זכרונות בגשם

זכרונות בגשם

פרק 10-פקודה.

לילי הייתה מדוכאת.

טוב,בהתחלה הכל היה מושלם-עם כל הקטע של להתעורר מהקומה,ולראות שג'יימס היה לצידה כל הזמן,ואז-כשהוא נישק אותה-זה היה פשוט חלומי..!

ואז הגיע הזמן לספר לו מה קרה..

כשהיא סיימה לספר לו ולסיריוס,שניהם היו פעורי פה,פניו של ג'יימס התעוותו בכאב.:

"את..את רצית להרוג אותי..?"

"לא ג'יימס" קראה לילי,"אני  לא ידעתי בכלל שזה יהיה אתה,ג'יימס,בבקשה..תבין.."התחננה.

ג'יימס נאנח,"ואמרת לי שהכל לטובת הארי.."

"ג'יימס,זה באמת היה לטובתו!אתה..אתה לא מבין.."

"מה אני לא מבין בדיוק,לילי?"

"אתה לא מבין שמשרד הקסמים באמריקה הם לא כמו כאן,באנגליה," אמרה,דמעות עלו בעיניה.:

"אתה לא מבין שהמשימה שהוצעה לי כביכול-היא לא הייתה הצעה,היא הייתה פקודה, אם לא הייתי עושה אותה-הם היו לוקחים אותי..ואת הארי..ומענים את שנינו בייסורים נוראיים,הם..הם היו אפילו הורגים את הארי..למה אתה לא יכול פשוט להבין??" היא שמה לב לכך שהטון שלה עלה בזמן שדיברה.

"למה לא סיפרת לי מלכתחילה?!"

"לא יכולתי!"

"את יודעת מה..?אם אין לך אמון בי ואת לא יכולה לגלות לי דברים,אז כדאי ש.."

"סליחה?למה לעזאזל,אמור להיות בי אמון בך?!בפעם האחרונה שנתתי בך אמון,שברת לי את הלב!"

"את חושבת שלי לא נשבר הלב?!את חושבת שלי אין רגשות,לילי?! שהלב שלי עשוי מאבן?!" הוא גם צעק.

"..אז למה?!" היא צרחה עכשיו,"למה,בשם מרלין,אמרת את מה שאמרת?!למה השארת אותי ככה?!למה,ג'יימס,למה?!..."

"כי לא ידעתי!לא ידעתי מה לעשות..למה את לא מבינה,לילי..?" קולו נשבר עכשיו,"שעתיים אחרי שנפרדנו,חזר אליי ההיגיון,וכשהתעתקתי לדירה הקודמת שלך-את עזבת!לא השארת סימנים אחרייך!פאקינג שעתיים!לא נתת לי הזדמנות להתחרט..ובאותו יום,נשבר לי הלב.."

נשבר לי הלב..

עכשיו לילי הבינה את דבריו של רמוס,באותו יום,לפני כל כך הרבה זמן..

היא לא ידעה מה להגיד.

"אז..." היא ניסתה להגיד,קולה הצטרד,"אז מה..מה אנחנו עושים עכשיו?"

זאת שאלת מיליון הדולר.

"להתחיל..מחדש?"

ג'יימס הרים אליה את עיניו,זיק של תקווה הופיע בהם."באמת?"

"כן."

"לילי..." ג'יימס נראה אבוד,חסר מילים,אז היא עשתה מה שהייתה צריכה לעשות לפני חודשים:

היא נישקה אותו.

נשיקה גדולה,ארוכה,תאוותנית,אוהבת.

האם הוא עוד אוהב אותי? חשבה.

הכל יתברר בסופו של דבר..

היו להם ימים,שבועות,חודשים לברר.

ועד אז,הכל יהיה טוב.

~*~

צל הוטל על המדרכה בסמטה הצדדית,האיש בשחור המשיך ללכת לאורך הכביש,לא מודע למכוניות שעשו את דרכן לצידו,צופרות לו.

הוא לא היה מודע לגשם שירד,לקור העז,לאפלה השחורה שעטפה את פרוורי לונדון.

הוא צמצם את עיניו,וראה את מטרתו:איש גבוה,שרירי,שיער שחור כעורב,מבולגן.עיניים חומות-זהובות,שתחומות בתוך משקפיים עגולים,אוחז בשרביט,צועק אל מישהו לידו דבר-מה,סדרה של הבזקי אור חזקים,והוא מחייך בניצחון,מהנהן לעבר הגבר שלידו,שניהם נכנסים לבית,מוציאים משם אוכל-מוות סורר,אות שחור מוטבע על ידו,ומתעתקים משם.

כן,הוא היה יכול להבין מה לילי מצאה בו.

אבל הוא ידאג שהיא תחזור אליו.

בקרוב מאוד.

עיניו האפורות בחנו את הסביבה שלידו,הוא הרים את גלימתו השחורה,העביר אותה על פניו,ונעלם כלא היה,ברוח הקרה.

~*~

לילי וג'יימס ישבו עם הארי,סיריוס,רמוס,ופיטר בגנים שבלונדון המוגלגית,הם לבשו בגדים רגילים-ג'ינס וטי שרט,צוחקים למראה הארי,שהלך לבדוק את ערוגת הפרחים שלידו ונבהל למראה פרפר,שהבליח ונשא כנפיים אל על,נוחת על אפו הקטן והחמוד של הארי.

ממבט מרוחק,כולם נראו מאושרים.

לא כך?

~*~

"אני צריך את לילי אוואנס" אמר הקול הקר,הגבוה,ממרום כיסאו,מביט אל אחת המשרתת האהובה עליו ביותר.רק עליה הוא סמך כי תבצע את המשימה כראוי.

"כמובן,אדוני,אם רק מותר לי לשאול..למה אתה צריך את הבוצדמית המטונפת הזאת?" היא ירקה את המילה בוצדמית."היא לא שווה את קצה הנעל שלי!"

הלורד חייך,חיוך קר ואפל,"אוו,בלטריקס,את תופתעי לגלות שהיא שווה הרבה יותר,אם לא הייתה בוצדמית..מי יודע?אולי הייתי מצרף אותה לשורותיי.."

מבטה של בלטריקס האפיל."וכי למה אדוני צריך את..את הבוצדמית הזו?!"

"לילי אוואנס היא אולי מוגלגית קטנה וחסרת דם טהור"..אמר לורד וולדמורט,מהורהר,והמשיך:"אבל אני יודע שהיא בעלת ידע רב בשיקויים ובקסמים כלליים..אני אשתמש בה כדי שתספק תועלת ותחמושת בשביל משרתיי...כמו כן,רק טיפש לא ידע שג'יימס פוטר,הבוגד-דם,אוהב אותה,אינני מבין מדוע",הוא המשיך בלגלוג,"אבל זה בטוח ילכוד את תשומת ליבו,וכשאתפוס אותה,הוא יבוא אחריי,אני משוכנע בזאת,ואז..ואז אהרוג אותו ואת כל חבריו המטונפים אחת ולתמיד!"סיים,מרוצה.כן,תוכניתו תפעול כראוי,ואם לא-הוא לא יהסס להעניש.

בלטריקס השתחוותה ללורד:"אם זה רצונך,אדון",אמרה.

"יופי,תיקחי איתך את מאלפוי,סנייפ,לייסטרינג',דולוחוב,ו..פטיגרו"

"כן,אדוני"

"אני רוצה אותה חיה,לא אסבול שום מעידות בתוכנית,ברור?"

"כן,אדון"

"יופי,עד מחר,אני רוצה אותה כאן."

"אתה תהיה מרוצה אדון,אני לא איכשל."

הלורד היה מרוצה:"אני מקווה מאוד שלא,בלה,עכשיו,לכי לך,תתכוננו לצאת בעוד שעה."

"כמובן,אדון"בלטריקס קדה לאדונה,ויצאה מן האולם האפל והקר.

וולדמורט חייך.

לילי אוואנס,חשב,ברוכה הבאה לשורותיי.

~*~

טוב,כן,אני יודעת שזה היה קצר,אבל..יש לי מחסום כתיבה,ואני באמת לא יודעת מה לעשות :(..!

תגובות שלכם ב-א-מ-ת יעזרו לי..:) אתם פתוחים להציע הצעות..:)

הפרק הקודם		הפרק הבא