לוסי בריאן

תודה לבטאית שלי, לונגה :))

בשיעור לחשים למדו התלמידים לחש זימון. פרופסור גייב הניח מול כל ילד חפץ כל שהוא, ומשימתו של כל ילד הייתה לזמן אותו. החפץ של לוסי פגע באוליבר, שישב לידה, החפץ של לינדה התעופף אל מחוץ לכיתה, ואילו אוליבר הצליח לזמן את החפץ שלו באופן מדויק.

בדרכם לארוחת הצהריים, גילתה לוסי שאוליבר איננו הוא לא הופיע לאורך היום, בשיעורים שלאחר מכן, וגם מארוחת הערב נעדר.

"לינדה, איפה אוליבר?" לוסי שאלה את חברתה. הן בדיוק ירדו לכיוון האולם הגדול.

"אני לא יודעת. הוא היה רק בשיעורים של הבוקר," ענתה לינדה.

"אולי הוא בצרה?" לוסי העלתה את ההצעה בטון לחוץ. כעבור כדקה הודיע פרופסור דיפט על תלמיד שנעדר.

"אולי זה אוליבר?" אמרה לינדה, מתחילה להילחץ.

בסוף הארוחה הפרופסור דיפט קרא לה לשיחה. לוסי חיכתה לה במשך חמש דקות מחוץ למשרדו של פרופסור דיפט.

"אוליבר הוא הילד שנעדר. הם רוצים לדעת אם אני יודעת איפה הוא." זו הבשורה שהייתה בפיה של לינדה בשובה. מייד בסיום דבריה פרצה בבכי. לוסי ליטפה את גבה בניסיון לנחמה.
הן הלכו יחד לחדר המועדון של בית גריפינדור ולינדה עלתה למגורי הבנות לישון. לוסי עלתה בעקבותיה. הן נרדמו כמעט מייד. 
לוסי התעוררה בבהלה באמצע הלילה. היא שוב חלמה חלום רע - חלום על אמא שלה. ומה דמבלדור עשה בחלום שלה? איך הוא קשור אליה בכלל? 

אוליבר נשלח לבית החולים על שם הקדוש מנגו.
במהלך ארוחת הצהריים לוסי תהתה האם כדאי לה לשתף את פרופסור דמבלדור בחלומות שלה. היא החליטה שעליה לספר לו עליהם. הוא בוודאי יידע מה הקשר ביניהם. אולי הוא יודע גם מיהו אביה?

היא ניגשה אליו כשבדיוק יצא מהאולם הגדול, לכיוון משרדו.
"פרופסור?... אני יכולה אוכל לדבר איתך מאוחר יותר? במשרד שלך?" היא ביקשה.

"כמובן. את יודעת איפה המשרד שלי?"

לוסי הנהנה בראשה.

"יופי. תוכלי לבוא בסיום ארוחת הערב."

לוסי שוב הנהנה בראשה והלכה. 
בערב, לאחר שסיימה לאכול, הלכה למשרדו של פרופסור דמבלדור. היא הקישה בדלת.

"היכנסי, בבקשה," היא שמעה אותו אומר מעבר לדלת. היא נכנסה.

" עלי לטפל בעניין מסוים. אחזור עוד כמה דקות. חכי כאן, בבקשה," אמר פרופסור דמבלדור ויצא מהחדר.

משרדו של המורה לשינוי צורה היה לבן, עגול וגדול למדי. לא היו בו הרבה פריטים. הדבר היחיד שמשך את תשומת ליבה של לוסי היה פוקס עוף החול, חיית המחמד של פרופסור דמבלדור. היא ניגשה אליו וליטפה אותו. ואז תפס את עינה משהו אחר. זו הייתה שרשרת - השרשרת שאמא שלה ענדה כשניסתה להציל אותה...

זאת הוכחה שאמא שלה הייתה בחיים! היא התקרבה לשרשרת שהייתה מונחת על השידה שבצידו השני של החדר. היא הייתה יפיפייה.

"היא יפה, נכון?" שמעה את קולו של פרופסור דמבלדור מאחוריה. היא הסתובבה במהירות. "היא הייתה של אמא שלך. ידעתי שתזהי אותה," הוא המשיך.

"איך קראו לאימא שלי, פרופסור?" שאלה אותו. היא נזכרה שלא ידעה את שמה.

"אלה. קראו לה אלה," הוא ענה. חיוך קטן היה מתוח על פניו.
"על מה רצית לדבר איתי, העלמה בריאן?" שאל והתיישב בכיסאו. הוא סימן ללוסי לשבת מולו.

"פרופסור, רציתי לדבר איתך על המשפחה שלי. אני רוצה לדעת איך אתה קשור לאימא שלי," אמרה לו.

הוא הנהן בראשו.
"ידעתי שתשאלי על זה יום אחד," אמר, והחיוך על פניו גדל. "אנחנו לא קרובי משפחה, אל תדאגי. אני וסבתא שלך למדנו יחד, וסבתא שלך הכירה אותי לאמך. הפכנו לחברים מאד טובים. אך אמא שלך התחתנה עם מישהו אחר, ולכן לא יכולנו להיות יחד. עבר הזמן ואמך ואני כבר איבדנו כל קשר. אמא שלך נכנסה להריון, אך לפני שנולדת אביך נפטר. ראי, אבא שלך היה איש יפה ונחמד, וכשמת אמא שלך הייתה שבורה. לאחר שלושה חודשים את נולדת, ואת נראית בדיוק כמו אמא שלך - שיער אדום ועיניים ירוקות. אני הייתי שם. אמא שלך הזמינה אותי. היא הייתה הרוסה לאחר שאביך מת, וביקשה ממני עזרה. מדי שבוע הייתי בא לבקר אתכן, לוודא שאתן בסדר. ואז החליטה אמא שלך למנות אותי לסנדק שלך."

ענייה של לוסי נפערו.
"אתה הסנדק שלי?" אמרה בפליאה.

"כן. אני הסכמתי, כי ידעתי שכך אוכל לדאוג לך בשנות לימודיך. אמא שלך מינתה אותי לסנדק כי ידעה שהיא לא תחזיק מעמד הרבה זמן." הבעת פניו כבר לא הייתה כל- כך שמחה. "היא מתה כי אביו של אביך לא היה מרוצה מהקשר שלנו. הוא חשב שאני משוגע." הוא בלע את רוקו. דמעה זלגה מעינו.

"הם היו מוגלגים?" שאלה לוסי.

הוא הנהן בראשו. "את רק חצי מכשפה. אמא שלך לא גילתה לו שהיא מכשפה. הוא התאבד כשגילה זאת." קולו היה חנוק ודמעה נוספת זלגה מעינו. "ההורים שלו הרגו אותה כשגילו שהיא מכשפה. אני חשבתי שזה בגללי. הם הציתו את הבית שלכן. הם ידעו שאני בא לבקר, ותכננו שגם אני  איהרג בשריפה. כשעתעתקתי הישר למקום היחיד בבית שלכן שלא עלה בלהבות, אמא שלך כבר ויתרה. היא אמרה לי לקחת אותך ולברוח. היא נתנה לי את השרשרת שלה, שרשרת שנתנה לה אמה בזמנו. היא רצתה שאני אתן אותה לך, כשתהיי בת שתיים עשרה שנים." הוא מחה את הדמעות מעיניו.

"אתה עצוב כי היא מתה?" לוסי שאלה אותו.

הוא הנהן בראשו. "אני עזבתי אותה. בגללי היא מתה," הוא אמר בעצב, והדמעות כבר פסקו.

"אני לא בטוחה שזה בגללך. היא ויתרה. היא רצתה למות. היא בטחה בך והפכה אותך לסנדק שלי," היא ניסתה לעודד אותו.

"לאחר שברחתי איתך לא ידעתי מה לעשות, אז לקחתי אותך לבית יתומים. את גדלת שם, יחד עם אדון רידל הצעיר. היו לך חיים נהדרים. הסיבה היחידה שהשארתי אותך שם הייתה שלא רציתי לראות אותך אחרי שאמך מתה. את נראית בדיוק כמוה..." הוא לא הסתכל בענייה כשדיבר. גם היא פחדה להסתכל בעיניו. הוא קם. לוסי הסתכלה עליו.

"קומי," אמר לה. היא קמה. הוא ירד על ברכיו, וחיבק אותה. שניהם בכו כעת. פרופסור דמבלדור שם בידיה את השרשרת.

"היא שלך עכשיו," לחש לה.
לוסי חזרה לבית גריפינדור. אוליבר ולינדה כבר ישנו. היא הביטה באוליבר, וחיוך עלה על פניה. הוא חזר.

לוסי לא הצליחה להירדם באותו הלילה. היא חשבה על המעשה שעשתה משפחתו של אביה. אם אביה היה חי, האם היו הורגים את אמא שלה? ואם דמבלדור לא היה מגיע בזמן, מן הסתם הייתה מתה עכשיו? האם ייתכן שהייתה להם סיבה אחרת לרצות להרוג את אמא שלה, חוץ מהיותה מכשפה? מחשבות אלה ורבות אחרות הטרידו אותה באותו הלילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא