אלבוס רצה לשאול עוד על עברו של האיש, אך משהו בקולו גרם לו לדמום. אוכל המוות הזה, מי שהוא לא יהיה, עבר הרבה מאוד בחייו.

למרות סקרנותו, הוא גם היה זהיר. והוא לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת את סיפורו של האיש.

"בוא נלך לצוד משהו" אמר דוקאר, וקם על רגליו במאמץ. הוא עדיין לא החלים לגמרי מכל פצעיו.

"לצוד?" שאל אלבוס בחלחלה.

דוקאר הנהן. "אתה אוכל בשר, כן?"

"כן, אבל... כלומר, מעולם לא..."

האיש טפח על כתפו, "אל תדאג, זה לא מאוד קשה אם יודעים מה עושים. ואנחנו חייבים לאכול משהו אמיתי, אחרת לא נוכל לשרוד כאן".

אלבוס הנהן, לא יודע בדיוק כיצד ירגיש כשבעל חיים ימות בידיו.

אבל דוקאר צדק, עליהם לאכול.

"בסדר. בוא נלך לצוד".

הפרק הקודם		הפרק הבא