רק טעות אנוש קטנה

טוב, אז העניין הוא כזה. זה לא שאין לי מוטיבציה להמשיך את הפאנפיק, ויש לי כמה פרקים מוכנים שכתבתי. הבעייה היא שאין לי הרבה זמן להקליד... אשמח אם מישהו ירצה להקליד עבורי (אני אצלם את הדפים ואשלח לו/ה), בתמורה לחרמשים... אם מישהו/י מעוניינ/ת, שיצור איתי קשר בה"פ בבקשה (ויש לי ים חרמשים...שווה לכם!).

ובינתיים תהנו, וחג שמח. מצפה לתגובות :)

---

"מה קרה שם, הארי?" ככה. לא שלום, לא איך הוא מרגיש או מה היא מרגישה... פשוט כך, מה קרה.

"הרמיוני משותקת למיטה, ג'יני. אף אחד לא יודע הרבה."

"התכוונתי מה קרה שם בהוגוורטס, עם הבן של וולדמורט." היא לחשה. הוא נעץ בה מבט חד.

"איך את-"

ללא מילים, היא הושיטה לו פתק.

"אמרתי לכם לא להתעסק איתי." הוא הקריא בקול. "זוהי רק ההתחלה, לעולם לא תמצאו שלווה... זה הגיע כשלא הייתי?"

שתיקה. הארי הניח שזאת הסכמה כואבת.

"היו עוד כאלה, נכון?" הפעם הוא לא ענה לה. היא הבינה לבד והשפילה את מבטה, שלא יראה את עיניה מאדימות.

"מה השתבש לך, הארי?"

"אין לי מושג, ג'יני. הוא מת- צפיתי בו בעת שנפח את נשמתו, הרגשתי את ליבו כשהפסיק לפעום, זאת האמת." הוא הבטיח. הוא נראה מבולבל, אך היא האמינה לו- היא האמינה שהוא לא מסתיר ממנה סודות יותר, שכבר שנים שהוא מספר לה הכל.

"אז... מה נעשה?" היא שאלה בקול רועד; הפחד הציף אותה. היא באמת ובתמים האמינה שמצאה מנוחה ושלווה לעד... בבת אחת היא ראתה איך הבניין החדש שהחלה לבנות מתמוטט באחת.

הוא לא השיב. הוא רק חיבק אותה בחזקה, נותן לה להתרפק עליו ולבכות עד אין קץ.

"את מאמינה בזה?" הוא שאל חרש, כעבור זמן מה או דקה בודדת בה היא לא הפסיקה לבכות. "בשדים וברוחות?"

היא לא ידעה מה להשיב.

"איך... היה בקדוש מנגו?" היא העבירה נושא, כמנסה להפשיר את האווירה ומעלה חרס בידה, שכן האוויר נעשה עמוס ודחוס יותר מרגע לרגע.

"היה עצוב." הוא לחש. "לא סיפרתי לאיש- על כלום."

היא הנהנה בהקלה, דמעות חרישות אחרונות זולגות מעיניה.

"מזל שלא היית שם. רון עוד לא יצא מההלם." הוא לחש לבסוף, שובר שוב את השתיקה.

"מזל שלא הייתי שם- אחרים לא ראו בקללתי..." היא השיבה באותו המטבע והתמוטטה לתוך הסלון, בקול אנחה חנוקה. היא חרדה לגורלה- משהו בליבה אמר לה שהתמונה הגדולה אפלה וקודרת יותר ממה שנגלה לעיניה כרגע.

"את תהיי בסדר!" בעלה הבטיח לה בקול נחוש. היא תהתה את מי בכוונתו לנחם- אותה, או את עצמו. "אני אטפל בזה- אני אניח את ידי עליו..."

"אתה תנוח, כל עוד אתה יכול." היא הפצירה בו מיד. הוא כבר הסתכן מספיק. "תספר למישהו, ותן לו לטפל בזה בעצמו. מישהו מיומן עם נסיון שאתה בוטח בו, ממסדר עוף החול."

"לא בא בחשבון." הוא אמר מיד. "זאת המלחמה שלנו בלבד."

"לא, הארי." היא הפצירה בו שוב, אולם ידעה: אף וויכוח עימו לא יועיל למצב, ובטח שלא ישנה את דעתו. יהיה עליה להתחכם איתו כדי לגרום לו להתפשר בכל הנוגע לבטחונה.

לפתע, פניו של הארי כהו. שיערו הסתמר, לחייו קיבלו צבע ועיניו החלו לרשוף אש.

ליבה של ג'יני קפא, והיא נרתעה לאחור; היא כבר למדה לזהות את התקפיו ולחזות אותם רגע מראש. ליבה התמלא עצב וחרדה כאשר שלפה מהמגירה סכין מטבח ואחזה בין ידיה. היא הביטה בבעלה בריכוז וברחמים.

"לוציוס מאלפוי!" הוא שאג. ג'יני ידעה שהפעם הוא מדמיין שהיא זה לוציוס מאלפוי, האיש החלקלק שבעלה תיעב. היא הביטה בבעלה באימה בעת שזה התקרב אליה ושלף את שרביטו. כעת, ידיה רעדו ללא שליטה. היא לא אבתה לפגוע בו, אולם פחדה ממה שיעשה ללוציוס- לה. הוא התקדם לעברה בצעדים מהירים.

"ג'יני- לוציוס מאלפוי פה בחוץ."

"מה?" היא הופתעה, ללא ספק. "מה פתאום...?"

"אני מניח שהוא היה נכנס, אלמלא היה הבית נסתר מעיניו." הוא הורה בראשו לעבר החלון.

ג'יני הסתובבה, והביטה בנוף המשתרע המשקיף לרחוב המוגלגי הסואן. היא נהגה להתלונן מדי יום על הנוף המשמים שיש לבית שכה יפה ומעוצב מבפנים, ועל הדיוקן המזעזע של הגברת בלק. היום, בפעם הראשונה, היא הודתה בליבה לבעלה שהסכים לשוב ולגור כאן- וכמובן לסיריוס שהוריש לו אותו.

"מה אתה מתכוון לעשות?" היא שאלה, בעודה משקיפה על הדמות המזערית שנשענה על הגדר בדרמטיות, כממתינה להם.

"לצאת אליו, כמובן- בשרביט שלוף." הוא הוסיף מיד. הוא ידע כמה היא דואגת לו.

"אני באה איתך."

הוא לא התווכח; היא הייתה עקשנית לא פחות ממנו. וחוץ מזה, עוד היו בו רגשי אשם שהסתיר ממנה דברים; הוא ידע שאם תרצה, היא תצטרף אליו ויהי מה.

מיד כשיצאה החוצה, היא הבחינה בשינוי העז במזג האוויר: הרוח של אחר הצהריים הייתה כמעט מקפיאה. צמרות העצים נעו בפראות, כמנסים לברוח זה מרעהו. ג'יני הבחינה בכך שמרבית האנשים לבשו מעילים- פרט לאלה שיצאו מהבית כנראה בבוקר, ולא צפו את השינוי הקיצוני בטמפרטורות.

ג'יני, בחולצה דקה בלבד, רעדה מקור. לעומתה, הארי טרם הסיר את מעילו מאז ששב מהקדוש מנגו. לוציוס מאלפוי לא הראה אף לא שמץ של סימן לקור, אולם ג'יני שיערה שגם הוא קופא- החולצה שלבש, אם ניתן היה לכנות את פיסת הטלאים שלבש 'חולצה', הייתה קצרה וקרועה למחצה, ומבעד למכנסיו המחוספסים התגלו זוג רגליים חשופות לגמרי.

"לוציוס מאלפוי." ג'יני חשה את השנאה בקולו של בעלה. הוא הוצף בכל-כך הרבה רגשות, עד שכלל לא הבחין כמה קר לה. לוציוס מאלפוי הרים את ידיו בכניעה מוחלטת- לא היה עליו כל נשק. בוודאי שרביטו נגנז גם לאחר שיצא מאזקבאן. וזה הגיע לו, כמובן. כל מה שעבר הגיע לו.

"הארי פוטר, אנחנו חייבים לדבר!" ג'יני חשבה שזה חוצפה מצידו להופיע כך ולדרוש דברים, אולם אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שלוציוס מאלפוי הגיע לכיכר גרימולד, במקום להתאחד עם בנו. היא שתקה, ולעת עתה נתנה לבעלה לנהל את העניינים.

"אני לא חייב לך כלום, רוצח!"

"אני יודע- אבל אני חייב לך, ואני חושב שאני יכול לעזור לך." הוא התרחק מהגדר, והתקרב אליהם.

"אם היו נותנים לי חרמש בכל פעם שאמרו לי את המשפט הזה-"

"היית עשיר. כן, כן, אני יודע." הוא זלזל. "אבל תן לי לנחש- אתם מקבלים איומים מהרוח של ברייס סמפר."

"פרטי התקיפה של הרמיוני כבר הגיעו לעיתונות?!" ג'יני התפרצה. חילול הפרטיות המשווע הכעיס אותה.

"עוד לא, ג'ינג'ית." הוא אמר לאיטו. "זה פשוט שגם אני קיבלתי כאלה, אז הנחתי שגם אתם."

שניהם לא ענו. הם רק החליפו מבטים זה עם זו, בתדהמה גמורה.

"-ואני מציע שיתוף פעולה."

~

השעה הייתה 18:32 בדיוק. הקלחת הרותחת הייתה מלאה באנשים שהקדימו במעט את ארוחת הערב שלהם. הארי, ג'יני ולוציוס מאלפוי חלקו שולחן קטן ועגול, בדיוק מתחת למנורה המעוטרת השביעית במספר. ממש על שולחן העץ הבוהק מנקיון שחצץ בינם, ניצבו שלושה כוסות המכילות בירצפת חמה ומעלה אדים.

"תמשיך." אמרה ג'יני; בעלה עוד כעס מכדי לדבר.

"זה פשוט- כולנו מאויימים. בואו נאחד כוחות, ונתפוס את הממזר ששולח את המכתבים- ולא אכפת לי אם הוא רוח רפאים, שד, ענק או חייזל." קולו היה שקט, אולם פניו הביעו זעם טהור.

איחוד כוחות עם לוציוס מאלפוי. משהו בהגדרה גרם לג'יני אי נוחות.

"אני לא יודע איך לומר לך זאת, אבל... זה לא שיש לך הרבה כוחות בימינו, מר מאלפוי. תמו הימים בהם שיחקת בשר הקסמים כמו בבובת חוטים."

להפתעתם, הוא צחק.

"האמנם?" הוא הביט בשניהם, לסירוגין. "אתם באמת מאמינים שלא נשארו כאלה שיעזרו לי אם אחפץ בעזרתם?"

"אישתך שיקרה לאדון שלך וגרמה, בסופו של דבר, למפלתו." הארי הגניב חצי חיוך. "היא הייתה אמא טובה, לפחות... אבל גם אם יש כאלה שיודו לה על כך, היא כבד מזמן לא כאן כדי לראות את זה."

"אולי הוצאת אותי מהכלא רק כדי להפחיד את ברייס סמפר, פוטר." כעת, ללא ספק, עיניו רשפו אש. "אבל אל תטעה- גם אילולא עשית זאת, במוקדם או במאוחר מישהו היה עוזר לי לברוח."

"למה שלא נחזיר אותך לשם וניווכח בעצמנו?..."

"אין צורך באיומים, פוטר. שנינו יודעים שאת הנעשה אין להשיב. חנינה זו חנינה." הוא אפילו לא חייך. "תראה, אני ואתה אף פעם לא היינו ידידים, ולעולם לא נהיה כאלה. אני מאשים אותך בסבל משפחתי, אתה מאשים אותי בסבל שעברת בחייך... השאלה אם בזה אתה רוצה להתמקד? כי בפעם האחרונה שבדקתי, אויב של אויב הוא בעצם חבר..."

"שביתת נשק- ולא במובן הפשוט של המילה." ג'יני התבדחה על חשבונו של לוציוס מאלפוי, ושאבה מכך רק הנאה צרופה. "אני נאלצת להסכים."

"אם אגלה שהכל תרמית- אם תנסה לפגוע בנו-"

"תהרוג אותי. אפשר לדלג על הקטע הזה?"

"אהרוג את המשפחה החדשה שבנית. איך קוראים לנכד היקר שלך? פאקיו?"

"שלא תעז לאיים על סקרופיו." פניו הביעו כעס וגועל גם יחד, והוא רכן אליו מעט.

"אל תנסה אותי." הציע הארי בשלווה.

"תפגע בו, ואני נשבע שאייסר את הילדים שלך-"

"מספיק עם הפנטזיות."קטע אותו הארי בקוצר רוח, והמשיך בלי להמתין לתגובה רועמת מבן שיחו. "אז מה בעצם אתה יודע על ברייס סמפר?"

הפרק הקודם		הפרק הבא