חייבת לדעת

היי לקוראים, אם לא פרשתם מלקרוא את זה :) זה הפרק העשירי. אני מקווה שתאהבו אותו...ותגיבו...לא להתעצל. אינג'וי :)

ללווי המוסיקה והאורות המתחלפים, רקדו טונקס ולופין.

העננים עמדו כעת לחשוף את הירח כולו שיבליט עוד יותר את שמי הכוכבים.

שניהם מתנועעים מצד לצד כתמיד, טונקס נהנית ,חושבת בליבה לאין נעלמה חברתה הטובה ובין זוגה יפה התואר.

לופין עצר מריקודו ורכן לכוונה של טונקס.

"אני חייב ללכת," אמר "אני מצטער." נשק לה על לחייה, מביט על הירח הגדול.

טונקס ליטפה את לחייה המסמיקה ולאחר מכן, אחרי שנייה של הירגעות, לחשה באוזנו גם כן.

"למה?"

"אני לא יכול להגיד לך," המשיך "אבל תסמכי עלי, זה שווה את זה"

"מה שווה את זה?"

"אני רק חייב ללכת." חזר על עצמו.

"אני יכולה ללכת אתך. זה סודי עד כדי כך?"

"כן, זה החיים שלי"

"אבל אני מבטיחה...שאם תחשוף את חייך בפני אני לא אמסור אותם, נשבעת"

"אבל זה לא כזה פשוט, טונקס, אני חייב ללכת."

"אני אלך אחריך."

"לא-"

"-כן"  אמרה בעוד לופין החל להרגיש את עצמותיו נתלשות ממקומן.

"טוב, אבל תבטיחי, טונקס, לעזאזל, תבטיחי"

"מבטיחה" לחשה.

הוא הפנה את גבו והיא אחריו. הוא רץ למדשאות הוגוורטס, פנה למקומות שטונקס כמעט ולא הכירה, דרך שיחים ועצים וענפים וקוצים.

"לאין הולכים, לופין?" שאלה, נגררת אחריו.

"לא היית חייבת לבוא," השיב "אבל העקשנות מדברת מפיך."

עברו דקות מספר של ריצה, טונקס ולופין, שניהם לבושים בבגדי הנשף.
הם נצבו אל מול עץ, גזעו עבה מאוד, ענפיו חזקים ועליו מרוטים כמעט כולם.

"אל תתקרבי יותר מדי." אמר בעוד לוקח ממחבוא סתר מקל יבש עם עלה אחד בקצהו.

הוא כוון את המקל חסר הנוזלים אל נקודה תחתונה בעץ שלפני כן החל לנוע, להתפרע ולהושיט זרועותיו לכול אבר.

 נראה היה שהוא עשה זאת במיומנות רבה.

ענפיו של העץ וגזעו הרחב חדלו מתנועותיהם, נצבו דום.

לופין התקרב לעץ ללא פחד וקרא לטונקס אחריו במהירות.

הם גלשו במורד דלת עץ נסתרת בפלג הימני של העץ, וטונקס מצאה את עצמה בחדר, קטן עם מיטה וכיסא ומזון בשר חי.

"לופין? איפה אנחנו אם אפשר לשאול."

הוא לא ענה, רק יבבות ותקתוקים ברצפה אחזו בטונקס המפוחדת.

לופין שכב על הקרקע, פניו לפרקט הלא ישר והלא יציב.

"לופין, מרלין, מה קרה?" רכנה אליו, מחזיקה בגבו, הוא מנסה להוציא מפיו קול, לא משנה איזה.

"לכי אחורה" מלמל ובאותה שנייה החל לנוע  מהר יותר, להתעוות בלי רצון.

אצבעותיו הפכו בן רגע לתערים חדים ושיער שחור ועבה כיסה את כף היד, פרצופו התארך קדימה ונחיריו התרחבו לממדים לא טבעיים.

לשונו התפתלה לבפנים ולבחוץ, גודלת ואורכת וכאבו היה נראה לעין כול הרואה.

שניים נחשפו, כל אחת לבנה יותר מהאחרת, שיניים חדות ומשוננות, אפשר להגזים ולומר
שיותר מציפורניו שברקו יחד עם שובלי האור שחדרו אחרי מאמץ רב את גזעה העבה של הערבה
המפליקה. טונקס לא פחדה לשחרר זעקה לאוויר, אך ידעה שלא שומעים אותה.

לופין, שכעת הפך למין כלב גדול- זאב, התנפל על ערימת הבשר החי ולא השאיר אפילו את העצם, אכל זאת בתאווה רבה.

"ל...לופין" לחשה לזאב שלא ראה דבר בעינו הזהובה עם הפס השחור הדק שמלפף אותה כמו עשן שמלפף מעשן.

הוא הפנה את מבטו, מתקרב עוד קצת.

"א...אתה איש..."

במהרה גלש במורד העץ חברו סיריוס. הוא הבחין בטונקס, אך זאת לא מנעה ממנו לשנות את צורתו לכלב גדול ושחור.

טונקס לא יכלה לעמוד בכך, היא קיבלה יותר מדי מידע. ומכאן אתם מבינים את מחשבותיה של לילי- ומה היה קורה אם הייתה מספר לה.

לופין וסיריוס נראו כמדברים אחד לשני דרך נהמות, התנשפויות קצובות שטונקס כלל לא הבינה.
הם נהמו בקצרה והפנו את מבטם אל טונקס. לופין הנהן והמשיך לאכול בתיאבון בריא מדי וסיריוס חזר שוב לצורת אדם, לעצמו, לאיך שטונקס הכירה אותו, אם בכלל.

"היי, טונקס" הוא אמר, כאילו כלום לא קרה.

"היי? אתה אומר לי היי? אתה הרגע הפכת ל...כלב ,למרות ששיערתי שאתה כזה לא העליתי על דעתי ש..."

"הו, באמת, תקשיב טונקס...כל זה סוד. לופין הוא איש זאב בסוד."

"יש הסבר יותר טוב לזה? יותר מובן?"

"כן. לופין הוא איש זאב, שמתגלה פעם בחודש. בירח מלא. זה הלילה. זה המקום שלנו."

"שלנו?"

"כן, אני ,לופין, ג'יימס וזנב תולע, זה הצריף המצווח"

"הוא יודע מכל זה? ג'יימס יודע מזה?"

"כן"

"ולילי?"

"לא, אני משער שלא"

"המקום הזה רדוף. צריך ללכת, עכשיו."

"לא, הוא לא רדוף, זה רק סיפור של כמה ילדים משתעשעים, ויש לנו אישור של דמבלדור להיות כאן"

"ג'יימס הוא גם איזה כלב...זאב או משהו?"

"לא...אנחנו פשוט אנימאגוסים, אני כלב, זנב תולע עכברוש וג'יימס אייל"

"ומה איתו?" הפנתה את מבטה ללופין, שבגדיו היו קרועים למחצה.

"לופין איש זאב, לא אנימאגוס, לפי מה שידוע לי, אבל אנחנו מארחים לו חברה כאן כל חודש."

טונקס ניצה בצריף, לא זזה עוד משינויו של לופין  והייתה מופתעת לחלוטין.
בוהה ולא בוהה בלופין אוכל הבשר החי, ובסיריוס, שניסה להסביר לה עוד- אבל היא לא הקשיבה.







*****************************************************

לילי וג'יימס עמדו מול הארון המחליד, שכעת שני הנערים נעלמו דרכו.
הם לא ידעו מה יהיו הסיכונים בלהיכנס לארון ובנוסף לא ידעו לאין הם יעברו, מה יש בצד השני.

לילי הביטה בשקט, ג'יימס מסביבו. הוא לפתע עצר מהליכתו.

"לילי," פסק  "אנחנו חייבים לעבור. עכשיו."

"אני יודעת" אמרה לילי, שרק רצתה לדחות את הרגע בעוד שניה נוספת שתעבור כמו חצי ממנה.

ג'יימס פתח את הארון, אותה חריקה מחרישת אוזניים נשמעה, הרעידה אותם יותר ואז הדבר הבא שראו היה ציפוי הלכה המתקלף שעטף את החלק הפנימי של הארון.

הוא נסגר באותה חריקה, שמבפנים הייתה נשמעת חזקה עוד יותר.

הארון היה קטן יחסית, אבל שניהם נכנסו יחד, לילי ממש לא רצתה בזה. היא הרגישה את חום הכתף של ג'יימס המתחכך בכתפה שלה, ואת ידו ופניו הקרובים אליה מאי פעם.

עלתה תחושה של בחילה בגורנה, הקורקבן שלה הצטמק, כאילו התערבל בתוך עצמו.

התחושה הזו נעלמה בן רגע, לילי כווצה את עיניה, למרות שכעת עמדו בחדר חשוך, אפילו זה היה בוהק בהשוואה לתאורה הלקויה שבתוך הארון.

לילי נדחקה החוצה מן הארון, מלטפת את כתפה במבוכה, אחרי כן היא התאפסה והביטה היכן היא בדיוק.

החדר היה קטן, אך היה עדיף על הארון הקטן יותר, כל סנטימטר מעוקב כוסה אבק לילי הרגישה את החמיצות בנשימותיה, מליחות שכזו.

"בוא נצא מכאן." לחשה בשקט, בעוד שניהם פנו לדלת צדדית שכמעט ולא יכלו להבחין בה, והרי מזלם ששניהם היו פיכחים.

אור ירח ונצנוצי כוכבים האירו את שמיה של לונדון. כבישים ומדרכות צפופים, מלאי תיירים וותיקים.

 "אנחנו צריכים להגיע לבית החולים המקומי, " אמרה לילי והחלה לרוץ "נו, קדימה." קראה לג'יימס שעדיין לא הבין מה הלך סביבו והיכן הוא בדיוק.

שניהם רצו במהירות, לילי חוסמת את המעבר לג'יימס בכול רגע בו אוטובוס קומותיים אדום חסם את מעבר החצייה שמא ייפגע.

"ג'יימס, אל תוציא כאן את השרביט שלך, המקום מלא במוגלגים"
ידו יצאה מכיסו מיד, ריקה.

"איפה שניהם?" נסה ג'יימס לצעוק בתוך ההמולה הגועשת.

"אני לא יודעת," ניסתה לצעוק גם היא "אבל הם הולכים לבית החולים, זה בטוח."

מוגלגים רבים הביטו בהם, לא מספיק שהם רצו, הם גם לבשו בגדי נשף, בגדי פאר, שכלל לא התאימו לרחוב שכזה.

לילי איבדה ממזמן את קשר העין עם שני הנערים, אבל ידעה בבירור לאין הלכה ובאיזה מסלול.

"הנה זה" אמרה לילי, עומדת מול השערים הגדולים של בית החולים המוגלגי, קירות חצובים וריח של אקונומיקה ותרופות עטפו אותם פתאום.

"הבאת את הגלימה?" שאלה לילי, אחרי שבלעה את רוקה.

"כן" אמר גם הוא, בולע את רוקו שלו.

מתוך חולצתו, מי יודע איך מצא מקום לאחסן את זה, הוא שלף את גלימת ההיעלמות הירוקה זהובה, שיצא לשניהם להיכנס מתחתיה בפעמים קודמות, רק שהם התאמנו.
לילי כעת הייתה המכוונת, ג'יימס לא הפריע לה.

"עכשיו אפשר להוציא שרביטים" אמרה לילי, מביטה לכול אבר, מ על כל המוגלגים שלא יודעים שהם שם.

הם היו קרובים יותר ויותר, בכול צעד שעשו, לשערים הגדולים, כפופים מעט כדי שלא יבחינו ברגליהם.

הם עברו את הפקידה בכניסה שגבתה תשלומים למעבר ועמדו בתוך חלל שלא היה נראה צפוף במיוחד, אולי זאת בגלל גודלו.

מקום לבן מאוד, משני מעבריו כיסאות כחולים, לא נראים נוחים במיוחד. שולחנות של קפה צמודים אליהם.

אנשים עם מגזינים ועיתונים יום-יומיים מוגלגים הוחזקו בידי היושבים ונקראו בעניין רב לפי מבטיהם הזזים במהירות על גבי הדף בו המילים קטנות וצפופות.

מדי פעם, ג'יימס ולילי ראו רופאים שנראו לא מנוסים במיוחד, לעומת הרופאים בעולמם, עוברים עם מסיכות ירקרקות על פניהם, מלטפים לאנשים בוכיים את הגב ומסירים אותן לאט לאט.

הם הביטו כל אחד על פרצופו של השני והמשיכו לעבר דלת, אחרי מדרגות ביניים.

- האגף הסגור, הכניסה למטפלים המורשים על ידי הנהלת בית החולים בלבד-

כך היה כתוב בשלט, שנראה נקי ומצוחצח ומחליא, כמו שאר המקום. די מוזר לומר 'מחליא' על משהו בבית חולים, אבל זה מה שבאמת היה.




*******************************************************



"אני חייבת ללכת אליו" לחשה סיוויל, מכוסה בשמיכת פוך, שהוסרה מיד על ידיה.

"את לא יכולה ללכת" אמרה האישה השנייה, שהייתה לבושה כמוה כמעט בדיוק.

משקפיים שמבליטים את העיניים, סחבות המשמשות כסארי או שמלה ארוכה מאוד, סנדלים מרופטים ושיער פזור עם עוד פיסת בד הקושרת אותו.

"אני יכולה לעשות מה שאני רוצה" השתעלה ואמרה, מנסה להזיז את הפוך שהומטר עליה שוב.

"אבל סיוויל, את אמרת בעצמך, איש לא יוכל לעזור להם."

"לא דיברתי עליהם, סי, דיברתי על אלבוס דמבלדור."

"אני לא יכולה לאפשר לך ללכת, תביני, אין דרך לעזור."

"אני מבינה ויודעת, זה אף פעם לא מטעה אותי ככה."

"על מה את מדברת? את אמרת לי שיהיה איתו סיבוך-"

"-ואז רצת לקרוא לדמבלדור," קטעה אותה "לא נתת לי לגמור, הו זה כאב, סיס, כאב מאוד."

"אני מצטערת" החלה לבכות, היא לא יכלה לשלוט בעצמה יותר .

"אני נחלשת, סי, יותר ויותר, ואשוב לאיתני כשזה יעבור."

"אבל זה לא" המשיכה לבכות "זה לא..."

"את רוצה שאני אספר...אספר לך איך זה נגמר?"

"לא...כן"

"אז אל תבכי, סי, או שאני אבכה, והכאב שלי יותר מדי גדול עכשיו, אל תבכי."

"אני לא" נגבה את דמעותיה, התייפחה אחרונות ולאחר מכן הסכיתה לדבריה של סיוויל טרלוני.

"זה נגמר בדבר אחד, סי, דבר אחד, והוא זה שהכאיב יותר מהשאר. הרגשתי אותי, סיס, בפנים."

"מה? מה ראית, סיוויל, מה, מה גרם לך...כאב" צייצה, ודמעותיה החלו שוב לזלוג מקצה עפעפיה.

"מוות" אמרה קצרות "ראיתי מוות, נשמתי מוות, הרגשתי מוות...מוות, סי, מוות."

"מרלין" יבבה, לא טרחה לנגב את דמעותיה ולתקן את הצבע השחור החזק שנמרח על לחייה.

"מוות, סי, מוות...את יודעת מוות, סי?"

"לא...אני לא" אמרה, לחשה.

"אני יודעת מוות, ידעתי מוות, ואת יודעת מה היה קשה יותר, כואב יותר?"

"לא" ניסתה למנוע את התשובה, סגרה את עיניה, את אוזניה, אך היא שמעה אותה בכול זאת, כאילו קולה חדר דרך ידיה הקשיחות אך העדינות.

"קשה יותר...כואב יותר...זה," רעדה "למות, להרגיש את זה בוער בך, מפסיק את הלב מלפעום,"

רעדה עוד "ואז לקום, להמשיך לחיות, כשהכאב עדיין שם," עצרה לרגע, הזיעה "ל...לדעת את הכאב, לדעת מה יקרה לך בגיל מופלג, ואז להמשיך, כאילו כלום לא קרה.
לחיות עם התחושה הזו. אני שונאת את זה...שונאת את זה, סי, שונאת" החלה להיזכר, עכשיו בוכה גם היא.

"אני... אני שונאת את זה" חיבקה את סיוויל, לא אכפת לה כלל מהזיעה.

"אז אני חייבת ללכת אליו. את תעצרי אותי?"

"לא," עוד דמעה זלגה, ועוד אחת ועוד אחת "אני לא...לכי, תסבירי, תסבירי לאלבוס דמבלדור"




*******************************************************



מכיוון שלילי וג'יימס עטו עליהם את גלימת ההיעלמות, איש לא הבחין כשנכנסו דרך הדלת למקום הענק והסגור.

המקום היה לא פחות קטן ממבואת בית החולים, רק ששם היו הרבה, הרבה פחות אנשים, אז ללילי וג'יימס היה ממש לא קשה ואפשר לומר גם ממש קל, לא להיתקל באנשים.

כל הנפשות היו נראים כעוסקים בענייניהם, לא מרימים את מבטם לרגע, אך לא היה נראה שהם מתעמקים בתוכן, אלה מסוממים.

היו שם המון מסדרונות מפוצלים, עליהן דלתות רבות, הם לא ידעו באיזו דלת להיכנס. הדבר היחיד שהיו יכולים לעשות הוא לעבור דלת – דלת .
הדבר הזה עלול לקחת שעות, עד שיכנסו לחדר הנכון עם הילדה הנכונה, שתמונתה הופיעה בעיתון.

מרחוק הם הבחינו בשני הנערים, שכנראה ונמצאו בנקודה זו הרבה זמן.
גם הם לא ידעו דרך איזו דלת להיכנס.
לילי וג'יימס עקבו אחריהם, מכוסים בגלימת ההיעלמות שנתגלתה כשימושית מאוד.

פרצופיהם, או לפחות פרצופו של מייקל, נראה שמח, פרצופו של השני היה מוצל כתמיד.
 מסיבה מסוימת הם אף פעם לא הצליחו לראות מי זה היה.
 אבל זה לא עניין אותם עכשיו, רק עניין אותם להביט לאין הם יפנו.

שני הנערים, מייקל וה'מגמגם', נכנסו לחדר שנמצא בצדו השמאלי שנמצא בצדו הימני של החדר הענק.
לילי וג'יימס אחריהם, שקטים.
 הם חשפו את עצמם ואת שרביטיהם המוכנים להתקפה, ושמעו קולות צעקה חלושה, פן ישמעו את הדובר.

הם פתחו את הדלת ברגשות חרטה וצמרמורת. החדר היה חשוך, ולא, לא חשוך כמו פעמים קודמות, חשוך כאילו האירו את החדר באלפי
שרביטים לאחר שמלמלו 'לומוס' וכעת הוציאו את כולם.

צעד ועוד צעד, אחרי סיבוב לדלת החורקת בהיסגרה.

"למטה!" צעק ג'יימס בעוד שניהם מתכופפים בעלטה, למראה זיקוק אור שנורה עליהם מכוון מסוים בחושך.

ג'יימס ירה קללות לכול כוון "אקספרליאמוס, פטריפיקוס טוטאלוס" אך הוא פספס, וכאילו ראה גל ניפוץ נבלע באוויר. הם נראים ואינם רואים, הפוך מלפני רגע.

"ג'יימס, זה חסר טעם," לחשה לכוונו לילי, ממששת את האוויר השחור "איפה אתה?".

"אני כאן, אל תדאגי." השיב לה, אחז בידה. היא הרגישה שוב את אותו החום, משהו שגרם לה לחוש יותר בטוחה, יותר רגועה. משום מה,
המוח אמר לה לא לשחרר את אחיזתה, והיא רק הידקה אותה יותר. ג'יימס לא עזב את אחיזתו גם כן.

אור נוסף, אדום- כחול נורה לעברם, ניתק את אחיזתם "ג'יימס!" צעקה, אך הוא לא ענה לה.

"לילי!" שמעה ממרחק, מה שגרם לה להגדיל את ציפיותיה בדמיונה את החדר.

עוד ניצוצות עפו, אך לא לעברה, רק אורות שגרמו לה למצמץ במהירות. ג'יימס נלחם עם מישהו.

בשניות הבאות, לילי לא הבינה איך הדברים הגיעו למצב הזה.

ידיים קרות אחזו בה. ידיים שמבטיחות חוסר ביטחון וחוסר הירגעות.

"אמרתי לך להישאר, לילי אוואנס" שמעה את קולו של מייקל שילד לוחש באכזריות.

"אתה אמרת שתביא פונץ'" התחכמה " תעזוב אותי!" נאבקה בלי סיכוי, הוא היה חזק, יותר מדי חזק.

היא בעטה בו, במקום הרגיש, היא הצליחה למרות שהייתה הפוכה, הוא הצטמק לרגע, היא רצה לכוון לא ידוע, אך ידיו חזרו לאחוז בה "איך, לעזאזל, אתה רואה!" שאגה, הוא רק צחק.

לילי המשיכה להיאבק, "שחרר," נאנקה "שחרר אותי, עכשיו!"

מייקל שילד רק צחק יותר ויותר "תפסיקי להיאבק"

"לעולם לא" אמרה, מנסה להחליק את ידיה מידיו.

"כן, תפסיקי להילחם בי, או שהוא ישלם את המחיר"

לילי לא הפסיקה להילחם. היא התפתלה עוד, ניסתה לבעוט בו, אך הוא הידק את ידיו יותר מדי סביב ידיה כדי שתצליח להשתחרר.

"תפסיקי, את הופכת את זה לקשה יותר," צרח "אבל את ביקשת את זה"
השרביט היה חסר תועלת, הוא התנתק מידיה מזמן, ומי יכול למצוא אותו בתוך חושך שכזה.

"לומוס " שמעה ממרחק. אור בהיר נדלק, סנוור אותה, הוא לא היה חזק במיוחד, אך היה בוהק מדי בשבילה ובשביל החושך.

היא הרימה את מבטה "תשחרר אותי, מייקל שילד".

"לא, וכדאי לך להפסיק, אמרתי לך, הוא ישלם את המחיר"

"על מה אתה מדבר?" אמרה, וחשבה עמוקות .

 "ג'יימס? ג'יימס! " לילי צעקה למראהו כשהאור הפסיק לסנוור אותה.

עיניו היו עצומות, עצומת למחצה, ידיו סביב גרונו, נאבק, מנסה לשחרר את החבלים החיים ,העבים,
השחורים שנכרכו סביב צווארו והרימו אותו באוויר, אך מלכודת השטן הייתה חזקה הרבה יותר, והחלה לחנוק את ג'יימס למוות.


טוב, אז זהו לפרק הזה, עלוב, אני יודעת...אבל בבקשה תגיבו...גם תיקונים, אני אשמח ותהיה לי מוטיבציה להמשיך :)

הפרק הקודם		הפרק הבא