מתגרשים

"קרושיו" אמרתי, אך דבר לא קרה.
"קרושיו!" צעקתי.
הרגשתי עקצוץ מוזר עובר בגופי, אך מלבד זאת לא חשתי בדבר.
חשבתי על כל הכאב שעברתי.
על כל השקרים שהאכילו אותי במשך שנים.
הכאב הנפשי היה גדול מדי, ובגלל שלא יכולתי להיפטר ממנו הייתה רק דרך אחת;
להחליף אותו. להחליף את הכאב הנפשי בכאב גופני.
"קרושיו!" אמרתי, דמעות מתחילות לנזול מעייני.
דימיינתי בכי של תינוק. צרחות של תינוק.
התינוק של אמא וויקטור קרום.
"קרושיו!"
הפעם זה עבד.
גופי התפתל מכאבים מטורפים מהקללה שהטלתי על עצמי.
נשכתי את השפתיים בכל הכוח.
ידעתי שאם אני אצרח אז הכול ייגמר-
אבא ואמא והוגו ייפרצו לחדר שלי ויימנעו ממני לחוש את מה שאני מרגישה עכשיו.
הקלה. הקלה גדולה.
כי הכאב הנפשי לא היה קיים. רק הכאב הפיזי.
אבל פשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר, וצרחתי.
צרחתי כמו שלא צרחתי בחיי.
והצרחה לא הייתה רק בגלל הכאב. היא הייתה גם בגלל כל הכאב שהיה כלוא בפנים, עמוק מדי, מוסתר מדי.
וזה קרה. הוגו רץ לחדר, ואז אמא- ותוך שנייה הכאב ממכת הקרושיו נעלם כלא היה, ואז אבא הגיע לחדר.
ואחרי פחות משלוש שעות מצאתי את עצמי יושבת בחדר שלי בזמן שפסיכוכשף בוחן אותי במבטו.
"אנשים צריכים להיות במצוקה מאוד גדולה כדי להגיע למצב בו הם מטילים עליהם קללת קרושיו" אמר לי דוקטור סמית'.
וואו. איך הוא עלה על זה? אין ספק שהוא לא קיבל את התואר "דוקטור" סתם כך.
"למה את חושבת שילדה בגילך צריכה לחוות מצוקה כל כך גדולה עד כדי שהיא תגיע למצב בו היא תטיל על עצמה קללת קרושיו?" אמר דוקטור סמית'.
"צר לי לומר לך, דוקטור, אבל לא אני הבאתי את עצמי למצוקה הזאת" אמרתי בקול קר.
דוקטור סמית' נאנח בדרמטיות, ורשם משהו בפנקס הקטן שלו. בטח משהו בסגנון של לא משתפת פעולה או צינית.
"אני ארשום לך את המרשם לשיקוי הזה, הוא נגד דיכאון, אבל לא תוכלי לחיות על שיקויים נוגדי דיכאון לנצח. בסופו של דבר, הטיפול מתחיל כאן- בפנים" אמר דוקטור סמית' והצביע על ליבי.

"תהיה בטוח שאני אשפוך את השיקוי לשירותים ואוריד את המים" אמרתי לו בלגלוג.

דוקטור סמית' נאנח, רשם שוב פעם בפנקס שלו, ואז הביט בי שוב פעם כאילו אני איזה חיידק משונה וקם ממקומו.

"בהצלחה, רוז" אמר דוקטור סמית' ויצא מהחדר שלי, מותיר אותי לבדי.

דקה עברה. שקט מוחלט.

"הוגו, צא משם" אמרתי. עוד קצת שקט.

"הוגו, אני יודעת שאתה מתחבא בארון שלי מהרגע שדוקטור סמית' הגיע הביתה" אמרתי.

נשמעה רטינה קלה והוגו פתח את דלתות הארון ויצא ממנו, פניו זעופות אך מודאגות.

"ידעתי שיגיע היום שבו תצא מהארון" אמרתי בניסיון להיות קלילה, אבל פניו של הוגו נותרו רציניות.

"מה חשבת לעצמך כשעשית את זה?" אמר הוגו והביט בי בתוכחה.

"אתה הולך להרצות לי פה את הבולשיט שהרצה לי הדוקטור סמית' הזה? כי שמעתי מספיק מזה!" אמרתי בכעס, שוקלת להעיף את הוגו מחדרי.

"רוז, בדבר אחד הטמבל הזה צדק. את צריכה להיות במצב קשה כדי להפעיל על עצמך קללת קרושיו. את צריכה עזרה" אמר הוגו בדאגה.

"איזה עזרה בדיוק? שיקויים בטעם של חולדות מתות? שיחות עם פסיכוכשפים מפגרים? שום דבר מזה לא יעזור לי" אמרתי בכעס.

"בדיוק בגלל זה דיברתי עם אמא, וחשבנו על משהו שאולי יעזור לך" אמר הוגו.

"מה?" אמרתי בדיוק כשהדלת נפתחה.

"רוז, המזוודה שלך מוכנה. ויקטואר וטדי מחכים לך למטה, הם באו לקחת אותך" אמרה לי אמא.

הפרק הקודם		הפרק הבא