ריילי

חזרנו מפגרה (ליתר דיוק, החלטתי להמשיך)! ווהו לנו:)
תקציר עד לכאן, למי שלא זוכר: קינגסלי שאקלבולט מכהן כשר הקסמים כאשר חברי המסדר מוצאים נערה זרה בתוך בונקר, שמאוחר יותר חשודה כביתם של הזוג לסטריינג'/פנריר גרייבק. אנדרומדה טונקס נרצחת לאחר שמודיעה לשר שזו הבת של בלטריקס, ולאחר שהארי מבקר את הנערה באזקבאן, הוא מגלה משהו חדש אך מיד ננשך ע"י נחש. קינגסלי ממנה וועדת חקירה מיוחדת שנכשלה במספר משימות, בהן נהרגו עשרות מוגלגים, דין תומאס וג'יני וויזלי. הפרק הקודם נגמר באבל על דין וג'יני. מסקנות הוועדה עד כה: גם אם הנערה אשמה, היא לא פועלת לבדה- יש בוגד מבפנים.

~

החדר הקטן היה מלא עד אפס מקום, ועם זאת ריק לגמרי. משב הרוח הקליל שנדחק לפתח "המחילה" התפוגג כמעט מיד על ידי עשרות האנשים המשוועים לאוויר צח שישבו שם, מי מהם על כיסא ומי מהם על הרצפה. למרות האוכלוסיה הרבה, שרר שם שקט מופתי, שהופר ביללות בכי כבושות (בניצוחה של הגברת וויזלי), בנסיונות שוא להאכיל את המתאבלים ובסיפורים על הנרצחת. 

"אני הכרתי היטב גם אותה וגם את דין," אמר שיימוס בשקט. "הם היו זוג עוד בשנה החמישית של ג'יני- השישית של דין ושלי. הם היו זוג נהדר. רבו מעט לקראת סוף השנה, אבל כנראה שהם השלימו." יפחותיה של הגברת וויזלי הוכפלו פי שבעה.

"היא הייתה ילדה מדהימה; בן אדם מדהים, תלמידה מצטיינת." הוסיף פיליוס פליטיק, שעל אף שהשתקע בתוך כיסא היה נמוך מכמה מן היושבים על הרצפה.

"היא הייתה גם חברה טובה; היא שכנעה כמה תלמידים לא לקרוא לי מג'נונה." אמרה לונה לאבגוד בקולה הסהרורי. "היה לה לב טוב ואמיץ."

"ק-ק-קודם פרד, ועכ-שיו ג'-ג'-ג'יני… כל כך חיכיתי לבת הזאת, ועכשיו היא נק-נקטפה ממני ככה…" התייפחה מולי. אמנם בחדר לא נכח אף אחד מאותם אנשים שצפו בבוגארט ההופך לילדיה המתים, אך בדמיונה היא נזכרה ברגע האפל ההוא שם, למעלה, ובכייה התגבר; נראה כי פחדיה אט אט רוקמים עור וגידים ומשברים את גופה. 

שאר בני משפחת וויזלי ישבו קפואים זה על-יד זה, מתקשים לעכל את גודל האסון.

"די, מולי," ניחמה אותה מקגונגל והניחה את ידה על זרועה. "אסונך הינו אסוננו."

"א-איבדתי כבר ילד, ועכ-ועכשיו…" מולי נראתה רצוצה. המבט החם והאימהי שריצד תמיד בעיניה כבה. דומה היה כי לעולם לא תשוב לחייך.

"כמה נורא; לצאת לדייט ולהירצח." לחש פליטיק ביראה. "איום ונורא."

"הם לא יצאו לדייט." לחש רון, מבטו עוד קפוא. "ג'יני נפרדה מדין כבר מזמן. היא יוצאת עם הארי."

"ג'יני לא תבגוד כך בהארי פוטר כשהו חסר הכרה," הוכיח אותו פרסי. "איך אתה מעז לומר דבר כזה?"

"זה לא מה שאמרתי!" התגונן רון. "רק אמרתי שהם כנראה נפגשו במקרה ועצרו לדבר כמה דקות."

"שקט, ילדים." אמרה מקגונגל חרש. "אין זה הזמן והמקום לדון בכך."

הדקות הבאות עברו בדומיה ולא נשמע בהן דבר, אף לא יפחותיה של גברת וויזלי. קינגסלי שאקלבולט הפר את הדממה בהליכה למטבח, משם חזר עם מיץ דלעת והגיש את הבקבוק לפרסי.

"תודה." לחש פרסי בקושי.

"ג'יני הייתה בת מדהימה." לחש ארתור, אך כל הנוכחים שמעו היטב את קולו. "בת יחידה, אך טובה משבע בנות. היא התמודדה בכבוד עם כל הקשיים שניצבו בדרכה: בת צעירה לאחר שישה בנים, התאהבותה בפוטר בעוד היותה קטינה, יומנו של רידל שהשתלט על גופה, מוות של יקירים כאלו ואחרים… אבל מעולם לא אבדה תקוותה. היא המשיכה בחייה, למרות הכל."

"היא הייתה מאוד אמיצה." אמר ג'ורג' במלוא הכנות. "ואני לא מדבר על האומץ שהיה לה לגנוב את המטאטאים שלנו בכל קיץ כדי להתאמן בתעופה, וגם לא לתעלולים הרבים שהיא עשתה על אמברידג'- כשעוד הייתי בהוגוורטס, וגם כשעזבתי. אני מדבר על אומץ גדול הרבה יותר- האומץ להילחם כמו גדולה, להקריב את כל כולה- גם אם זה יעלה לה בחייה."

~

וכך עברו על כולם הימים הבאים: סיפורים, בכי, הספד, סיפורים, הספד, בכי, הספד, בכי, סיפורים ו… בכי.

"מסכן הארי." לחשה הרמיוני לרון בצהרי היום הרביעי. "מעניין אך הוא יגיב כאשר יתעורר וישמע על מה שקרה…"

"הרמיוני, ג'יני לא יצאה עם דין!" רון היה עצבני במיוחד באותו יום.

"אני יודעת, רון. אני מדברת על זה שחברה שלו מתה…!" הסבירה הרמיוני ביאוש.

"כל מי שמתקרב להארי מת." לחש רון בעצבנות, כממתיק סוד.

"אל תתחיל עם זה, רון." בוז נשמע בקולה של הרמיוני. "אל תאשים עכשיו את הארי במוות של ג'יני, פשוט אל."

"עדיף שלא אדבר על זה." רון קפץ את ידיו לאגרופים.

"זה בסדר, אתה יכול להודות שטעית," אמרה הרמיוני בקול מפויס, כמבינה לליבו, וחייכה. "לג'יני-"

"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה!" שאג רון ללא אזהרה מטרימה. "במקרה שלא שמת לב, אחותי נרצחה לפני כמה ימים!"

"וזאת הסיבה שאני לא משלחת בך עשרות ציפורים. אוח," ההבנה החלה לחלחל לתודעתה. "התעצבנת מדבריה של לבנדר הבוקר? עזוב אותה, היא סתם דפוקה."

באותו בוקר, לבנדר סיפרה לכל מי שרק הקשיב- ומאחר שלא היה הרבה מה לעשות, כולם רצו לשמוע- על סיפור האהבה שלה ושל רון, בתגובה לשאלתה של פלר דלאקור לגבי זהותה וקשריה עם משפחת וויזלי. הרמיוני חשבה שהיא לא ראתה את רון מסמיק כך מאז שמאלפוי הקניט את אביו.

"היי, הרמיוני." אמרה פרוואטי בניסיון עלוב להצטרף לשיחה שוקקת החיים היחידה בחדר. "היי רון."

"היי." אמרה הרמיוני ביובשות. רון אפילו לא טרח להשיב לה.

"אז מה, תפסו את מי שעשה את זה?" היא שאלה, והביטה ברון ברחמנות מעושה. רון והרמיוני משכו בכתפם כתשובה לא מחייבת.

"זה באמת נורא... כמובן, פרופסור טרלוני צפתה הכל-"

"באמת? טרלוני הזקנה ראתה פס כתום באופק ושיערה שג'יני תמות?" לגלג רון. "מרשים ביותר."

פרוואטי עיקמה את פניה.

"אם אתה רוצה לדעת- אבל אני רואה שאינני רצויה פה. אין בעיה, אשאיר אתכם לבד, שתוכלו...אמממ...להמשיך בדיבורי הסרק שלכם!" היא אמרה והתרחקה משם, פגועה.

"דיבורי הסרק שלכם- שתלך לעזאזל!" קרא רון.

"כן..." אישרה הרמיוני, אם כי מבטה העיד על כך שמחשבותיה נודדות הרחק משם.

"באמת- תפסתם את מי שעשה את זה?" התעניין רון.

"כן ולא." הרמיוני השיבה תשובה מתחמקת.

"בסדר, אם גם את רוצה להתחמק ממני היום-"

"גם? מי עוד?"

"-הרמיוני, אל תעצבני אותי! תפסתם את האחראי למקרי המוות האלו?" רון נראה כאילו הוא עומד לתת לה סטירה אם תתחמק מלענות תשובה מדויקת. הרמיוני  היססה, פזלה לצדדים, ואז אמרה: "תפסנו זקנה אחת, אך מסתבר שהיא נתונה תחת השפעתה של קללת האימפריוס- או לפחות זה מה שהיא טוענת."

"נפלא," קרא רון במהירות. "אז היא תצא מזה נקייה? אחותי נרצחה- והיא תצא נקייה?"

הרמיוני שתקה, והביטה בו באהבה.

"הרמיוני-"

"אני מצטערת."

רון ידע שזה יישמע מטופש,  אבל הוא התגעגע להארי כעת יותר מתמיד- הוא הזדקק לכתף להישען עליה, והרמיוני היא פשוט לא הארי. לו רק הארי ישוב כבר לאיתנו...

"גם אני מתגעגעת אליו." לחשה הרמיוני בחום ואחזה בידו של רון, כאילו קראה את מחשבותיו. רון שתק, פוקד בכוח על דמעותיו לא לזלוג ולהסגיר את רגשותיו.

"והכי מתסכל זה שקצרה ידי מלהושיע." הוא מלמל בקול שבור. "אנשים סביבי מתים, הארי חסר הכרה, אחותי נרצחה- וידי כבולות. הרמיוני, אינני יכול לסבול זאת."

"רון, המשרד אינו יושב בחיבוק ידיים- אביך פועל, אני פועלת. השר עושה כל שביכולתו."

"אם כך, יכולתו אינה מספקת!" התרעם רון.

"אנחנו משתדלים! השר פקד להקפיא את גזר דינה של הנערה המסתורית עד להודעה חדשה, כפי שהארי ביקש טרם... טרם-"

"אתם לא משתדלים מספיק!" חזר רון על דבריו, ממלמל לעצמו יותר מאשר להרמיוני. הרמיוני הבינה לליבו- היא שנאה לדעת שהמצב קשה, ואין ביכולתה לעשות דבר. היא ידעה כמה זה מתסכל. היא חייבת לעודד את רון, לטעת בליבו המיואש תקווה, ולו קלושה ביותר...

"רון, אני מבטיחה לך כי מעתה אשתדל יותר. אני מבטיחה שאתפוס למענך את מי שאחראי לכל זה, גם אם זה יעלה לי בחיי."

רון הביט בהרמיוני בעיניים סתומות, מיואשות. את המבט הזה הרמיוני לא תשכח במהרה.

"רון," היא הביטה הישר לתוך עיניו. "האם פעם אכזבתי אותך? האם היה משהו שלא הצלחנו לפתור יחדיו?"

"אבל תמיד זה היה עם הארי." מלמל רון בעצב.

"רון, תסתכל עליי-" הרמיוני הרימה ברכות את פניו והביטה לתוך עיניו, שניצבו כה קרובות לעיניה. "אני אוהבת אותך, ואני מכירה אותך טוב מספיק כדי לדעת שרוחך לא תשקוט עד אשר נגלה מה קורה פה. אני מבטיחה לך, רון- נגלה זאת בסוף; בעצמי אגלה!"

"אבל-"

"וחוץ מזה, אביך סיפר לי בסודי-סודות שמצבו של הארי טוב בהחלט, ושלפי ציפיות הכשפים הוא עתיד להתעורר ביממה הקרובה."

בין אם האמין לה ובין אם לאו, תקווה מחודשת ניצתה בעיניו של רון.

"ו...רון-"

רון קטע אותה בנשיקה קצרה ואוהבת, כמנסה להעביר דרכה כאחוז בודד מרגשותיו אליה, ועם זאת ירא מחמת המצב.

"בהצלחה." הוא לחש. "אני בטוח שתצליחי."

הרמיוני חייכה, בין בכאב גלום בין בסיפוק, וטפחה על שכמו בעידוד טרם פנתה להקשיב לנאומה המדכא של הגברת וויזלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא