עתיד זה סוד

הבוקר הגיע, הזריחה התחילה לאט- לאט.

קרני השמש הראשונות... חדרו את העננים הלבנים כשלג,

והגיעו עד לפניו של דראקו.

אשר ישב בכורסא מרובחת ושחורה באחוזת מאלפוי.

הוא הביט באח הריקה, חושב על סברינה.

כאלו רק אתמול היה הילד הנמוך והחמוד... שסברינה אהבה אותו...

והיום יושב נער בגיל 13, רגע לפני היציאה להוגוורטס!...

דראקו חשב אם כדי לו להתחיל עם סברינה?,

הוא ישב וחשב... -

'היא בגיל המתאים, אני בגיל המתאים.

זה לא כאילו שאני רוצה לקיים איתה יחסי מין! ממש לא!...'

חשב לעצמו דראקו,

- 'כלומר, בטח שאני רוצה אבל לא עכשיו!!!,

אבל אני לא יודע מה לעשות?... היא אמרה שהיא מחבבת אותי אולי היא לא מאוהבת בי?..."

נימאס לו להטריד את עצמו, הוא קם ולקח את המזוודה.

---------------------------------------------------

הוא הגיע לרציף תשע ושלושה רבעים.

ההורים ניפרדו ממנו, והוא עלה לרכבת...

הוא חיפש תא ריק. כי בתא ריק תמיד תשב הילדה הכי יפה ועדינה בבית הספר!

הוא הגיע לתאים האחרונים ובדיוק כשבא להתייאש ולהתיישב על תא מסוים-

קלט בזוית עיניו את סברינה...!

היא הייתה יותר יפה מהשנה שעברה.

הלחיים שלה היו פחות מלאות, וורודות.

היא הייתה סמוקה יותר מכל שאר הבנות אבל אצלה זה היה סומק טבעי...

הפעם היא לא הלכה בשיער אסוף לזנב סוס.

הייתה לה תיסרוקת מהממת, כמו לנסיכה. היה ניראה כאילו ציירו לה ים שלם על השיער.

היא הסתובבה, כנראה הבינה שמישהו נועץ בה מבט,

היא ראתה את דראקו וחייכה.

ודראקו חייך אליה בחזרה.

הוא ניכנס ואמר-" היי, איך הולך?"

"סביר," אמרה סברינה בקול מלאכי שממש.

דראקו ראה אותה שונה הפעם, היא לא הייתה ניראת חמודה כמו ילדה בגיל 11/12.

הפעם היא הייתה ממש בחורה!, היא הייתה ניראת מאד, מפתע!.

-"אני קיבלתי את המיכתב שלך" אמר דראקו.

"אני שמח שחזרת אלהים, אני מבין שמתפלים בך יפה,

אני רואה שהשתנת!" הוא אמר בחולמניות.

סברינה התקרבה טיפה אל דראקו, והוא אליה.

היא נשקה לו על הלחי, דראקו אהב את זה אבל גם די התאכזב.

היא המשיכה להסתכל בחלון כמו שנהגה לעשות תמיד,

אבל הוא -דראקו- לא הרשה לה (פיזית).

היא ליטף את פניה לפני שהספיקה להסתובב.

הוא רצה לנשק אותה אבל משום מה הוא פחד.

אבל ברגע שבא לנתק את ידו מהלחי שלה-

היא עטפה את צווארו, ונישקה אותו על השפתיים בתשוקה.

הוא הרגיש את השפתיים הרכות שלה, זה הרגיש לו כמו ליטוף קל עדין ונעים על השפתים.

לאורך כימעט כל הנסיעה הם רק התנשקו ומדי פעם גם דיברו על איך הם חשבו אחד על השני בחופש.

כשפיתאום!,

הרכבת נעצרה.

הטמפרטורות צנחו, אבל דפיקות הלב התחזקו...

דראקו הביט לעבר סברינה וראה שהיא חיוורת יותר ממנו.

היא רעדה ופלטה עננות ערפל חלושות מפיה,...

הוא עטף אותה בחיבוק ידיים ולחש לה;" אל תידאגי הכל יהיה בסדר."

הדבר שדראקו הכי לא כול היה ליסבול זה המחשבה שעוד מעט מישהו יכול ליראות אותו עם גריפנדורית.

(מחובק).

הכל קפא, החלונות התכסו שכבות קרח...

לדראקו עצמו ניהיה קר, הוא הביט בסברינה שוב.

וראה שהיא בוכה ולא הבין למה?.

פיתאום הוא הרגיש איך כל העצב ממלא אותו השמחה זולגת ממנו.

וניזכר איך אביו צעק עליו כשנודה לו שהוא יוצא עם גריפנדורית....

האור ניכבה בכל הרכבת, ומין הצללים הגיחה דמות הטויה ברדס שחור ורקוב.

היא פתחה את דלת התא שלו ושל סברינה.

וניכנסה.

למזלו של דראקו שום דבר לא קרה.

הדמות בחנה את התא ויצאה, מייד האור חזר והרכבת המשיכה לינסוע.

--------------------------------

סוןף- סןף הם הגיעו להוגוורטס.

האגריד קרא לתלימידי שנה ראשונה,

והשער הלכו -נסעו- בכירכרות. אבל לפני שעלו,...

דראקו לקח את סברינה לפינה ושאל אותה-

"סברינה, ברכבת כשהתנשקנו..." הוא אמר וסומק קל עלה לחיה של סברינה.

-"אז אנחנו עכשיו...? כאילו אם את רוצה?...." לדראקו המילם ניבלעו בתוך הפה-

הוא לא ידע מה להגיד או איך להגיד,

אבל לפני שהספיק לגמגם שוב סברינה פתחה;

"כן, אנחנו זוג..." (מסמיקה).

ככה הם המשיכו כימעט שעות,

כל אחד שקוע במחשבות שונות אחד על השני.

בלילה כשדראקו הגיע לחדרי הבנים, במעונות סלית'רין.

הוא מאד שמח שיש לו חדר פרטי משלו,

הכל הודות לאביו. הוא התפשט, לבש פיג'מה וניכנס למיטה.

שקועה ורדום, במיטת האפריון הירוקה שלו, תוך כדי מחשבות על הנשיקה הראשונה של ססברינה ושלו...

הוא לא יכולה היה להפסיק ולישכוח את הדחף שלו לעוד נשיקות אחרי שהיא התנתקה ממנו,

הוא נירדם... וחלם על סברינה בשימלה של נסיכה מנש.........

הפרק הקודם		הפרק הבא