דראקו מאוהב

יום שבת בבוקר הגיע. דראקו היה עצבני למדי שאתמול בלילה לאנבל ולו לא הייתה את ההזדמנות לחגוג את הפיכתם לזוג ולשכב, כי אנבל נעלמה בלילה והוא לא הצליח למצוא אותה.

עיניו של הנער הבלונדיני היו ממוקדות על הכניסה לאולם הגדול, מחכות לראות גוף דק עובר שם, צועד לעבר שולחן סלית'רין. והינה, סוף סוף הופיעה אנבל וצעדה בהליכה הגאה שלה אל השולחן. היא התיישבה ליד דראקו ונישקה אותו, בדיוק מספיק כדי להכניס לשון, לגרום לדראקו לרצות עוד, ואז התנתקה. דראקו חייך. היא כל כך דומה לו. גרסא משודרגת שלו. מה? מה פתאום משודרגת! אין מישהו בבית הספר הזה, שמתעלה עליו.

רעש חזק נשמע, ומתוך החלונות הופיעו מאות ינשופים, נושאים איתם מכתבים, עיתונים וחבילות. ינשוף שחור התיישב ליד צלחתו של דראקו, קלף קשור לרגלו בסרט קטיפה חור.

דראקו שחרר את הקלף והחל לקרוא.

דראקו,

בחופשת חג המולד, סוף סוף, אתה עומד להפוך לאוכל מוות.

אני מקווה שלא תאכזב אותי כאחד, ועוד יותר מקווה שלא תאכזב את הלורד האפל.

מצפה לראותך,

ל.מאלפוי

פניו של דראקו החווירו. הוא לא רצה להיות אוכל מוות. הוא שנא מוגלגים, בהחלט, אבל לא רצה להרוג אף אחד. לא מכזו סיבה. ואבא שלו. מכריח אותו ללכת בדרכו. כבר מאז שהיה קטן, דראקו תמיד היה צריך לחכות את אביו. לקחת ממנו דוגמא. לוציוס תמיד היה לדראקו יותר כאיש שכמוהו הוא צריך להיות מאשר אב. אפילו על המכתבים לא כתב לוציוס "אבא" כי אם, ל.מאלפוי.

"דראקו, אתה בסדר?" נשמע קולה הקר של אנבל מצידו. "כ-כן. כן. למה שלא אהיה?" אמר דראקו בקול מתנשא. "אתה חיוור קצת. כאילו...יותר מתמיד" אמרה הנערה אפורת העיניים, ושלחה את ידה למצחו של הבלונדיני. "לא, אין לך חום. יופי, לא רציתי שזה יפגע לנו בתוכניות!" אמרה אנבל, וחייכה, חיוך מאוד דומה לשל דראקו כשהייתה בראשו מזימה כלשהי. "תוכניות? איזה תוכניות בדיוק?" אמר דראקו והרים גבה. "תוכניות. אני בטוחה שתאהב אותן" אמרה אנבל והצמידה את שפתיה לשל הנער. "הו...הו! כאלה תוכניות. הממ...אז...בואי נמהר לבצע אותן. אסור לנו לחכות!" אמר דראקו, והתרומם. אנבל הסתכלה על מכנסיו של דראקו. "לחוצים, הא?" היא אמרה וחייכה. דראקו גלגל את עיניו ומשך אותה אליו.

אנבל ודראקו בקושי הצליחו להגיע אל המיטה של דראקו, שלא לדבר על להטיל סילנציו. את כל הבגדים הם אפילו לא הספיקו להוריד.

השניים שכבו על גביהם, מנסים והסדיר את נישמתם. דראקו הסתכל על בטנה השטוחה של אנבל. הצלעות הבולטות. העור החיוור. העניבה בצבע ירוק הסלית'רין שהיא לבשה הבליטו את חיוורונה עוד יותר.

לפתע אנבל התרוממה, לבשה את חולצתו של דראקו [שוב], נישקה קלות את לחיו, והלכה.

דראקו התרומם גם הוא, התלבש, ויצא מהמיטה כדי לקחת חולצה, והופתע ממראה עיניו: פנסי פרקינסון נכנסה לחדר, וסגרה את הדלת בשקט. ההסתובבה וקפצה בבהלה כשראתה את דראקו עומד מולה, ועוד בלי חולצה. כמה זמן היא רצתה לראות אותו ככה.

"מה את עושה פה, פרקינסון?" אמר דרקו בקול קר, עיניו כהות ורעות. "א-אה...באתי, באתי בשבילך, דראקו. אני..אני לא חשבת שאתה תהיה פה...אני...אני..." גמגמה פנסי בשקט ונקטעה על ידי דראקו. "אבל אני כן פה. למה באת, פרקינסון?!" אמר דראקו בתקיפות, ושילב את ידיו על חזהו. "אני...אני רציתי לחכות לך. ולדבר איתך" אמרה הנערה. "א-אני, אני רציתי לוודא שהסיפור עם דארקר זו ס-סתם שטות. כ-כי, כי לא יכול להיות שאתה באמת תהיה איתה" גמגמה הנערה, מהופנטת במיקצת מהריבועים שעל ביטנו של הבלונדיני. "חדשות רעות, פקרינסון, אני כן איתה." אמר דראקו, לובש את חיוכו הנבזי. "אבל...אבל אתה לא יכול להיות עם זונה כמוה, דראקו! את-אתה לא יכול! היא...היא הייתה עם המון בנים! בנים מבוגרים, דראקו! היא זונה! היא ז-" יבבה הנערה כשנקטעה על ידי דראקו. "תסיימי את המשפט, ואת תמותי, פרקינסון. עכשיו עופי מפה!" קרא הנער בכעס. פנסי פרצה בבכי מבוהל ורצה מין החדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא