סיפורי סקורפיו

"היי גמדונים, באנו לקחת קצת אוכל להמשך היום!" הכריז טרי בקול גדול וחיוך רחב, כששלושת תלמידי הראשונה עמדו מבויישים מאחוריו.
"שלום, אדונימים! אנחנו כבר מביאימים לכם! מה אתם רוצימים?" שאלה גמדונת אחת שהציצה מתוך סיר ענק שהיתה באמצע לקרצף, בזמן שהמוני גמדונים אחרים אצו לעברם עם ערימות אוכל בידיהם. סקורפיו התקרב לדלת כשריר זולג מזווית פיו, והוא מנגב אותו בשרוולו במבוכה.
"אה, זה מאלפוי." זיהה אותו אחד הגמדונים, והם קפאו ממקומם, ואז פשוט חזרו לעבוד תוך כדי שהם מתעלמים מהם.
"אז מה אם זה מאלפוי? הוא תלמיד פה, אתם אמורים לשרת גם אותו!" התפלא טרי.
"לא, לא... דובי כועס מאוד.. דובי לא מרשה.." הגמדונים מלמלו.
"לכו מפה, בבקשותים!" הכריזה לעברם הגמדונת מתוך הסיר הענק.
"טוב, אז רק אני אקח אוכל, בסדר?" אמר טרי בחיוך וגרף אוכל מלוא זרועותיו. כשהם יצאו מהמטבחים הוא אמר "היי, תעזרו לי עם זה!" והם סחבו הכל לחדר המועדון.
"אז בסוף לקחת אוכל רק בשבילך.." אמר סקורפיו במרירות.
"האמת שזה בשבילך, רק לא רציתי שהגמדונים ידעו. מעניין מה הסיפור שלהם. מי זה דובי, בכלל?" אמר טרי, והניח את האוכל שבזרועותיו בחבטה על אחד השולחנות בחדר המועדון. סקורפיו מיהר לדחוס לפיו פשטידת בשר קטנה, לכן הוא לא יכול היה לספר להם שהשם "דובי" מוכר לו באופן חשוד בזמן שהם העלו השערות.
"באמת, בוזדאר, איך אתה לא יודע? אתה לא אמור להיות ממש חכם?" הפטיר טרי. ג'וני הסמיק.
"אני יכול לנסות לבדוק בספריה... אני לא חושב שהוא הוזכר ב'הוגוורטס תולדות', למרות שקראתי את הספר רק פעם אחת אז אני לא לגמרי זוכר הכל... אני אעבור על הספר הזה שוב בסוף השבוע." סיירו פתח את פיו כדי למחות.
"אחרי שסיירו יצליח להפוך גפרור למחט, כמובן!" מיהר ג'וני לתקן את עצמו. סקורפיו הצליח לבלוע סופסוף, הוא לא רצה לפספס את ההזדמנות לאכול ככל יכולתו אבל סיפר להם בכל זאת.
"דובי נשמע לי ממש מוכר! אני בטוח ששמעתי עליו איפהשהו, אפילו די הרבה. אני לא זוכר איפה. זה נשמע לי משהו ישן ונוסטלגי כזה." הוא סיפר.
"אולי אבא שלך יודע? כבר שלחת את המכתב?" שאל ג'וני.
"כן. אני לא רוצה להטריד אותו ולשלוח לו הרבה מכתבים." אמר סקורפיו בזמן שבצע כיכר לחם, תקע בפנים דגים מטוגנים, ודחס את הסנדוויץ' המוזר לתוך פיו. ואז לעס בפה סגור בזמן שחבריו העלו השערות לגבי אופיו של אביו.
"גם הוא כזה טיפוס קר ומנוכר כמו אמא של ג'וני?" שאל סיירו.
"אם אתה מפחד להטריד אותו הוא בטח גרוע יותר. לי אין בעיות לדבר עם אמא שלי." אמר ג'וני.
"נכון, ברור שאין לך בעיות!" סיירו גלגל את עיניו.
"זה רק בשיעור, היא רוצה להיראות הוגנת שלא מפלה את הבן שלה לטובה." ג'וני ניסה להגן על אמו.
"אז היא מפלה אותך לרעה?" שאל סיירו.
"האמת שהפרופסור צ'אנג די מתעבת את בית הפלפאף, בית גריפינדור, בית סלית'רין... אולי כל בית שהוא לא רייבנקלו, בעצם." גילה להם טרי.
"היא דווקא היתה ממש נחמדה לסלית'רינים היום, לא?" שאל סיירו.
"מאיפה אתה יודע? בקושי היית בשיעור!" אמר ג'וני.
"כבר שכחת שסיפרנו לו על פוטר? תקשיבו, אבא שלי בסדר גמור! הוא אוהב אותי מאוד וכשאני אומר שאני לא רוצה להטריד אותו אני מתכוון ש... רגע, עוד לא טעמתי מהצלי הזה!" סקורפיו תפס צלי בקר ענק בכפות ידיו ודווקא די נהנה להתפלש ברוטב האדום, הסמיך, החמים והריחני. הוא החל לזלול את הצלי כמו שחתולי בר זוללים את טרפם, כשהוא נוגס לעומק ודוחף את הראש פנימה, לאכול עוד.
"טוב, המאלפוי האריסטוקרטי שלנו לא יכול לשלוט בעצמו לאורך זמן כשהוא רעב מידי." אמר טרי, משועשע.
"זה ממולא באורז!" סקורפיו קרא מפנים וכשיצא משם הלחיים שלו היו מרוחות ברוטב אדום וגרגרי אורז.
"אז למה אתה מתכוון?" שאל סיירו בחוסר סבלנות.
סקורפיו בלע. "אני לא רוצה לצער אותו. הוא איש עצוב מאוד גם ככה. אני לא הכרתי אותו אחרת. הוא כן מנסה להצחיק אותי עד כמה שהוא יכול, אבל הוא לא יכול הרבה." סקורפיו משך בכתפיו, ולפתע הרגיש שהרוטב די דביק והבגדים שלו מלוכלכים. הרעב הציק לו פחות.
"אני חושב שאני אלך להתקלח עכשיו." הוא אמר.
"טוב, אל תשכח שתכף נגמרת ההפסקה ויש לנו שיעור שיקויים ראשון עם הפרופסור סלגהורן." אמר סיירו.
"אתה לא מתכוון לנטוש אותי עכשיו, נכון?" אמר סקורפיו.
"אני לא מתכוון לחכות לך ולאחר יחד איתך. לא מכיר את הסלגהורן הזה ולא רוצה להסתבך." אמר סיירו.
"אל תדאגו, סלגהורן הוא... הוא פרופסור שממציא בראש דימוי לכל תלמיד ומתייחס אליו לפי זה. זה לא קשור בכלל להתנהגות של התלמיד בפועל, זה יותר עניין של קשרים, רקע וכריזמה." טרי משך בכתפיו.
"זה בטח אומר שאין לי סיכוי אצלו." סקורפיו משך בכתפיו.
"כן, תאחר או תגיע בזמן - זה לא ישנה שום דבר. אתה מאלפוי." טרי קם ממקומו.
"לשמור לכם את האוכל הזה בהקפאה? זה חבל, אבל אפשר לקחת חדש מתי שרק רוצים. ראיתם כמה שהגמדונים להוטים לחלק אוכל לתלמידים..."
"לתלמידים שהם לא מאלפוי, אתה מתכוון." אמר סקורפיו.
"...כן." אמר טרי ונעץ בסקורפיו מבט מהורהר.
"למה הוגוורטס מתעבת אותך כל כך, בעצם? בקושי הספקת להגיע לפה! הורים שלך באמת היו עד כדי כך גרועים?" שאל סיירו בחוסר טאקט משווע.
"אני לא יודע. אני רק יודע שאבא שלי הוא אדם עצוב ותבוסתני כל כך שקשה לי לדמיין אותו כמו אחד ששואף לגדולות ודורך על גוויות. אני מכיר אותו. הוא גידל אותי. אני הולך להתקלח." סקורפיו קם והלך משם.
"אני חושב שאני אקפיא את זה בשבילו. אתם יודעים להפשיר אוכל בקסם?" שאל טרי בזמן שהקפיא את האוכל. סיירו וג'וני החליפו מבטים.
"אני מוכן ללמוד את זה, בשביל סקורפיו." אמר ג'וני.
"אני לא בטוח שמגיע לו חבר טוב כל כך כמוך." אמר סיירו.
"אני לא בטוח שבוזדאר מעוניין לרכוש ידע נטו בשביל לעזור לחברים. אל תשכח מי ההורים שלו." טרי קרץ והלך לשיעור שלו.
"אז..." החל סיירו לומר.
"אתה יכול ללכת לסלגהורן, אני חושב שאני אחכה לסקורפיו." אמר ג'וני.
"אתה יודע, אולי אם תתרחק מסקורפיו סלגהורן דווקא יחבב אותך, אמא שלך די מפורסמת." אמר סיירו.
"אז מה." אמר ג'וני. סיירו התיישב ליד ג'וני בחבטה ושלף גפרור.
"טוב, בוא לפחות נעשה משהו מועיל בינתיים." הוא אמר.

 רוז וויזלי היתה הראשונה בתור למרתפי השיקויים. בזמן ששאר התלמידים דיברו וצחקו מאחוריה, היא חייכה לעצמה חיוך מתוח ושיכנעה את עצמה שהיא אוהבת ללמוד והולכת להנות מהשיעור הבא במיוחד. היא הכירה את הפרופסור סלגהורן, כפי שהכירה כמעט את כל המורים בהוגוורטס, וכפי שכבר סיפרה לכולם ברגע שחילקו להם את מערכת השעות, לפני שהם היסו אותה, קראו לה חופרת, מתלהבת ושחצנית, וחזרו להתעלם ממנה.
"עוד שיעור עם הפלפאף! מעניין אם גם בשיקויים הם מטומטמים!" אמרה רייבן קולינס ללורי אדאמס, מאחוריה.
"הפלפאף..." רוז ניסתה להיזכר מי התמיין לשם ועל פניה נמרח חיוך מטופש. מזל שהיא עומדת ראשונה בתור ואף אחד לא ראה.
"פנו דרך, תלמידים! הגעתי, יקירי!" נשמע קולו המוכר של הפרופסור סלגהורן.
"הפרופסור סלגהורן!" צווחה רוז בהתרגשות.
"הו, היי וויזלי!" אמר לה הפרופסור סלגהורן ביובש כשעקף אותה ופתח את הדלת לכיתה. התלמידים נכנסו בעקבותיו בשתיקה. רוז התמקמה וחיכתה בציפיה לבואם של ההפלפאפים המסויימים ששוחחה עימם לפני טקס המיון, אך הם פשוט לא הגיעו.
"תלמידי שנה ראשונה לבית רייבנקלו והפלפאף," אמר הפרופסור סלגהורן, הרכיב את משקפי הקריאה שלו ושלף את רשימת הנוכחות, "נו, נראה אם יש פה מישהו מעניין."

באותו הרגע הגיעו שלושת הבנים משנה ראשונה של בית הפלפאף, באיחור אופנתי יותר משל הפרופסור עצמו.
"מאלפוי, צ'אנג ו...?" שאל הפרופסור סלגהורן.
"דרלינג." אמר הילד השלישי.
"ואני בוזדאר!" תיקן בוזדאר.
"לא משנה. תפסו את מקומותיכם וחמש עשרה נקודות מהפלפאף על האיחור הזה." אמר הפרופסור סלגהורן באדישות. השלושה מיהרו לתפוס את המקומות הפנויים שנותרו. לרוע מזלם לא היו שלושה מקומות צמודים פנויים. רוז חשה צורך להצביע ולקרוא להם כדי שאחד מהם יתפוס את המקום הפנוי לידה.
"טוב, זה רק הוגן שאתם תשבו יחד, הרי איחרנו בגללי." מלמל סקורפיו לעברם וסרק את הכיתה. עיניו לכדו את המקום הפנוי ליד רוז והוא חזר בו כמעט מיד, אבל ג'וני וסיירו כבר התמקמו ולא נותרה לו ברירה.
"אני שונא להיות קוסם טהור ואצילי עם כבוד עצמי." הוא סינן לעצמו כשהתיישב ליד רוז.
"שלום, סקורפיו הצעיר! כבר מזמן לא התראינו!" היא צווחה לעברו.
"שקט בכיתה! חמש נקודות מהפלפאף ומרייבקנלו!" הפרופסור סלגהורן נעץ בשניהם מבט חמור, ואז שב להקריא שמות, כשמידי פעם הוא מזהה שמות משפחה מסויימים ומחליף חוויות וזכרונות עם תלמידים כאלה ואחרים.
"קולינס, רייבן! האם את קרובה של אדם קולינס?"
"הוא דוד שלי!"
"הוא היה תלמיד מבריק ביותר! תמסרי לו ד"ש חם ממני!"
לבסוף הוא הגיע ל'וויזלי, רוז!' שהכריזה "כאן!" בקול רם וצורמני כל כך שסקורפיו היה משוכנע שהוא התחרש באוזן אחת.
"ובכן, הוציאו את הספרים. היום נלמד את שיקוי הדבר. זהו שיקוי פשוט שמתאים לשיעור הראשון בשנה הראשונה. רק שתדעו לכם שבשיעור של חבריכם לשכבה מבית גריפינדור וסלית'רין רקחנו את אותו השיקוי, וכמעט כולם רקחו אותו כהלכה! אחת הסיבות שאני פרופסור היא הנחת שאני רווה מתלמידים חריפים!" הפרופסור הסתובב בין השולחנות בזמן שדיבר, "השיקוי המדובר נמצא בעמוד חמש בספר 'אלף עשבים ופטריות קסומים' שאני סמוך ובטוח שכולכם זכרתם להביא לשיעור!" הוא המשיך.
"הו לא, שכחתי!" אמרה רייבן קולינס.
"העלמה קולינס." אמר הפרופסור סלגהורן ונראה רציני לרגע, ואז לקח את הספר של סקורפיו ההמום משולחנו והגיש לה אותו בחצי קידה. "תוכלי להשתמש בספר הזה. מאלפוי פה יוכל לקרוא את ההוראות בספרה של וויזלי." הפרופסור סלגהורן קרץ לעברה, והיא הודתה לו בזמן שלורי ציחקקה לצידה.
"למה שקולינס לא תקרא את ההוראות מהספר של אדמס?" שאל סקורפיו בקול.
"אל תמחה על החלטות הפרופסור שלך, מאלפוי. חמש נקודות מהפלפאף."
"לא שוב!" נאנח ג'וני.
"אמרת משהו, צ'אנג?"
"זה בוזדאר, אדוני. לא אמרתי כלום." רטן ג'וני.
"אם אני קורא לך צ'אנג אתה צ'אנג. חמש נקודות פחות מהפלפאף." ג'וני קם מכסאו בפתאומיות שהפילה את הכיסא ואגרופים קפוצים.
"נו, נו! שקט בכיתה! חשבתי שתרצו להוכיח לי שאתם לא פחות טובים מחבריכם מגריפינדור וסלית'רין, הלא כן?" אמר הפרופסור סלגהורן. סקורפיו סימן לג'וני שיחזור לשבת, וג'וני שב למקומו בתסכול.
"אגב, שוב חמש נקודות מהפלפאף. תפסיק להיות חמום מח כל כך, צ'אנג. כבר ראיתי גריפינדורים מיושבים בדעתם יותר ממך." הפרופסור סלגהורן אמר באדישות, ומאז לאורך כל השיעור הוא רק כירכר סביב רייבן ושיבח אותה תוך כדי התעלמות מוחלטת משאר התלמידים.
"בדיוק מה שטרי אמר..." נאנח סיירו.
בינתיים סקורפיו היה צריך לסבול את הצווחות והידיים השמאליות של רוז וויזלי שלא פסחו גם על השיקוי שלו. היא שפכה בטעות לקדרה שלו דברים, כשידיה שאחזו בחומרים רעדו בהתרגשות והתיזו מהם לקדרות של שניהם. סקורפיו התייאש די מהר מלהכין שיקוי ראוי, ורק קיווה שלפחות לא ייצא לו שיקוי גרוע יותר מסלית'ריני מסויים שרקח את השיקוי הזה לפניו באותו השבוע, איזה אחד, פוטר.
"חום סמיך בניחוח גופרית, מאלפוי? באמת? השיקוי הזה אמור להיות בצבע ירוק זח ובניחוח ליים! הנה, כמו השיקוי של רייבן פה!"
"שגילית לה את כל התשובות ורחקת את השיקוי בשבילה." מלמל סקורפיו חרישית מאחורי גבו של סלגהורן כשהוא התקדם הלאה משולחנם.
"השיקוי שלי בצבע צהוב ובניחוח לימוני, זה קרוב מספיק?" צווחה רוז בעקבותיו. הפרופסור סלגהורן התעלם ממנה.
"פשוט תגישי לו את זה ותראי איזה ציון תקבלי וזהו. לא נראה לי שהוא יתייחס אלינו במיוחד." סקורפיו תיקשר עם רוז מיוזמתו בלי להרגיש מרוב תסכול. רוז התרגשה, האדימה ורטטה עוד יותר מקודם, מה שגרם לסקורפיו להבחין מה הוא עשה ולבעוט בעצמו מטאפורית, בשקט, בלב.
"אלבוס סוורוס סיפר לי שהפרופסור סלגהורן היה מאוד נחמד אליו, והשיקוי שלו יצא בדיוק כמו שצריך!" אמרה רוז.
"את מתכוונת לפוטר?" שאל סקורפיו בקול, וכבר לא היה אכפת לו שהפרופסור סלגהורן ישמע.
"מה לך ולפוטר?" הוא המשיך.
"מ.. מה זאת אומרת? הוא ב.. בן דוד ש.. שלי!" היא החלה לגמגם, אבל לסקורפיו כבר לא היה אכפת מההשפעה שלו עליה.
"אז הטימטום עובר אצלכם במשפחה?" הסתקרן סקורפיו בכנות.
"האמת שאמא שלי היתה התלמידה הכי מבריקה בהוגוורטס בזמנה, אולי שמעת עליה, קוראים לה הרמיוני וויזלי! אבל לפני שהיא ואבא שלי התחתנו קראו לה הרמיוני גריינג'ר!" צווחה רוז בהתלהבות.
"שמעתי את השם הזה איפהשהו..." אמר סקורפיו, מהורהר, ונזכר איפה השם נשמע כשנשמעה חבטה עזה מכיוון מקום מושבו של ג'וני. הקדרה של ג'וני התגלגלה על הרצפה והשקוי שלו נשפך לשלולית הולכת וגדלה. התלמידים סביבו הספיקו לעמוד על הכסאות שלהם, אבל רגליהם של ג'וני וסיירו חטפו מהשיקוי מלוא הקדרה, ושניהם כבר החלו לגנוח בכאב.
"הפרופסור, אני לוקח אותם לחדר האחות!" סקורפיו הכריז וקם ממקומו.
"ובכן, הגישו לי מבחנות עם השיקויים שרקחתם ואתן לכם ציון עד לשיעור הבא! מי שלא מגיש - מקבל נכשל!" אמר הפרופסור סלגהורן תוך התעלמות מוחלטת מסקורפיו, סיירו וג'וני.
"אל תדאג, מאלפוי הצעיר! אני אקח מבחנה מהשיקוי שלך! אתה יכול ללכת לעזור לחברים שלך!" צווחה רוז בהתרגשות כשנתזי רוק עפו לה מהפה, אחד מהם ניתח היישר על לחיו של סקורפיו ההמום. הוא פשוט הלך, מתעלם מהשיקוי שנספג בנעליים החדשות שאביו קנה לו במיוחד להוגוורטס, כורך זרוע צנומה סביב לכל אחד מחבריו שנתמכו בו, וגורר אותם בקושי לכיוון היציאה מהכיתה.
למזלו, באותו הרגע קבוצת תלמידי שישית מסלית'רין חלפה שם, ביניהם מירנדה. תלמידי השישית הסבו מבט בגועל, חוץ ממירנדה. היא נראתה קרועה בנפשה בין החובה להיות סלית'רינית ראויה לבין החיבה העזה לסקורפיו. היא המשיכה עם חבריה כשהיא זורקת מידי פעם מבט לאחור, לעבר סקורפיו וחבריו שהתקדמו לאיטם, עד שפלטה לפתע צרחה מופרעת, רצה לסקורפיו והרימה אותו ואת חבריו על יד אחת.
"פנו דרך, פנו דרך! משלוח דחוף למרפאה!" היא קראה בקול רם בעודה רצה בפראות במסדרונות. חבריה לבית סלית'רין סרו מדרכה באדישות, שאר התלמידים שחלפו על פניהם נראו די מבוהלים.

הפרק הקודם		הפרק הבא