הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים.

הארי פוטר, גיבור הקווידיץ', שנלחם בתלמיד סלית'רין על מטאטא לראשונה בחייו, הפך להיות המחפש הצעיר ביותר של גריפינדור אי פעם.

לא יכולתי אלא לצחוק כששמעתי על זה. זה כבר יראה למאלפוי מאיפה משתין הדג.

שמחתי בשבילו, אבל גם חששתי. קווידיץ' הוא ספורט ממש אכזרי. אפשר להיפצע ממנו מאוד בקלות.

הדאגה הזו לא הטרידה אותי זמן רב, כי הימים עברו ביעף, ובכל יום נוספו עוד דברים חדשים ללמוד, ועוד שיעורי בית שכבר חיכיתי להשלים.

המשכתי לקרוא את הספרים שקניתי, ושאלתי את מוריי שאלות רבות על עולם הקוסמים ועל הדברים שלימדו אותנו.

נראה שרוב מוריי היו מרוצים ממני, והצטיינתי ברוב המקצועות.

אפילו סנייפ לא היה יכול לעצור אותי מלהצטיין, ולמרות שהתכחש לכך שבת מוגלגים מגריפינדור הייתה הכי טובה בכיתה שלו,

התלמידים כבר ידעו למי לפנות בשאלה כשהשיקויים שלהם הסתבכו. רמז - לא לסנייפ עצמו.

השגתי כמות יפה של נקודות לבית שלי בשיעורים, ושמחתי בכל פעם שמורה החמיא לי. הדבר היחיד שהיה חסר לי, היה חברים.

חוץ מהילדה הביישנית מהחדר שלי, אף אחד לא חייך אליי. אף אחד לא ישב לידי בארוחות, ואפילו נוויל כבר התחיל לשבת ליד חבריו לחדר - הארי ורון.

ביליתי את רוב שעותיי הפנויות בספרייה הענקית (שאהבתי מאוד), שם סיימתי את שיעורי הבית שלי, וקראתי עוד ועוד.

החלטתי בוקר אחד ללכת מוקדם לינשופייה. ביקשתי הנחיות מכמה תלמידים בוגרים, והם הפנו אותי למגדל הנכון.

על פיסת קלף קטנה, כתבתי להוריי וסיפרתי להם על הלימודים, ועל כמה שהטירה מדהימה. 

שלחתי את הינשוף לדרכו בלב כבד, יודעת שאני מסתירה מהם את רגשותיי, לראשונה בחיי.

לא רציתי שידעו שאני בודדה.

גם בבית הספר הרגיל שלי לא היו לי הרבה חברים, וקומץ הבנות שהשארתי בבית (בלה, לדוגמא) לא ממש יבינו למה מכתב ממני מגיע עם ינשוף.

זה יכול רק לסבך את הוריי בצרות, לכן החלטתי לא לכתוב לאף אחת מהן.

הימים התקררו, ולכן החלטתי לנצל רגעים של שמש, כשיכולתי. בהפסקות הצהריים הייתי יוצאת לקרוא בחוץ, על הדשא. 

האגם נראה הרבה פחות מאיים עכשיו, משהכרתי אותו כבר. למרות שהיו שמועות על כך שדיונון ענק שוכן בפנים.

החלטתי שכל עוד הוא לא יראה את עצמו, אני אוכל לשבת על שפת האגם בבטחה ולהינות מהרוח הקרירה על פניי.

למען האמת, ידעתי שכל עוד אין לי באמת חברים, עדיף לי להתרחק מבני אדם אחרים. ידעתי מנסיון כמה מהר יכול יחס להתדרדר,

וכמה קל יהיה לבריונים כמו מאלפוי להתעלל בי, אם ירצו. התלמידה המצטיינת, מטרה קלה.

ציינתי לעצמי לשאול מהספרייה ספר על קסמים להגנה עצמית, רק ליתר ביטחון. 

אם הוא יחליט להתעסק איתי, אני אדאג לכך שיצטער על כך.

למרבה המזל, ההיסטריה וההתרגשות סביב הארי פוטר ירדה עם הזמן. חלקם התרגלו לראות אותו כבר, וחלקם איבדו עניין.

אנשים עדיין הצביעו עליו לפעמים כשחלף במסדרונות, אך לא באותה כמות. מהמעט שראיתי, נראה שהוקל לו שזה המצב.

למרות הכל, חיבבתי אותו. מרחוק, כמובן. הוא נראה כמו ילד נחמד מאוד בסך הכל, שנפל לתוך בלאגן רציני.

השמועות שהסתובבו סביבו לחשו כי הוא גדל, כמוני, אצל משפחה מוגלגית. הוא לא הכיר את עולם הקוסמים כלל.

ניסיתי לתאר לעצמי איך זה היה מרגיש, אם כבר ביומי הראשון בעולם הקוסמים,

אנשים היו מצביעים עליי ומתלחששים (כלומר, יותר מהרגיל. בכל זאת, הלכתי עם הוריי הרגילים-למראה לסמטת דיאגון. ועם האגריד).

מה אם כל ההגעה שלי להוגוורטס הייתה מלווה כל הזמן בתשומת לב כה גדולה? לא מספיק שהכל חדש לו, כולם גם מצפים ממנו לגדולות.

והוא גם יתום. אין לו הורים שילוו אותו בהאהבה כמו שעשו ההורים שלי. והוא בסך הכל ילד בן 11, כמוני.

המחשבה גרמה לי להצטמרר. הוא די מסכן, חשבתי, וריחמתי עליו. 

באחת הפעמים שיצאתי לחצר, ראיתי אותו ואת חבריו חוצים ברגל את המדשאה.

אזרתי אומץ, והחלטתי להתקרב אליהם ולהציג את עצמי. כשהייתי קרובה אליהם מספיק כדי לשמוע על מה הם דיברו, עצרתי במקום.

הם דיברו עליי.

"זה לוויאוסה, לא לביוסה" קרא רון, בחיקוי מגעיל שלי. הוא הניף את ידיו בגמלוניות באוויר, מנסה לחקות את תנועת השרביט המושלמת שלי.

הרגשתי גוש של קרח מקפיא את ליבי.

הארי צחק מעט.

"בחיי, הילדה הזו היא סיוט" אמר רון באנחה, והשניים המשיכו ללכת כאילו כלום.

העלבון צרב בליבי, וגרוני נשנק.

אני, שניסיתי לעזור לרון בשיעור לחשים, כשהוא נכשל בדבר השוט הזה שוב ושוב. אני, שניסיתי לעזור להארי מול סנייפ בשיעור השיקויים.

אני, שעושה ככל שאני יכולה כדי להיות הכי טובה, ומרוויחה יותר נקודות מכולם לבית שלנו.

איך הוא מעז?!

לא רציתי לשמוע עוד.

התחלתי לרוץ, ונדחפתי על פניהם בריצה, עוצרת בקושי את הדמעות. כתפי פגעה בכתפו של רון, והוא נרתע הצידה.

לא עצרתי אפילו להביט בפניו של הארי. הוא אשם לא פחות ממנו.

בוכה, פניתי אל החדר הראשון שראיתי - שירותי הבנות. התיישבתי באחד התאים והתייפחתי כמו ילדה קטנה.

רציתי כל כך להיות חברה שלהם, אבל הם מעולם לא רצו להיות בחברתי. השליתי את עצמי.

ניגבתי את דמעותיי, וזעם החמיץ את ליבי.

זה היה הדבר המעליב ביותר שמישהו עשה לי בחיי,

ושנאתי את שניהם על כך.

הפרק הקודם