התאומה של הארי פוטר

בלי מילים מיותרות...
פרק 8: -ואל תשכחו להגיב- =]

"לומוס," אמר הארי בפעם העשרים ומשהו. אין לי מושג, הפסקתי לספור בניסיון החמישה עשר.

"די, הארי, תן לישון! כבר שתים עשרה," התלוננתי בלחש כדי שורנון לא יישמע, וקברתי את הפרצוף שלי בכרית.

אחרי שכנועים רבים בתחנת הרכבת, ורנון ופטוניה הסכימו לארח אותי למשך החופש. כמובן שהייתי צריכה להבטיח שאני אעזור להארי במטלות הבית, ושלא יהיו שום לחשי קסם ואפילו לא נדבר על קסם. בינתיים, אני קיימתי את שתי ההבטחות ,לעומת הארי, שלא הפסיק לתרגל לחשים בסיסיים כמו 'לומוס'.

בכל מקרה, המון דברים קרו בשנה שעברה, יותר מידי לדעתי.

בשנה שעברה ליאה עזבה את בית הספר. גם דין ושיימוס הופתעו לא לראות אותה ביום הראשון ללימודים. אבל במקומה עברה לבית הספר שלנו ילדה מבובאטון שבצרפת. קוראים לה אלה סמית'. היא עברה לבית הספר שלנו בגלל שאחיה הקטן מייק התקבל להוגוורטס והוא לומד בשכבה של ג'יני. אגב שלושתם, (ג'יני, מייק ואלה) התמיינו לגריפינדור.

ההתחברות שלנו עם אלה הייתה כל כך מהירה שאפילו לא שמנו לב מתי הפכנו להיות חמישייה ולא רביעייה. בכל מקרה, אני ואלה הפכנו להיות חברות מאוד טובות בשנה שחלפה.

עוד דבר שקרה בשנה הקודמת הוא שחדר הסודות נפתח והארי התגלה כלחשנן.

לדעתי זה לא סיפור כזה גדול. אחרים נכנסים להיסטריה מפני שהם מקנאים שלהם אין כוח יוצא דופן והקסמים שלהם מתבטאים רק בעזרת  שרביט.

גם בשנה שעברה התקבלתי לנבחרת הקווידיץ' בתפקיד רודפת.

"לומוס," אמר הארי עוד פעם בניסיון נואש להפיק אור.

"הארי, הלומוס הזה -" נקטעתי על ידי קול צעדיו הכבדים של ורנון שבא לראות על מה כל הרעש. התכסינו במהירות והעמדנו פני ישנים. כמובן שורנון הנפוח קנה את זה.

אולי המזרון שאני ישנה עליו הוא לא הכי נוח בעולם והתנאים לא מתאימים לאירוח, אבל אני מעדיפה לישון על רצפת החדר של הארי מאשר לשהות באיזה חדר מאובק ב"קלחת הרותחת".

"לומוס," אמר עוד פעם, מתעלם לחלוטין מכל ההתנגדויות שלי. להפתעתי הוא הצליח הפעם, אבל האור לא נשאר זמן רב.

התכסינו שוב במהירות כשורנון בא "לבקר" פעם נוספת בחדר של הארי וקנה שוב את העמדת הפנים שלנו. ברגע שהוא סגר את הדלת חטפתי מהארי את השרביט שלו והזהרתי אותו שאני אדע אם הוא ינסה לקחת אותו חזרה במהלך הלילה, וסוף כל סוף הלכנו לישון.

למחרת הגיעה מארג', אחותו של ורנון. אישה שמנה ודוחה שחיה יחד עם שנים עשר כלבים. ככה לפחות הבנתי מהסיפורים של הארי.

פעמון הדלת צלצל והארי נגש לפתוח. לסלון נכנס ורנון, מלווה באישה שמנה שדומה לו. שיערה צבוע בחום בהיר, שפתיה משוחות באודם בצבע חום בוצי והיא לבשה בגדים יקרה מקטיפה רכה. טבעות נצנצו על אצבעותיה.

"אני רואה שאתה עדיין פה," היא אמרה להארי ברשעות. לפתע, היא תפסה אותי בזווית עיניה ופנתה אלי. היא כיווצה את עיניה הקטנות. "ואני רואה שגם יש לך פה חברה."

"אני לא חברה שלו, אני אחותו," אמרתי בנימוס מזוייף בהחלט.

"אני לא מבינה, איך אתה מסוגל להכניס עוד פוטר לבית?" היא שאלה את אחיה.

"בקלות, כשיש שניים מהם המטלות מתבצעות מהר יותר," ענה ורנון והביט לכיווננו מבט קצר בעיניו הקטנות שאמר: 'השימוש הכי קטן בקסם יהיה לרעתכם'. הבנתי את הרמז והתחלתי להגיש להם את האוכל כמו משרתת אבל מחוץ לתווך ראייתם הבטחתי להארי פשיטה לילית על המקרר וסעודת מלכים.

"במה אבא שלהם עבד?" שאלה מארג' ללא קשר לשיחה, שהייתה כעת על ספורט מוגלגי בשם בייסבול.

"הוא היה מובטל," ענתה לה פטוניה.

"ובטח גם היה שתיין," הוסיפה מארג' בגיחוך והרגשתי את הדם עולה לי לראש מרוב זעם אבל להארי זה הספיק. "זה שקר!" צעק.

"צודק! הכל מתחיל ונגמר בדם.זה נפוץ אצל כלבים: אם יש משהו דפוק אצל האימא חייב להיות משהו דפוק אצל הילדים שלה," אמרה בהתנשאות ולגמה מהכוס שבידה.

"את מוכנה לסתום כבר?!" קראתי והכוס שבידה התנפצה. גם האורות שבחדר הבהבו בצורה מטורפת. לא היה ברור מי אחרי למה אבל השילוב של שנינו ביחד עם כעס שווה לאסון.

"תנו לי להסביר דבר אחד." היא הטיחה את הכוס שלה בכעס על השולחן והרימה את האצבע המורה שלה כדי להמחיש שהיא עומדת להסביר אך ורק דבר אחד. אבל כשפתחה את הפה שלה כדי להמשיך היא לא אמרה דבר ורק נעצה מבט באצבע שלה שהתנפחה פתאום. מארג' המשיכה להתנפח כמו בלון. חרוזים מהמחרוזת שהייתה סביב צווארה החלו לעוף לכל עבר, ושני כפתורים מהעליונית שלה פגעו במצח של דאדלי וגרמו לו להתעלף. מארג' המשיכה להתנפח ולא הפסיקה אפילו לשבריר שנייה.

לבסוף, נפוחה כולה, היא החלה להתעופף לעבר הדלתות שהיו פתוחות לרווחה ולבסוף יצאה דרכן. ניצלתי את הזמן שבו ורנון צעק לשמיים את שמה של אחותו וגררתי את הארי לחדר .

"מה עושים? אנחנו לא יכולים להישאר כאן, נכון?" שאלתי את הארי.

"תארזי. נמצא כבר דרך להגיע לקלחת הרותחת," אמר בזמן שהכניס כמה פריטים למזוודה שלו.

"כבר ארזתי. בעצם מעולם לא פרקתי את המזוודה. האמת שחזיתי שנעזוב בקרוב," עניתי ויצאנו מהחדר יחד עם המזוודות.

"תחזירו אותה! תחזירו אותה מיד!" דרש ורנון בצעקות כשירדנו במדרגות.

"אני חושבת שזה מגיע לה, רק חבל שלא הפכנו אותה לפרה. אה, שכחתי, ממילא לא היינו משנים הרבה," עניתי ברשעות.

"אתם לא יכולים ללכת! אין לכם לאן," אמר ורנון בניצחון ששם לב סוף סוף למזוודות וחסם לנו את היציאה.

"כל מקום עדיף על כאן," אמר הארי ושלף את השרביט שלו.

"אתה לא יכול לעשות קסמים מחוץ לבית הספר שלך," ענה ורנון, ונימת פחד התגנבה לקולו.

"זה משנה? עכשיו זוז כבר מהמעבר ותן לנו ללכת," אמר הארי בכעס ו-ורנון  זז מהמעבר בצעד איטי, המום.

פתחתי את הדלת ורוח קרירה שמבשרת על בוא הסתיו שטפה אותנו. הלכנו קצת במעלה הרחוב וישבנו על המדרכה שבחזית גן שעשועים ישן ומרופט.

שתקנו, כל אחד היה שקוע במחשבותיו. אבל כשהאור שדלק במנורת הרחוב שמעלינו החל להבהב תשומת ליבי הופנתה אליו.

לפתע, הנדנדות מאחורינו החלו להתנדנד מעצמן והקרוסלה הסתובבה גם היא בכוחות עצמה. ללא ספק מדובר כאן בקסם.

הארי קם והצביע על הספסל שעמד בעברו השני של הרחוב.

"שם, את רואה את זה?" שאל.

"מה אני אמורה לראות? יש שם רק ספסל, שיחים וכלב שחור," עניתי.

"על זה אני מדבר! תסתכלי טוב יותר על הכלב."

הכלב עמד שם, מסתתר בין השיחים. הוא חשף לעברנו שיניים ונראה כאילו הוא עומד לקפוץ עלינו.

שנינו קמנו, והתחלנו להתרחק לאט-לאט...

"מה אתם עושים?" שאל קול והבהיל אותנו כהוגן.

"אתה יודע איך הבהלת אותי?!" צעקתי לעבר הנער שדיבר אלינו מהאוטובוס הסגול, שרק עכשיו שמתי לב שהופיע.

"טוב, בכל מקרה, ברוך הבא לאוטונוס הלילה, שירותי הסעה עשרים ןארבע שעות לקוסמים. אני אהיה הכרטיסן שלכם הלילה. תנו לי לעזור לכם עם המזוודות," הוא אמר בקול משועמם כאילו נאלץ ללמוד לדקלם זאת בעל פה והעלה את המזוודות שלנו לאוטונוס בלי לחכות להסכמה. עלינו אחריו והוא הוביל אותנו לשתי המיטות שהיו בחלקו האחורי של האוטובוס.

"אז לאן אתם צריכים?" שאל.

"לקלחת הרותחת, זה בלונדון," ענינו ביחד.

"מצוין," ענה ופתח את העיתון שהיה על אחת המיטות. הוא מלמל לעצמו את דעתו על כמה דברים הכתובים בנביא היומי כשהבחנתי בתמונה של אדם שנראה מוכר.

"סליחה, מי זה?" שאלתי את הכרטיסן והוא הסתכל עליי, המום.

"את שואלת מי זה? זה סיריוס בלק, אל תגידי לי שבחיים לא שמעת על סיריוס בלק. הוא רוצח משוגע. שלושה עשר מוגלגים הוא רצח. טוב, את העונש שלו הוא עשה עמוק עמוק בכלא אזקבאן. הוא היה תומך נלהב של את-יודעת-מי. אני מקווה שעליו שמעת,"

"אל תדאג, עליו שמעתי," מלמלתי.

"אז למה התמונה שלו מופיעה בעיתון?" שאל הארי.

"הוא ברח מאזקבאן, הוא היחיד שאי פעם הצליח! אף אחד לא מצליח להבין איך הוא עשה את זה. אומרים שהוא רוצה להשלים את מה שהוא התחיל."

"למה אתה מתכוון?" שאלתי, והחזקתי חזק במסגרת המיטה כשהאוטונוס עשה פנייה חדה.
"איך קוראים לכם בכלל?" שאל הכרטיסן והחליף נושא בלי לענות על השאלה שלי.

"נוויל לונגבוטום," ענה הארי מיד והציג אותי, "וזאת חנה אבוט."

"טוב, בכל מקרה הגענו לקלחת הרותחת," אמר והוריד לכבודנו את המזוודות.

מהכניסה של הקלחת יצא בעל המקום, טום.

"אוו אני רואה שהגעתם בשלום, מר פוטר." אמר טום והסגיר את השמות האמיתיים שלנו.

עיניו של הכרטיסן נפערו לרווחה. "קראת לו פוטר? כלומר, הארי פוטר?"

טום משך אותנו אחריו בזמן שהאוטונוס, עם הכרטיסן ההמום, נעלם מאחורינו.

נכנסנו אחרי טום אל הקלחת הרותחת. הוא לקח אותנו לחדר שבו ישב להפתעתנו שר הקסמים, שהסיר מאיתנו כל אשמה ושלח אותנו לחדר שהושכר בשבילנו. ולפני כן הוא הגיש לנו שתי חבילות של ספרים שלא שמנו לב ששכחנו לקנות.

כשנכנסנו לחדר הארי בדק את הספרים שלו והרים ספר בעל כריכה פרוותית שהיה סגור בחגורה.

"לא הייתי פותחת את זה במקומך. תביא, אני אעשה את זה," אמרתי וחטפתי את הספר מידיו. פתחתי את החגורה והספר כאילו התעורר לחיים: מהכריכה יצאו זוג עיניים והספר גם התחיל להתפתל בפראות בין ידי. הוא נחלץ מאחיזתי והחל להשתולל על הרצפה.

"תעלי על המיטה," קרא הארי במהירות והושיט לי יד כדי לעזור לי לעלות.

"מה זה היה? שאלתי בהתנשפות בזמם שהספר - או מה שזה לא יהיה –  השתולל בפראות על הרצפה.

"ספר?"

"אני כבר לא בטוחה." הסדרתי את הנשימה והצצתי אל מתחת למיטה, הספר היה שם ונדמה היה שהוא מתנשף גם הוא. הוא זחל לכיווני במהירות.

"אהה!" צעקתי והרמתי את ראשי בבת אחת והוא פספס את שיערי הארוך בשנייה.

"יש לי רעיון: אני אגרום לו לצאת ואת תקפצי עליו, מובן?" אמר הארי, והסכמתי, עם קצת רחמים על הספר המסכן. הוא התיר את קשר שרוך נעלו והפיל את הנעל לרצפה. ובדיוק כמו שהוא תיאר הספר המטורף יצא ממחבואו. קפצתי עליו בהפתעה וקשרתי אותו בחוזקה.

"ספר מטורלל," סינן הארי אחרי שסגר את הספר. החלטנו לרדת כדי לאכול משהו לארוחת ערב, הפלישה המתוכננת שלנו על המקרר של הדרסלים התבטלה, והיינו רעבים.

"אולי תרחיקי כבר את החתול שלך מסקאברס." נשמע קול מוכר מהקומה התחתונה של הפונדק כאשר ירדנו במדרגות. כשהגענו גילינו את כל הוויזלים יושבים בכניסה לפונדק, בתוספת של הרמיוני, אלה ומייק.

"מולי, חזרתם!" רצתי אל תוך ידיה הפרוסות לרווחה והיא חיבקה אותי.

"כן, ואני רואה שבאת לפה עם הארי. איך היה החופש?" שאלה בחיוך חמים.

"נהדר! ואיך היה במצרים?" שאלתי והחלטתי להשמיט את קטע שניפחנו את מארג'.

וכפי ששמתם לב, יש עוד סיבה שביליתי את החופש עם הארי. הוויזלים נסעו למצרים. מולי רצתה גם שאני אבוא אבל התנגדתי בכל תוקף, זאת אמורה להיות החופשה של משפחת וויזלי, לא של משפחת וויזלי וג'יימי פוטר.

"היה מדהים! ראינו קברים והיינו בפירמידות. גם קנינו כל מיני תלבושות מצחיקות והיה ממש חם אז גם הלכנו לשחות בים. רכבנו על חיות מוזרות שקוראים להם גמלים. רון פחד כשנכנסנו אל הפירמידות. ביל הרגיש רע על כך שלא באת אז הוא קנה לך את זה," אמרה ג'יני בנשיפה אחת והגישה לי סיכה של חיפושית אדומה. כבר הזכרתי שאני וביל ממש קרובים?

כולם סיפרו לי על חוויות מהטיול ורון הראה לי תמונה של משפחת וויזלי מהעיתון, כשכולם שם לבושים בבגדים מסורתיים שקוראים להם גלביות.

"הארי, ג'יימי, אני יכול לקחת אתכם לכמה דקות?" שאל ארתור.

"בטח," עניתי והוא לקח אותי ואת הארי לפינה רחוקה מכולם.

"תראו, במשרד הקסמים לא רצו שאני אספר לכם את זה. אבל אני חושב שאתם צריכים לדעת: אתם נמצאים בסכנה." אמר ארתור.

אני והארי הבטנו בו בתמיהה.

"זה קשור איכשהו לסיריוס בלק אדוני?" שאל הארי.

"מה אתה יודע על סיריוס בלק?" שאל ארתור.

"לא הרבה, רק שהוא ברח מאזקבאן" ענה הארי.
"אתה יודע למה הוא ברח משם." שאל ארתור ולא חיכה לתשובה "לפני שלוש עשרה שנים כשאתה הצלחת לעצור את אתם-יודעים-מי בלק איבד את הכל, אבל הוא נשאר עד היום משרת נאמן. ובתוך ראשו המעוות הוא חושב שאתה, הארי, היחיד שעומד בדרכו של אתם-יודעים-מי לצבור כוח. וזאת הסיבה שהוא ברח מאזקבאן כדי למצוא את שניכם." אמר והעביר את מבטו אלי לפני שהמשיך "כי למרות שאת, ג'יימי, לא היית אחראית לעצירתו של אתם-יודעים-מי בלק חושב שגם לך יש את היכולת לעצור אותו מחדש."
"הוא רוצה להרוג אותנו? בגלל זה הוא ברח?" שאלתי את ארתור בקול מפוחד.
"כן. זה הסיבה שהוא ברח, אבל אתם חייבים להבטיח לי שלא משנה מה יקרה אתם לא תלכו לחפש את בלק" ענה ולא הצלחתי לזהות את נימת קולו.
"למה שנלך לחפש מישהו שרוצה להרוג אותנו?"
"ג'יימי את יודעת שאני רק מוודא שלא תעשי את זה, פשוט יש לך כישרון מיוחד להיכנס לצרות," ענה והוסיף בשקט "או לגרום לצרות."
בלי מילה מיותרת חזרנו במהירות אל ההתקהלות הגדולה סביב השולחן כדי שלא יבחינו בחסרוננו.

הימים עברו במהירות, כאילו רק מצמצתי וכבר הגיע היום ללכת להוגוורטס.

אחרי שהגענו לתחנה והגענו לרציף נפרדנו מכולם ועלינו לרכבת.

"כל התאים האחרים מלאים. כנראה שנצטרך לשבת פה," אמרה הרמיוני כשחיפשנו תא ריק. נכנסנו אחריה לתא שבו היה איש ישן שהצטנף בתוך הגלימה הבלויה שלו. רון, הרמיוני ואלה התיישבו על ספסל אחד ואני והארי התיישבנו על הספסל מולם לצד האיש הישן. אחרי כמה דקות הרכבת החלה לעשות את דרכה להוגוורטס.

"אתם חושבים שהוא באמת ישן?" שאל הארי.

"הוא נראה די ישן. למה?" ענה רון

"יופי. יש לי משהו לספר לכם," אמר וקם כדי לסגור את הדלת. הוא סיפר לרון הרמיוני ואלה על סיריוס בלק ועל מארג' הנפוחה. בהתחלה ניסיתי לשכנע אותו לא לספר על בלק, אבל הוא עשה את זה בכל זאת. הוא סיפר וסיפר עד שהרכבת נעצרה פתאום והאורות בתא נכבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא