קללת הנצח - נטוש

ביום המחרת הארי והרמיוני התעכבו בספריה. השניים היו בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל, שבו החלו ללמוד על חפצים אפלים. אחד מאותם דברים עליהם דיברו היה הפרגוד.

כל הזיכרונות מהיום בו סיריוס נפל לתוכו הציפו את הארי שהתמוטט באמצע השיעור. רק כשסיריוס, בצורתו הכלבית, התרפק עליו הוא נרגע מספיק כדי שהרמיוני תצליח לדבר איתו.

השניים ישבו כעת בספריה תחת הרושם שהשיחה שלהם הייתה פרטית ואף אחד לא האזין להם.

דראקו מאלפוי חזר מהמרפאה שאליה הגיע כשנפצע באימון קווידיץ'. הוא הביט על השעון ונאנח, אין טעם לטרוח ולהגיע לשיעור, החליט והלך אל הספרייה.

כשהגיע לשם, הוא הלך בדממה אל השולחן שתמיד ישב לידו כשרצה פרטיות, והופתע למצוא אותו תפוס על ידי פוטר וגריפינדור בת האלמוות. נאנח, הוא התחבא מאחורי מדף ספרים והחליט לחכות עד ששני הגריפינדורים יעזבו.

"למה אני, הרמיוני?" הארי שאל, קולו מלא בייסורים. "מה עשיתי?" הרמיוני נאנחה ומשכה את חברה הטוב לחיבוק. "אני יודעת הארי, אני יודעת." היא לחשה.

"אני מתכוון, בהתחלה ההורים שלי נהרגו על ידי איזה מטורף בגלל נבואה מטופשת, ואז ננטשתי אצל קרובי משפחה שהתייחסו אליי כמו לגמדון בית!"

"אני מתכוון, בהתחלה ההורים שלי נהרגו על ידי איזה מטורף בגלל נבואה מטופשת, ואז ננטשתי אצל קרובי משפחה שהתייחסו אליי כמו לגמדון בית!

"ומעל הכל, הגעתי לבית הספר, גן העדן הבטוח שלי, ואני מגלה שאותו מטורף מנסה להרוג אותי! נעזוב את העובדה שאני היחיד שיכול להרוג אותו! אני בן שבע עשרה!" הארי זעם, דמעות יורדות במורד לחיו ופניו מאדימות בכעס.

הרמיוני חיבקה אותו ונדנדה אותו מצד לצד בשעה שהילד ששרד בכה ושחרר את כל הייסורים שהחזיק בפנים.

דראקו צפה בהם ממקום מחבואו כשהארי פוטר הגדול התפרק. הוא אף פעם לא חשב איך החיים של 'הילד ששרד' באמת, על הנטל שהוא נשא. הוא הנמיך את ראשו והשעין אותו כנגד מדף הספרים.

"ששש, זה בסדר. אני תמיד אהיה פה." הרמיוני המתה. "באמת?" הארי שאל בפגיעות. הרמיוני חייכה אליו. "כמובן, למה שלא תעבור לגור איתי באחוזת גריפינדור? זה לא כאילו שמישהו יכול למצוא אותה." היא משכה בכתפיה.

הארי בהה בה. "באמת. את בטוחה שלא אכפת לך?" הרמיוני חייכה בעצב. "למה שיהיה לי אכפת. אני בודדה שם כשרק שני גמדוני בית מארחים לי לחברה. חוץ מזה, אתה בטוח שלא אכפת לך לגור עם אני בת האחת עשרה?"

הארי השפיל את מבטו. הוא שכח שהיא חוזרת להיות בת אחד עשרה כל שבע שנים. זה פגע בו שהרמיוני, הרמיוני גריינג'ר, לא תוכל להיות איתו במשך שארית חייו בתור מבוגר. לפחות לא כמו שהיא עכשיו. לא, היא תהיה חייבת להמשיך לבד.

דראקו הביט בשני החברים ואגרף את כפות ידיו בקנאה. מעולם לא היה מישהו שהיה לו אכפת ממנו כל כך. חוף מאמו, אבל היא כבר איננה. הוא ראה את זה.

"בטח שלא, מיוני. אני צריך ללכת לשיעור." הארי חייך, מנשק את קודקודה של הרמיוני באהבה. הרמיוני חייכה ומלמלה באוזנו.

"תמיד. אתה יודע את זה." היא אמרה לו. בחיוך מסנוור נוסף, הארי רץ לשיעור גילוי עתידות.

הרמיוני נשענה אחורה וחייכה. "אני יודעת שאתה פה, מאלפוי. זיהיתי את חתימת הקסם שלך ברגע שנכנסת לחדר." היא אמרה ודראקו התנשם, יוצא ממקום מחבואו.

"איך...?" הוא מלמל.

"להוגוורטס ולי יש קישור. אחרי הכל, ההורים שלי עזרו לבנות אותו. הקסם שלהם, ולכן גם שלי, נמצא בכל אבן בטירה." הרמיוני הסבירה, מחווה בידיה לצדדים.

דראקו נשף והתיישב מולה. "החיים של פוטר כל כך נוראיים?" הוא שאל אחרי רגע של שתיקה.

הרמיוני הביטה בעיניו ואמרה, "כן. הארי היה צריך לסבול הרבה. עדיין, איכשהו, הוא עדיין עומד חזק ואיתן." היא אמרה, חיוך מאיר את פניה היפיפיות.

"אני... מעולם לא ידעתי את זה. תמיד חשבתי שיש לו הכל, כל מה שהוא רוצה. אני מתכוון, הוא מפורסם, 'האחד ששרד'." אמר דראקו.

הרמיוני חייכה כעת בעצב. "שום דבר אינו כפי שהוא נראה. אני חושבת שאתה יודע את זה." דראקו הליט את ראשו בידיו. "אתה רוצה לדבר על זה?" הרמיוני שאלה.

"אבא שלי, הוא תמיד טיפח אותי כדי שאהפוך לאוכל מוות. הוא לימד אותי מגיל צעיר עד כמה המוגלגים מרושעים, ועדיין מעולם לא יכולתי לראות את זה." אמר דראקו. "לפני שהגעתי להוגוורטס, השיעורים שלו הפכו ברוטליים עד לנקודה בה הייתי מוכה אם לא הייתי מציית או שאמי הייתה מאוימת." דראקו הסתובב כשהרגיש דמעות בעיניו.

"דראקו?" הרמיוני שאלה ברוך.

"הוא הרג אותה. הוא הרג את אמי היפיפייה בקיץ הזה רק בגלל שסירבתי לשים את אות האופל." הוא סיפר לה, קולו חנוק בגלל שהחזיק את הדמעות.

"ספר לי על נרקיסה." הרמיוני ביקשה, מניחה את לחיה על כף ידה כדי להקשיב. לפני שהבין מה הוא עושה, הוא סיפר לה הכל.

"איך אמה שלך הייתה?" דראקו שאל כשסיים. הרמיוני נאנחה בשמחה כשזיכרונות צפו בראשה.

"אמא שלי הייתה אישה יפיפייה. היא הייתה טובת לב, רחומה וחכמה במיוחד. אתה יודע, היא אהבה את הספרייה. היא מילאה את החדר הזה בעצמה ואני עזרתי לה מדי פעם. אבא שלי, הוא היה עושה הכל בשבילה. הוא היה נוהג להציף אותה במתנות ותמיד היה אומר שהוא אוהב אותנו. הוא תמיד היה אמיץ ואוהב. תמיד עזר לאנשים."

הרמיוני עצמה את עיניה כשנזכרה בעיניה של אמה ובפניה המחייכים, ובצחוקו העמוק של אביה יחד עם הקריצה.

"אז, מה הנושא האהוב עלייך?" דראקו שאל, שובר את השתיקה בין השניים. הרמיוני צחקה והשיחה עברה למחוזות שמחים יותר.

השניים דיברו אל הלילה והשיעורים נשכחו. היום חלף אבל לזמן לא הייתה השפעה על השניים. הם נפלו במהרה אל תחומי החברות.

הפעמון החל לצלצל, מודיע לתלמידים שהגיע זמן ארוחת הערב. "וואו, זאת באמת השעה? כדאי שנלך." הרמיוני התנשמה, לוקחת את תיקה.

"היי, גריינג'ר. נהנתי היום." דראקו חייך והרמיוני גיחכה.

"כן, גם אני."

הפרק הקודם		הפרק הבא