Annie

עקב קריסת האתר, נמחק הפרק התשיעי בפיק הזה, ובפיק אחר, למזלי. כל הפיק היה יכול להימחק. אז הנה הפרק התשיעי שנחמק, אשמח לתגובות גם אם קראתם אותו כבר. 
תהינו!

פרק 9
הפחד הוא זה ששולט פה

דניאל פסע כמה צעדים אחורה וידו שהחזיקה את השביט רעדה במקצת.
"מ-מי, מ-מה א-אתה?" גמגם.
"אני הסיוט הכי גרוע שלך." אמר הדמות שלא הייתה ניל ומשכה בכתפיה.
"מ-מה זאת אומרת?" דניאל בחיים לא פחד כך. ואז הוא הבין. "שיקוי פולימיצי." אמר בקול מהסס. "שיקוי פולימיצי." אמר שוב בקול רם ובטוח יותר. הדמות צחקקה.
"ניחוש טוב."
"אבל איך הצלחת להשיג שיערות מניל?" שאל דניאל. הדמות צחקקה שוב.
"זהו לא שיקוי פולימיצי דניאל היקר." אמרה הדמות. "לאחרונה קיבלתי תבונה, דניאל. וכתודה מתפקד כשומר." דניאל לא הספיק להגיב או לעכל, והדמות כבר המשיכה. "לך יש כמה פחדים, אבל שניים גדולים במיוחד. ידעת את זה? בחרתי להשתמש באחד מהם שנראה לי יותר הגיוני לעכשיו." ואז נפל האסימון.
"אתה בוגארט." אמר דניאל. "אבל, אני מפחד מניל?" שאל. הבוגארט הנהן כשחיוך מרושע חוצה את פניו. החיוך הזה נוראה מוזר על פניו של ניל, אבל הוא ישב עליו באופן מושלם.
דניאל הזדעזע.
החיוך הזה.
הוא הכיר את החיוך הזה.
אבל מתי, ואיך?
הבוגארט גיחך, ואז התחיל להשתנות.
שיערו הקצר והחום של ניל התבהר והתארך. עיניו החומות הפכו אפורות. תווי פניו הפכו עדינים, כמעט כמו של חרסינה דקה ושבירה.
דניאל כשל אחורה ונשען על הקיר. הוא התנשף בתדהמה, אדים יצאו מפיו, ומהעבר השני שלהם הוא ראה את הדמות מתקרבת אליו. היא הרימה את ידה וליטפה את לחיו, הביטה בו ברשעות, כמתכננת מה לעשות איתו.
"ל-ל-" גמגם דניאל, מנסה להוציא משפט.
"מה?" היא אמרה בעדינות וברכות, ממשיכה ללטף את לחיו.
"ל-ל-ל-" דניאל בלע רוק, והרגיש כיצד גוש יורד לו בגרון.
הוא לא הבין למה הוא מפחד.
היא לא הייתה מפחידה.
או שאולי כן?
האם דניאל שיקר לעצמו כל הזמן הזה?
והאם עוד רגש נוסף הסתתר מתחת למסכה, עוד רגש חוץ מפחד?
"לכי." הוא אמר בקול שהיה קצת ויתר נמוך מלחישה. "לכי מפה." הוא הגביר את קולו, ממש בקצת.
"אבל למה שאעשה את זה?" שאלה בתמימות. "את לא רוצה שאשאר?"
"ל-לא." גמגם שוב דניאל.
"בטוח?"
"אני-" דניאל השתתק והניף את שרביטו. "רדיקולוס!" הכישוף היה אמור להיות מיותר לחלוטין, כיוון שדניאל לא חשב על שום דרך לעשות את הדמות מצחיקה, אבל זה עבד. הדמות התפוגגה. דניאל לא ידע להסביר את זה.
הוא נשען על הקיר והתנשף בכבדות.
לא, זה לא יכול להיות. חשב. הוא הביט בחלל האוויר הריק. הוא ראה שמשהו נשאר על הרצפה. שרשרת. הוא התכופף והרים אותה. זו הייתה שרשרת עם תליון בצורת ענן שחור. דניאל הכניס אותה לכיס בהיסח דעת.
כמובן ששאלות כמו 'למה השרשרת שהבוגארט ענד נשארה?' או, 'למה היא לא התפוגגה?' ו, 'מה אני צריך לעושת עם זה עכשיו?', אבל הן לא הטרידו אותו.
התאפס על עצמך! חשב.
הוא התיישר, והמשיך ללכת. הוא הקיף את ראשו בחומות קטנות,שהבוגארט לא תיכנס אליו. לא, הוא לא רצה לחשוב על אנני. לא רצה לחשוב למה היא אחד משני פחדיו הגדולים ביותר.

ניל התנשף בכבדות. זה לא קורה. האסירה שאיתה דיבר אמרה לו שהיא אכן הייתה פה. הייתה, והלכה. 

קול צעדים חלוש נשמע, אבל אוזניו החדות של ניל קלטו אותו.
"הוא שם!" נשמעה צעקה. ניל הביט ימינה לכיוון הקול, וברח שמאלה. הדבר האחרון שהוא היה צריך היה שייתפסו אותו.
הוא רץ ורוץ, ואז הגיע למבוי סתום.
טפיפות הרגליים התקרבו, ולניל לא היה לאן לברוח. הוא הביט לשווא באסירים המתבוננים בו בעיון. ניל הביט בחוסר אונים בקיר. רקיעה קשה ברצפה גרמה לו להסתובב. השומרים היו שם.
היו להם מדים שחורים. כולם היו גדולי ממדים ושריריים במיוחד. הם כיוונו אליו שרביטים באיום והביטו בו בבוז גלוי. עיניו של ניל סרקו אותם בבהלה, מחפשות דרך מילוט. הן לא מצאו אחת.
ניל רץ אל השומר הראשון. הוא החטיף לו אגרוף ובעט ברגלו. השומר המופתע כשל כמה צעדים אחורה ומעד. ניל ניסה להתמודד גם מול שני השומרים האחרים, שנראו שהתחילו להבין מה הולך פה.
לשווא.
מאמציו היו לשווא.
השומר השני פגע בבטנו. ניל התקפל בכאב, נושך את שפתו עד כאב בשביל לא לזעוק בכאב.
השומר השלישי תפס בידיו והחזיק אותם מאחורי גבו של ניל. הוא השפיל את ראשו. השומר הראשון קם. ניל ראה שהוא מוחה דם משפתיו.
"מה חשבת?" הוא לא הרחיב. הוא רק הביט בו באי אמון ובלעג. הדבר הבא שניל זכר היה הרצפה, שעליה נפל כשהתעלף.

"כדור טניס?" לוקאס הופתע. "למה את צריכה כדור טניס?" 

"מה אכפת לך?" ענתה אנני בחוצפה. "יהרוג אותך להביא לי כדור טניס?" לוקאס רטן משהו והלך. הוא חזר אחרי כמה דקות כשבידו כדור טניס קטן וירוק. אנני הושיטה את ידה מבעד לסורגים, אבל לוקאס הסב את ידו לאחור.
"אֶפ, אפ, אפ. קודם תגידי לי למה את צריכה כדור טניס." קבע תנאי. אנני הרימה גבה.
"קודם תביא לי את הכדור ואז אני אגיד לך." אמרה אנני בחיוך מרוצה. לוקאס נאנח אנחה עמוקה ומתוסכלת.
"קחי." אמר וזרק את הכדור על אנני. היא תפסה אותו לפני שפגע בראשה.
"תודה רבה, באמת." מלמלה. היא התיישבה עם הגב לקיר והחלה לזרוק את הכדור אל הקיר, ותופסת אותו כשהוא חוזר אליה.
"זהו?!" ענה לוקאס בכעס. "בשביל זה הטרחת אותי ללכת להביא לך כדור טניס מסריח?!" אנני נאנחה.
"אם אני כבר אסירה פה, בתא קטן ומצחין ובבידוד, לפחות שתהיה לי תעסוקה כלשהי." ענתה והמשיכה במשחקה עם הכדור. לוקאס גלגל עיניים.
"בחיי, כמה שאת מעצבנת." אמר והסתובב. הוא פתח את הדלת בדיוק כשקולה של אנני נשמע שוב ועצר אותו.
"תודה!" אמרה. לוקאס ידע שהיא מחייכת, מרוצה, אף על פי שגבו היה אליה. הוא יצא מהדלת והלך אל משרדו.
הוא התיישב באנחה וחשב על הנערה המעצבנת שיושבת שם באחד התאים המבודדים, מכדררת לה כדור טניס. חיוך קטן עלה על פניו כנגד רצונו. הוא הביט בתמונה שהייתה על שולחנו.
שלושה ילדים צעירים בני שלוש היו בתמונה.
הם שיחקו בלול קטן. לאחד היה שיער חום ארוך עד כתפיו ועיניים כתומות. לשני היה שיער חום גם כן, ועיניו בצבע חום כהה. הילדה השלישית הייתה שונה מהם. היה לה שיער שחור ועיניים בהירות. הם השתוללו בלול ושיחקו בכל מה שהיה שם.
הרבה חשבו את שני הבנים לתאומים, מה שלא היה נכון. הילד בעל העיניים הכתומות והילדה בעלת השיער השחור היו תאומים, מוזר עד כמה שיהיה העניין. הילד השני היה חברם הטוב ביותר, שביום בהיר אחד, כמה שבועות לאחר שהתמונה צולמה, הוא נעלם.
גיחוך יצא מפיו, כשחשב מחשבה בלתי נמנעת, מה היה קורה אם האיש בעל העיניים הצהובות לעולם לא היה התופס אותו בצעירותו. מה אם אביו לא היה תופס אותו.
ידו של לוקאס התקמצה לאגרוף כמעט מבלי ששם לב.
אביו שחטף אותו.
אביו שעשה ממנו את מה שהוא היום.
לוקאס עשה הכל כדי שלא יצליח לתפוס את חבר ילדותו גם כן.
לוקאס אולי היה מה שנקרא 'מרושע', אבל הוא לא רצה שזה מה שיהיה החבר שאותו החשיב לאח.
ואז עוד מחשבה בלתי נמנעת עלתה בראשו, האם הוא רצה להיות מרושע? או שזו הייתה גחמה של אביו, מפקד הארגון?
לא, זה לא מה שלוקאס רצה בהתחלה. אבל זה מה שהוא אכן רוצה עכשיו.
'באמת?' שאל קול קטן בתוכו, מעורר בו ספקות. 'זה מה שאתה רוצה?'
"כן." אמר לוקאס בקול. הוא קם מהכיסא ויצא מהמשרד, הולך להוכיח כי זה מה שהוא רוצה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא