לא יכול בלעדיה

אני באמת לא יודעת מה עובר עלי בזמן האחרון, אבל ללא ספק, זה עובד לטובתכם >< החלטתי לפרסם פרק אחרון לשבוע הזה, ואל תתפלאו, אמרתי מראש שהוא קצרצר.
הפרק הזה ממש חשוב, אתם לא מבינים כמה.. אה, ותגובות יתקבלו בברכה =]
תהנו. 

פרק 9 - זה הכול סביב זה

אנגליה, בית גונט, שנת 1978 המוגלגית

היא התהלכה ברחובות הישנים והמלוכלכים למראה. היא הייתה גבוהה, יפה, חכמה וערמומית, וברגע זה, גם קצרת סבלנות. היא תמיד דגלה בגישה שהם צריכים לחכות לך, ולא את להם, אז למה שהמקרה הזה יהיה שונה מאחרים? לא, שיחכה קצת. היא לא תתכופף למען אף אחד, גם אם מדובר בו. בקצה הרחובות, ממש אחרי הפניה שמאלה, נגלה הבית שאליו הייתה צריכה להגיע. זה היה בית ישן, ששימש רק כמקום מפגש נוח, וזה הכול. לא הייתה לו שום חשיבות נוספת. היא פתחה את הדלת שחרקה מעט, ונכנסה אל הבית הקודר, האפל והמטונף, כשבפנים יושב הוד מעלתו הלורד. היא הלכה זקופה, לא מפחדת מדבר, ומלאת סמכות וכבוד. הוא הסתכל עליה במבט כועס ומאיים. איך היא מעיזה לתת לו, ללורד הגדול ולאדון האופל בכבודו ובעצמו, לחכות? מי היא חושבת שהיא?! "יש לך את החלק שלי בהסכם?" שאל בחומרה. חסר לה שלא.

"כן. יש לך את החלק שלי בהסכם?" שאלה ביובש. 

"כן, אבל אני רוצה לראות את מה שהיית אמורה להביא לי. תראי לי את זה!" פקד. האישה הסתכלה עליו במבט משועמם. הוא לא הפחיד אותה, והיא לא התאמצה להסתיר זאת. היא הוציאה מגלימתה המבריקה והיוקרתית כדור זכוכית שקוף, עגול ונוצץ. עיניו של הלורד התרחבו בתאווה.

"עכשיו, תראה לי את החלק שלי בהסכם." הלורד וולדמורט הוציא קלף מגולגל, מרופט ועתיק מגלימתו. "עכשיו נתחלף." פקדה האישה.

"לא. מה המסדר מתכנן הפעם?" סחט אותה.

"זה לא היה חלק מההסכם." הזכירה לו.

"נכון, אבל את לא תקבלי את הקלף שלך עד שתעני לי."

היא נחרה בזלזול. מי הוא חושב שהוא?! שיגיד לה, אישה במעמד מכובד כשלה, מה לעשות ויסחט אותה! אין גבול לחוצפה שלו. "המסדר יודע על התוכניות שלך, על החפץ האפל שאתה רוצה להשיג, ואפילו באיזו שנה אפשר להשיג את זה." אמרה לו בחיוך זדוני. הוא התקשה באחת, והיא נהנתה לראות אותו סובל ומתפתל, מתחנן לעוד מידע, למרות שמעולם לא יודה בכך.

"מה עוד?" שאל בקול מאופק.

"אחת מהנביאות נשלחה לתקופה." הסבירה ביובש וללא פירוט. היא בחנה את ציפורניה הארוכות והמטופחות. עד כמה שנהנתה לראות אותו סובל, הוא שיעמם אותה, ויש לה עיסוקים אחרים חוץ מלשבת ולפטפט איתו פה.

"למה היא נשלחה?" אמר בקול אטום. זה מה שחסר לו, שנביאה חטטנית תחבל בתוכניותיו.

"בגלל הנבואה." אמרה האישה. הוא הפנה את מבטו אל עבר כדור הזכוכית שהחזיקה, ואמר "תני לי אותו." היא לקחה בזהירות את הקלף המתפורר מידיו של וולדמורט, והוא חטף ממנה את כדור הזכוכית.

"היה נעים לעשות איתך עסקים." זרקה, ויצאה מהבית המזוהם, ההרוס והנטוש.

הוא כרס על רצפת הבית. תמיד התאמץ לא ליפול, להישאר חזק, לא להראות שום רגש מבעד לפניו האטומות והקרות, למרות שבפנים כמעט התפרק. כל החלומות שלו יכולים ללכת לטמיון, בגלל רגע אחד של אי ריכוז, של אי שליטה ואיזון. הכול יאבד, לנצח, והוא לא מוכן לתת לזה לקרות. הוא לא ייתן לזה לקרות. הוא מעולם לא פחד. תמיד ידע שהוא נועד לגדולות, שהוא אחר מהילדים בבית היתומים, שונה, מיוחד. הוא לא צריך אותם, לא צריך אף אחד. יש לו את עצמו, וזה כל מה שהוא צריך. תמיד ידע שיום יבוא והוא יהיה זה ששולט, זה שמשפיל, זה שנותן את הדעה וכולם מפחדים ממנו, כולם מקשיבים לו, כולם מתכופפים כשהוא עובר. תמיד כשהיה ילד קטן, הילדים האחרים בבית היתומים היו צוחקים עליו, משפילים אותו, אומרים לו שהוא מוזר. אבל מאז גיל שש לערך, הוא התחיל להבין את הכוח האמיתי באמת בחיים. שליטה. שליטה זה שם המשחק, והוא הבין ושינן זאת היטב. אם תראה להם שאתה מפחד, שהם מצליחים לפגוע בנקודות הכי חלשות שלך, אתה עלוב. ויותר מזה, הם רק ימשיכו עוד ועוד. הם לעולם לא יפסיקו. אז הוא החליט להתהפך. לא, הוא לא יהיה עוד מאותם הילדים הדחויים והמושפלים. הוא למד להשתמש בכוח הקסם שלו ולנצל אותו לטובתו. מאותו היום שהצליח לגרום לבוב, הילד השנוא עליו ביותר בבית היתומים, להפוך לירוק, דוחה ומכוער, בעזרת קסם, כמובן, הרגיש סוף, סוף את צדה השנייה של הקשת. אפשר גם להיות שולט, ולא נשלט, הבין. מאותו היום, יום גורלי לאין שיעור, הוא היה מעל כולם, שלט בכולם, הוא היה המשפיל, הוא היה האחד שמפחדים ממנו, האחד שהוא בלתי מנוצח. ואז, הגיע הזקן המטורלל הזה אל בית היתומים, ואישר את אשר כבר ידע. הוא קוסם, ואחד בעל פוטנציאל גדול. הוא רק צריך לדעת להשתמש בכוח שלו בתבונה, וזה בדיוק מה שהוא יעשה. הוא מעולם לא סמך עליו, על הזקן המטורלל הזה, הוא מעולם לא סמך על איש, אבל במיוחד לא עליו, וכיום הוא אויבו הגדול ביותר. אלבוס דמבלדור. הוא שינן את השם הזה אין ספור פעמים, ותכנן אין ספור תוכניות להפיל אותו, להשפיל אותו, לגרום לו להרגיש את כוחו של הלורד וולדמורט ולגרום לו להיות תחת חסותו. לאט, לאט הוא גייס לו תומכים, מעריצים נלהבים שיעשו את כל אשר יאמר, ורמס כל אחד שהיה בדרכו. כל אחד שהפריע לו להגיע למטרה החדשה שהציב לעצמו – להיות שליט על המוות עצמו, להיות השליט לעולמי עולמים, בלתי מעורער, בלתי ניתן לעצירה, לנצח. ועכשיו, תיראו לאן הגיע. אדון האופל בכבודו ובעצמו, קוסם אפל שלא נראה כבר שנים רבות. הוא ידע איך מכנים אותו. "זה שאין לנקוב בשמו" היו קוראים לו. זה מילא אותה גאווה והוא חייך בסיפוק. כולם מפחדים ממנו, אפילו משמו. לכן, נביאה אחת קטנה לא צריכה להפחיד אותו. דבר לא מפחיד אותו, גם לא המוות עצמו. דבר לא יעצור אותו, דבר לא ימנע ממנו להשיג את המטרות שלו. אחרי הכול, הוא בסך הכול עוד אדם בעל שאיפות ומטרות, שרוצה להשיג אותן בכל מחיר. והייתה לו תוכנית. תוכנית לא פשוטה אומנם, אבל הוא יבצע אותה, שלב אחרי שלב. בינתיים, הכול מתנהל לפי התוכנית, כמעט. הוא השפיל מבט אל עבר כדור הזכוכית ונגע בו. קול חזק ומהורהר יצא מהכדור, ואמר את הדבר הבא:

"אדון אופל קם.

הוא שישיג את הנורא מכל.. אלו שבכוחם להביס אותו, שניים

במספר, ההפך הוא הנכון. כוח אדיר, שאותו איש לא צפה,

ההפך הוא הנכון.." ולאחר מכן, דממה. הלורד וולדמורט כיווץ את מצחו בחשיבה, ותוך רגעים ספורים, הוא חיבר את כל הפאזל יחדיו, והגיע להבנה מאיימת. הוא קם במהירות מהרצפה, נרעש מתובנה שגילה. עמוק, עמוק, עמוק, בליבו של הלורד התגנב פחד. פחד שכל תוכניותיו יכשלו, יחוסלו, והוא יחזור להיות שוב חסר שליטה כמו פעם. הוא השפיל מבט אל טבעתו, הוציא את שרביטו ואמר "מורקורולה." בקול נוקשה וקר. פניו של הנער נגלו אליו, הוא היה מופתע, אבל למראה אדונו התכווץ בפחד.

"כן, אדוני?" צייץ.

"אמרת שהגיעו נערים חדשים אל הטירה." הוא קבע, לא שאל.

"כן, אדוני."

"אני רוצה שתשים עליהם עין. הם כרגע הדבר החשוב ביותר, המשימה שלך."

"אבל, אבל, אדוני, מה, מה עם ה.. החפץ?" גמגם הנער בלחץ.

"תרחיק אותם ממנו, תפריד ביניהם. תעשה כל דבר שימנע מהם להתקרב אליו, ותדווח לי על כל דבר חדש שקורה. כשהחפץ יהיה בידך, תקרא לי. אני אקח אותו באופן אישי."

"כן, כן, כמובן, אדוני. כמובן." הוא נזכר בדבר מה, האדון בטח יהיה גאה בי, חשב. "אדוני, עקבתי אחריהם עכשיו. הם גילו שרוונה ריינבקלו היא מייסדת מסדר "אחיות הגורל" ואחת מהנביאות הראשונות!" אמר בהתרגשות. אני גיליתי את זה, מגיע לי פרס! האדון בטח גאה בי! חשב בשמחה.

אדונו של הנער הביט עליו ביובש ובשעמום. "זה חסר משמעות." אמר.

"מה? אבל, אבל אדוני – "

"אמרתי, שזה כלום, חסר משמעות." חזר בקול מאיים. הנער התכווץ.

"כן, כמובן שזה חסר משמעות, אדוני." הסכים בפחד.

הלורד חייך חיוך מסופק. "חסר שלא תבצע את המשימה שלך. כבר כמה זמן שלנגיני אין מה לאכול." אמר באיום. הוא חייך חיוך זדוני, מרוצה מהשליטה ומהפחד שבעיניו של הנער.

"אל תדאג, אדוני. אני – " אבל הטבעת כבתה, ופניו של הלורד נעלמו. הנער נאנח בייאוש והלך אל חדר המועדון, עלה אל מעונות הבנים ושקע בשינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא