מעודנת

אני חייבת להפסיק לבכות. בכי לא עומד לפתור שום דבר. מצד שני, גם העובדה שאני יושבת בארון מטאטאים ואוכלת כמות שוקולד ששוה למשקל הגוף שלי לא עומדת לפתור שום דבר, ובכל זאת אני כאן. אומרים שלסקס ולשוקולד יש את אותה השפעה על המוח של נשים ושהן אמורות להנות משוקולד בדיוק באותה המידה שבה הן נהנות מסקס. אם תשאלו אותי, אילו הייתי יכולה לחזור אחורה למסיבת יום ההולדת של ג'יימס, הייתי אוכלת הרים של שוקולד עד שהייתי נראית בהיריון, ולא עושה את מה שעשיתי. שוקולד הרבה יותר מענג בכל מקרה. שוקולד לא דופק אותך לכל החיים ואז יוצא עם בת-דודה שלך. שוקולד לא שולח לך חיוכים קטנטנים במסדרון מפני שהוא יודע שאת משתגעת מהם. שוקולד לא שופט אותך על כל דבר קטן. הוא פשוט נמצא שם כשאת זקוקה לו, צועק "אכלי אותי!" וכשאת עושה אז זה, אין לך שום רגשות אשם, כי את יודעת שזה בדיוק מה שהשוקולד רצה שיקרה.

מה לעזאזל עובר לי בראש?

בכל-מקרה, החלטתי להתחבא בארון המטאטאים הזה בשביל שיהיה לי רגע לחשוב. איזה מקום טוב יותר מזה? אימא ואבא חזרו הביתה - טוב, אימא חזרה לאיזשהי דירה בהוגסמיד ואבא חזר הביתה, אני מניחה. לא נפרדתי מהם, פשוט הצצתי למספר רגעים מתוך ארון המטאטאים (אשר נמצא באולם הכניסה) וראיתי אותם עוזבים. אני לא בטוח אם אני שמחה לראות את הגב שלהם, או שהייתי מעדיפה שיחזרו לכאן ויפתרו את הבעיות ביניהם. או שאולי זה כבר מאוחר מדי?

זה כל-כך מעצבן. הלוואי שהייתי יודעת מה גרם להם לריב בלילה לפני שחזרנו להוגוורטס. לא יכול להיות שמדובר רק בהיריון שלי. כלומר, אם זה באמת היה העניין, למה ששניהם יופיעו בבית-הספר? אוף, אני לא יודעת. הכל כל-כך מבלבל. אולי משהו קרה - אולי אבא בגד באימא! אולי זו הסיבה שבגללה היא זרקה אותו מהבית. אבל אבא הוא לא הטיפוס שיבגוד... נכון? מי בכלל תרצה אותו, בכל מקרה? באופן אישי, אני בכלל לא מבינה איך אימא התחתנה איתו בסוף. אל תבינו אותי לא נכון, אני מתה על אבא שלי (רוב הזמן), אבל הוא תינוק מגודל. הוא אפילו גרוע יותר מהוגו רוב הזמן! אימא כל-כך מוסרית ובוגרת תמיד. הם הפכים גמורים. אני בשוק שהם בכלל הצליחו לשרוד תשע-עשרה שנות נישואים.

אני לא יודעת מה לעשות. שנה שעברה בחיים לא הייתי מאמינה שאני, רוז וויזלי, חנונית מושלמת, תצטרך להתמודד עם בעיות של הורים מתגרשים או היריון בלתי-צפוי. הייתי כל-כך ממוקדת בציונים שלי. כל חיי סבבו סביב הלימודים לבחינות הבגרות. אבל עכשיו הם עברו וגיליתי שאין לי שום דבר לעשות בזמני הפנוי. כמובן שתמיד היה לי את הקווידיץ', אבל אפילו זה מתחיל לשעמם אחרי זמן מה. אפילו בנים לא עניינו אותי - לא במיוחד. כלומר, היה את קרל, הבחור מרייבנקלו, שזרק אותי מול כל בית-הספר, אבל אז יותר התעצבנתי מעצם ההשפלה מאשר בגלל הפרידה ממנו.

אני זקוקה לטדי עכשיו יותר מתמיד... אבל הוא שונא אותי, בדיוק כמו אבא. למה הייתי חייבת להיות כל-כך ילדודית לגביי האירוסים? אני צריכה לשמוח בשביל טדי וויקטואר. הוא אוהב אותה כל-כך - מי לא? היא אפילו יותר יפה מאימא שלה ומדום (ושתיהן כל-כך עוצרות נשימה עד שהן גורמות לי להיראות כמו טרול כשאני עומדת לידן). אין לה פגמים בכלל. אפילו סבתא מולי וסבא ארתור הכי אוהבים אותה כי היא נולדה ראשונה. סבתא וסבא גריינג'ר לא הכי אוהבים אותי מפני שנולדתי ראשונה, ולדעתי זה ממש לא הוגן.

"אני לא רוצה לשמוע את זה, מאלפוי," אני שומעת קול אומר מחוץ לארון המטאטאים. אני נוותנת לדלת דחיפה, ממש עדינה, ומציצה החוצה אל אולם הכניסה. דום ומאלפוי עומדים ליד דלתות הכניסה של הטירה. פניה של דום אדומות והיא עדיין לא הורידה את מדי הקוודיץ' שלה בעוד מאלפוי (גם הוא עדיין בתלבושת הקווידיץ') נראה חיוור כמו ברגע שבו אמרתי לו שאני רוצה למסור את התינוק שלנו לאימוץ.

"דום, את חייבת להאמין לי - "

"למה שאני אאמין לאיזשהי מילה שיוצאת לך מהפה?" היא צווחת, קולה מהדהד ברחבי האולם.

"כבר ביקשתי ממך סליחה!" מאלפוי אומר בייאוש.

"סליחה?" היא צועקת. "ביקשת סליחה? אתה לא חושב ש"סליחה" היא מילה טיפה טריוויאלית בשביל המקרה הזה? הכנסת את בת-דודה שלי - את החברה הכי טובה שלי - להיריון! ואת חושב ש"סליחה" יכולה לפצות על כך? אתה פתטי, מאלפוי!"

"זה קרה לפני שהיינו ביחד," מאלפוי עונה בקול רם. "הסכמנו לא לספר לאף אחד. לא ידעתי בכלל שהיא בהיריון!"

"איך היית מסוגל להציע לי לצאת אחרי ששכבת עם רוז? אתה חולה! אתה בכלל אהבת אותה? או שפשוט ניצלת אותה ככה?"

אלוהים אדירים.

כרגע, אני לא בטוחה אם אני מעדיפה שיגיד שהוא אוהב כל תא בגוף שלי או שהוא פשוט רצה סקס. אני מניחה שחלק ממני פשוט רוצה לבעוט לו במפשעה וחלק אחר (חלק קטן מאוד) רוצה שהוא יחבק אותי ויגיד לי שהכל יהיה בסדר.

"אני..." מאלפוי מתחיל. "אני הייתי שיכור. כמובן שהיא מצאה חן בעיניי באותו לילה... אבל עכשיו אני אוהב אותך, דום."

השרץ הקטן הזה! עד לפני רגע הוא סיפר לי על כמה שהוא לא מרוצה עם דום ועל כך שהוא אוהב אותי! תחטיפי לו אגרוף, דום!

"טוב זה טיפה מאוחר מדי עכשיו," היא אומרת, ואני שומעת שהיא בוכה על-פי הקול שלה. "אתה עומד להיות אבא."

"לא, אני לא," אומר מאלפוי. "רוז רוצה למסור אותו לאימוץ."

קשה לי להבין מה דעתו על זה. הבעות פניו נוקשות וחסרות רגש וקולו חד-גוני. כל-כך קשה להבין בנים.

דום בוהה בו לרגע והבעת פניה מתרככת בעצב.

"א-אבל אני לא מבינה," אומרת דום. "רוז לא תעשה את זה."

איך היא יודעת? זה לא כאילו שאי-פעם דנו בנושא.

"היא לא תעשה את זה!" דום מתעקשת. "אתה מכריח אותה, נכון?"

"לא!" מאלפוי מוחה. "הכל היה רעיון שלה! הרגע גיליתי על כך, עוד לא הספקתי בכלל לחשוב על זה!"

הם עומדים בדממה במשך מספר רגעים.

"זה נכון שהרבצת לאבא שלך?" דום שואלת בקול חלש כל-כך עד שאני בקושי שומעת אותה.

"כן," דראקו עונה בנונשלנטיות. "אז?"

"למה הרבצת לו?"

מאלפוי שותק.

"הוא אמר משהו על רוז?" דום לוחצת. "אתה עמדת להגנתה?"

הוא מהנהן. איזה אידיוט! למה הוא לא יכול פשוט לשקר? נראה שהוא מומחה בזה.

"אתה אוהב אותה," אומרת דום. "אני יודעת."

"דום - "

"אני הולכת לישון," היא נאנחת. "אני אדבר איתך כשארגע. כרגע כל מה שאני רוצה לעשות זה לעלף אותך במכות."

היא מסתערת במעלה המדרגות. מאלפוי נשאר באולם הכניס ובועט בדלת האלון הכבדה בזעם. מעולם לא ראיתי אותו כועס כל-כך. למעשה, מעולם לא ראיתי אותו מביע איזשהו רגש מלבד רוגע ונועם. אולי כדאי שאלך לדבר איתו... אולי הוא בכלל לא ירצה לראות אותי? כלומר, אני זו ששיקרה לו. אבל ככל הנראה המוח והרגליים שלי לא פועלים בתיאום היום כי אני יוצאת מתוך ארון המטאטאים ומתקדמת לעברו. כמה משונה.

"כמה זמן את יושבת שם?" מאלפוי צועק כשהוא מזהה אותי.

"בערך ארבע שעות," אני מושכת בכתפיי. "הייתי זקוקה לזמן למחשבה."

"בארון-מטאטאים?" מאלפוי שואל בגבה מורמת.

"אתה מכיר מקום טוב יותר?"

הוא מביט בי כאילו אני משוגעת. אני מניחה שאני באמת סוג-של משוגעת. אני כבר לא נכללת בהגדרה של שפיות, נכון?

"אז..." מאלפוי אומר במבוכה.

"למה שיקרת ככה לדום הרגע?" אני שואלת בבוטות.

"אני לא שיקרתי!" הוא מוחה.

"סיפרת לי שאתה לא מרוצה איתה. או שזה היה עוד שקר? אני מניחה שאתה מתחרט עכשיו על כך שאמרת את כל השטויות על זה שאתה אוהב אותי."

"וויזלי, את באמת הבן-אדם הכי מעצבן בעולם!" הוא צועק. "הלוואי שלא הייתי שוכב איתך!"

"זה הדדי! גם ככה לא היית כזה טוב!"

זה היכה בו בחוזקה. הוא עוצר לכמה שניות כי אין לו מה להגיד. אני מתאמצת שלא לצחוק.

"מה שתגידי," הוא יורה בחזרה. "זה לא כאילו שיש לך נסיון בזה!"

"מה?" אני צועקת.

"דום סיפרה לי שהיית בתולה!"

"כן? טוב היא סיפרה לי שגם אתה היית בתול!"

"טוב..." מאלפוי מגמגם. "לפחות זה שולל את הסיכוי לחטוף מחלת מין!"

אני בוהה בו לרגע אחד לפני ששנינו פורצים בצחוק. אני רצינית, הצחוק שלנו מהדהד בכל אולם הכניסה. זה כאילו שאנחנו לא מצליחים לחשוב על משהו יותר טוב לעשות. המצב לא יכול להיות גרוע יותר, אז אנחנו פשוט צוחקים! לא כך ציפיתי שהעניינים ישתלשלו. אני מספרת לבחור שאני בהיריון, ושנינו מוצאים דרך להתבדח על הנושא! אני בהיריון... אבל לפחות אנחנו בטוחים שלא חטפנו כלמידיה!

"אתה דפוק," אני צוחקת.

"שנינו דפוקים," מאלפוי מודה ואני מהנהנת בהסכמה.

"מה אנחנו עומדים לעשות?" אני שואלת, עדיין מצחקקת כשדמעות זורמות במורד פניי - האם הן דמועת של עצב או של שמחה? אני לא בטוחה לגמרי. אני חושבת שקצת מכל דבר.

"חשבתי שרצית לשלוח אותו לאימוץ?" הוא שואל.

"אני... אני לא יודעת מה אני רוצה."

"בואי לא נחליט הלילה," אומר מאלפוי ברוך. "בואי פשוט... נישן על זה."

ישנתי על זה מספיק במשך השבועות האחרונים. הגיע הזמן להתעורר.

"למה עשינו את זה?" אני נאנחת. "מה חשבנו לעצמנו?"

מאלפוי מושך בכתפיו. אני מושכת בכתפיי. אני מעלה זכרונות.

**

המסיבה כבר יצאה לדרך כשחזרתי לחדר המועדון אחרי שקיללתי את קרל בלאנט, חברי-לשעבר. לא היה לי כוח לחגיגות, אבל ברגע שג'יימס ראה אותי, הוא קיפץ לעברי עם כוס וויסקי-אש מיותרת בידו.

"קחי משהו לשתות!"

"אני עדיין קטינה," מחיתי.

"זה יום ההולדת שלי!" אמר ג'יימס, כאילו שזה מצדיק את השתייה הלא-חוקית.

"אז? אני רק בת שש-עשרה!"

"את אף פעם לא משתחררת, ג'ינג'," השמיץ ג'יימס. "את שולחת את עצמך מוקדם מדי לקבר עם כל העבודה הקשה הזאת."

גילגלתי את עיניי לעברו ולגמתי בחוסר חשק את כוס הוויסקי-אש כדי להוכיח שהוא טועה.

"הנה! אני מסוגלת להשתחרר!"

נראה שהוא התרשם.

"עבודה יפה, ג'ינג'!"

הוא קיפץ הרחק שוב כדי לשוחח עם בן-שנה-שביעית שחור שיער שישב לבדו בפינה של חדר המועדון. אני, כמובן, עדיין הייתי מובכת לגמרי בגלל מה שקרה בארוחת הערב והרגשתי כאילו כולם עדיין מדברים עם איך שנזרקתי בצורה כל-כך פומבית על ידי קרל. מזגתי לעצמי את כוס וויסקי-אש, שתיתי אותה במהירות ומזגתי אחת נוספת.

"תירגעי קצת, ילדה," אני שומעת את אל' אומר מאחוריי. "כמה כבר שתית?"

"שלוש," אני אומרת, מסמנת לו עם שתי אצבעות מורמות.

הוא לקח את הכוס מידי והניח אותה בצד.

 "את אף פעם לא שותה! יש לך בכלל מושג כמה חזק החומר הזה?"

"חזק כמו הפרצוף שלך!" גימגמתי. אל' הרים גבה.

"אתה נראה כמו הארי פוטר," אמרתי.

"כן, הרבה חושבים שהוא אבא שלי או משהו כזה," אל' אמר בציניות. "אולי כדאי שתלכי לישון."

"לא! אני רוצה לרקוד!" אמרתי, אף על פי שאף אחד בכלל לא רקד.

"את עומדת להביך את עצמך!" אל' מחה.

"אם הילדה רוצה לרקוד, תן לילדה לרקוד!" אמר מאלפוי, שבדיוק הופיע לצד אל', כורך את זרועו סביב כתפיו. הוא נראה ממש חתיך, לבוש בחולצה שחורה ובג'ינס.

"למה תמיד יש במסיבות של ג'יימס אידיוטים שיכורים?" אל נאנח.

"תשתחרר קצת אל'!" צחקתי.

"כן, תשתחרר קצת, פוטר!" מאלפוי הסכים איתי במבטא האירי המלבב שלו. "למה אתה לא יכול להיות קצת כמו רוז?"

"כן!" קראתי. "או קצת כמו סקורפאסוס כאן!"

"כן!" אומר מאלפוי בהתרגשות.

אל' גילגל את עיניו לכיווננו והשאיר אותנו ליד שולחן המשקאות.

"את מגניבה כשאת שיכורה," מאלפוי צועק.

"אתה יודע מה יותר מגניב... פאנק!" קראתי.

"ואו, אף פעם לא חשבתי על זה!" מאלפוי הסכים ברצינות.

"אין דבר יותר טוב מפאנק," אמרתי, מתנועעת לפי הקצב.

"את צודקת," אמר מאלפוי. "את צודקת לגמרי."

"תמשיך עם המוזיקה הפאנקית הזאת, ווייט-בוי!" צעקתי אליו.

"אוקיי!"

הוא פשוט עמד שם ומשך בכתפיו. שנינו פורצים בצחוק בלי שום סיבה הגיונית.

"אנחנו אומרים מלא שטויות," הכרזתי פתאום.

"אלה שטויות איכותית, אחותי," מאלפוי אמר.

"אני צריכה לשבת," החלטתי, היות והייתי מסוחררת לחלוטין. הלכנו לכיוון הספות ליד האש והעפנו כמה תלמידי-שנה-ראשונה מהם. מאלפוי השליך את עצמו על הספה לצידי כך שהעיניים שלנו נפגשו.

"יש לך עיניים חומות," מאלפוי הודיע.

"גם לך," אמרתי.

"תני לי כיף!"

לא נתתי לו כיף בסופו של דבר - הקואורדינציה שלנו הייתה כל-כך כושלת וויתרנו אחרי שבעה נסינות ושש סטירות מקריות על הפרצוף.

"מעולם לא דיברת איתי," אמרתי.

"אני כן!" הוא התעקש. "בשנה הראשונה, אמרתי לך היי כשאל' הכיר לך אותי! ואני חושב שאמרתי לך 'סלחי לי' פעם אחת כשחסמת לי את הדרך."

"אבל מעולם לא דיברנו לפני כן... כלומר, שיחה אמיתית... עם המבטא הסקוטי הכבד שלך," אמרתי.

"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" הוא שאל. "וקשה לי להסתיר את המבטא הסקוטי שלי בהתחשב בעובדה שאני סקוטי!"

"אני מניחה שאתה צודק. אז מהי החיה האהובה עליך?" שאלתי.

"ברווז קטוע-רגל, ללא ספק," הוא אמר, לא בחיוך, אבל העיניים שלו ברקו בציניות. "מה לגבייך?"

"חזירים!" אמרתי. "כי זו מילה שכיף לומר!"

"ח-ז-י-ר-י-ם!" מאלפוי צעק וחבורה של תלמידי-שנה-רביעית מסתכלים עלינו בתדהמה. "אוה, לא אתם..."

הלילה המשיך באותו אופן, שזור בהתלוצצויות חסרות פואנטה. מהר מאוד אנשים החלו לעזוב את חדר המועדון, וחלק נפלו ונרדמו על הרצפה. אני לא בטוחה באיזה שעה זה קרה, אבל זה בטוח היה אחרי שתיים. דום התמוטטה על אחת הכורסאות בפינה, צ'אסטיטי פינץ' שכבה על הרצפה לצידה ולורה פלפס הייתה שרועה על השולחן ליד החלון. אבל מאלפוי ואני היינו ערים לחלוטין, משתעשעים במשחק "מעולם לא" עם בקבוק חצי ריק של וויסקי-אש.

"מעולם לא... הייתה לי פנטזיה מינית על מורה!" אמרתי. מאלפוי חייך בבישנות ולקח לגימה מהמשקה.

"איכס! על מי?" צחקתי.

"צ'אנג," הוא חייך.

"צ'אנג? אין מצב!"

"אוקיי, תורי!" הוא אמר. "מעולם לא... התנשקתי עם חברה של אחד מבני-הדודים שלי."

לא שתיתי מהבקבוק, כיוון שמעולם לא התנשקתי עם חבר של אחת מבנות-הדוד שלי.

"רוצה לשנות את זה?" הוא חייך.

הלב שלי קפץ בתוך חזי למשמע המילים שלו. השיער שלו גלש על הראש שלו בשלמות בשלב הזה של הערב, מה שגרם לו להיראות סקסי מתמיד. איזה נקבה אנושית לא תרצה לנשק אותו? רכנתי קדימה, שני הראשים שלנו נטו שמאלה ושפתינו נפגשו, נוגעות בעדינות בתור התחלה. הרגשתי את לשונו מלטפת את שפתיי, כאילו דופקת בדלת ומקווה להיכנס פנימה. פערתי את שפתיי באדיבות. אני לא הייתי בדיוק מנוסה בתחום הבנים, אבל הייתי מסוגלת לשים לב שהוא היה טוב - ממש טוב. אחת מידיו נחה על מותני בעוד השנייה חפנה את פניי בעדינות. הלב שלי השתגע - זו הייתה תחושה שלא הכרתי מימיי. היד שלי תפסה בשלו והובלתי אותו במעלה המדרגות אל חדר המעונות הריק שלי.

שכבנו על המיטה והמשכנו בסדרת הנשיקות התשוקתית שלנו. איכשהו, ידעתי בדיוק מה לעשות. אולי זה היה בגלל הוויסקי-אש. אולי זה היה בגלל פרץ התאווה שתקף אותי. מה שזה לא היה, מצאתי את עצמי פורמת את כפתורי החולצה השחורה של מאלפוי בזמן שהוא פתח את רוכסן הג'ינס שלי. אפילו לא שמתי-לב עד כמה אני רועדת, אבל מאלפוי כן.

"אנחנו לא חייבים ל -" הוא לחש, אבל הנחתי אצבע על פיו.

"אני רוצה..." לחשתי בחזרה.

**

"אה, וויזלי?" מאלפוי שאל, שולף אותי מחלומי בהקיץ.

"הממ?"

"את בוהה באוויר כבר חמש דקות," הוא אומר בדאגה.

"אני... כדאי שאלך," אני אומרת. "לילה טוב, מאלפוי."

אני רצה במעלה המדרגות כל הדרך אל מגדל גריפינדור, הזיכרונות של יום ההולדת של ג'יימס עדיין רעננים בזיכרוני. הלב שלי פועם במהירות רק מהמחשבה עליהם. לא חשבתי שאצליח לזכור כל-כך הרבה, אבל אם אני מאמצת את המוח שלי, אני אפילו מרגישה את המגע שלו - הוא גרם לי לרעוד. אבל זו תאווה, אחד משבעת החטאים האסורים. ואני די בטוח ש"להיות זונה שקרנית ובוגדנית כלפיי בת-דודה שלך" נמצא שם גם.

אם כבר מדברים, דום יושבת בחדר המעונות כשאני חוזרת. היא בוכה אל תוך הכרית שלה, אבל היא מרימה את מבטה כשאני נכנסת. בהתחלה אני בטוחה שהיא שולחת יד אל השרביט שלה כדי לקלל אותי, אבל היא רק לוקחת מטלית נייר ומנגבת את עיניה.

"חזרת, אם ככה," היא אומרת בקול רועד.

"תראי, דום, אני כל-כך מ-"

"אל תגידי שאת מצטערת כי זה ממש לא אכפת לי," היא אומרת. העיניים שלה אדומות ונפוחות, כמו שאני בטוחה ששלי נראות עכשיו.

"איך לא סיפרת לי?" היא מייבבת. "חשבתי שאנחנו יותר מסתם בנות-דודות, רוז. אנחנו חברות-הכי-טובות."

"אני יודעת," אני אומרת, ומרגישה כל-כך אשמה שנראה לי שאפרוץ בבכי. "הייתי צריכה לספר לך... אבל מאלפוי ואני לא הרגשנו צורך לספר לאף-אחד מכיוון שהיינו כל-כך שיכורים כשזה קרה. זה היה סטוץ חד-פעמי."

"כן, ותראי את ההשלכות שלו."

אני מהנהנת בכובד ראש.

"רציתי לספר לך שאני בהיריון, באמת רציתי."

"אז למה לא סיפרת? זה לא שלא הייתה לך את ההזדמנות. אנחנו חולקות חדר מעונות! ראינו אחת את השני בכל יום לאורך חג-המולד!" היא צועקת.

"אני יודעת," אני אומרת. "אבל ניסיתי להשלים עם זה בעצמי לפני שארצה לספר לאחרים. ואז כשכבר הייתי מוכנה לספר לך, אמרת לי שאת יוצאת עם מאל- אמ, סקורפיו."

"היית יכולה לספר לי," היא אומרת בשקט. "הייתי מבינה."

כן, בטח - היא הייתה מבינה כמו שאבא שלי הבין.

"אני מצטערת, דום, באמת," אני אומרת.

"את אוהבת אותו? את סקורפיו?"

עיניה הכחולות ננעצות בתוך שלי, מחפשות את האמת. אני בספק אם היא תמצא אותה כשאני לא יודעת את האמת בעצמי.

"זה היה רק סטוץ חד-פעמי," אני אומרת. "אני בקושי זוכרת מה קרה בכלל."

איזה שקר נורא.

"אבל רוז, תמיד אמרת שהפעם הראשונה שלך תהיה מיוחדת... מה גרם לך לעשות את זה? תמיד היית כל-כך הגיונית," אומרת דום, מנענעת בראשה.

"וויסקי-אש," אני אומרת. "והייתי מתוסכלת מכך שקרל השפיל אותי מול כולם. עשיתי את זה כדי לנחם את עצמי, לא מתוך אהבה - או אפילו לא מתוך חיבה במקרה הזה."

דום נאנחת בכבדות ומתחילה לכסוס את ציפורן אגודלה.

"זה בכלל לא משנה," היא אומרת. "אני לא יכולה לצאת עם מאלפוי עכשיו."

אני שואפת הרבה אוויר. הנה משהו שאני חייבת לעשות.

"תראי, דום, מאלפוי אוהב אותך, לא אותי," אני אומרת, רצה אל מיטתה ומתיישבת לצידה. "אני מוסרת את התינוק לאימוץ - בעוד כמה חודשים כל זה יהיה מאחורינו. מאלפוי לא עשה שום דבר רע, אוקיי? אז... אז את יכולה להיות רגועה, דום."

היא מביטה בי בספקנות ואז מהנהנת.

"אולי את צודקת," היא לוחשת בהיסוס. "אולי אני לא צריכה להיפרד ממנו."

חלק ממני מרגיש עצוב למשמע ההחלטה. חלק אחר ממני מרגיש אשם כי הרגע סיפרתי לבת-דודה שלי שקר ענק.

וחלק שלישי פשוט מרגיש שהרגע עשיתי את הטעות השנייה בגודלה בכל החיים שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא