יסמין

הפרק מנקודת מבטו של תומס.

תהנו:

אני חושב על הפרחים שבגינה כשאני הולך לקבל עוד שיעור מג'ים. למי יש כוח לשינוי צורה עכשיו? באמת, למה שאני ארצה להפוך לאוגר או לנמלה את האויבים שלי? יותר פשוט לבצע את הלחש החדש שביאטריס המציאה- "שתק". וכמובן שיש גם את הלחשים הישנים והמסורתיים יותר כמו לחשי הגנה ולחש נעילת הרגליים. אבל מה שצריך לעשות, צריך לעשות, ולא משנה אם זה שיעור שינוי צורה מיבש ומשעמם.

כשהגעתי לבקתה מוכן לנסות להפוך את ציפור השיר לנעל, (מה שבפעם האחרונה לא הצליח כי עוד היו לה נוצות, זוג כנפים והיא עדיין צייצה. ג'ים ופרדריק היו צריכים לרצוף אחריה כמעט חצי שעה כדי לתפוס אותה בזמן שאני וליה צפינו בהם וכמעט עשינו במכנסיים מרוב צחוק) מצאתי את באטריס , פרד' (פרדריק) ורומי מסתודדים בפינה. מה שהפתיע אותי זה לא היעדרו של ג'ים או הופעתה של רומי מקצה המחוז, אלא סיימון שעמד איתם. סיימון היה בחור מוזר. העור שלו היה כמעט שקוף כי הוא לא הצליח לשדרג מספיק את קסמי ההעלמה בלי שיהיו להם תופעות לוואי. שיערו בצבע קש, פניו חיוורות ועצמות לחייו גבוהות. שפתיו החיוורות נמתחו לקו דק כשדיבר. ידעתי שהוא נכס עצום לצוות אבל הוא היה כול כך מלחיץ עד שכשהתקרב אלי בפעמים הנדירות בהן ביקר רציתי לברוח. סיימון דיבר מהר. יותר מדי מהר. רומי לידו, בעלת השיער השחור האסוף והנמשים החווירה יותר מרגע לרגע וביאטריס... טוב, ביאטריס הייתה נראית מודאגת. זה נדיר. אם ביאטריס מודאגת גם אתה צריך להיות מודאג. לכן התעלמתי מחששותיי מסיימון והתקרבתי אליהם. כולם הפסיקו לדבר כאחד והסתכלו על ביאטריס.

"זה בסדר" היא אמרה, "בלאו הכי צריך לידע את כולם."

"מ'קורה פה?" יצא לי ערבוב מילים מהפה.

"פרד', דיווח" אמרה ביאטריס והנהנה אל פרדריק.

"לרומי ולסיימון יש חשד  בלתי מבוסס שהשלטון עומד ליפול." הוא אמר. פרד' היה בחור גבוה ורציני. גבוה זו לא המילה המתאימה. פרד' היה עצום! הוא התנשא לגובה של יותר משני מטרים והיה רחב כמו שני גברים. בחור מלחיץ, ליה לא הסתדרה אתו.

"סיימון שמע אנשים מדברים על מזימה לרצח בזמן שהמלך ושני בניו יהיו בטירת פטרסו בביקור היום, או בארמון הערב. את רומי ניסו לגייס לחבורת מתנגדים לשלטון. היא הסכימה לאחר התייעצות אתנו וגילתה שהם גם רוצים להתנקש בחייו של המלך, אבל בדאנוטאר, בשבוע הבא. כך או כך הם לא יצליחו הודות למשמר המלוכה, אבל בכול אופן צריך להביא לכאן מיד את כול חברי הצוות. סופי בדרך לכאן ותגיע בעוד יום וג'ים ואמה יצאו לברר עוד פרטים בצורות האנימאגוס שלהם." סיים פרדריק.

"מה עם אלברט, קייט, לוסי וליה?" שאלתי, חרדה עלתה בי. ליה גרה בארמון. מה אם המיידע על טירת פטרסו ודאנוטאר היה שגוי וההתנקשות תהיה בארמון היום?

"אתה תלך להביא את קייט. היא בביצה כרגע או בחווה שלנו." החווה שימשה כול חבר בצוות שלא הייתה לו אפשרות להתפרנס. "לוסי הלכה להביא את ליה ואני אלך לאלברט." סיימה ביאטריס בנימה שלא הותירה שום וויכוח.

ליה. הוו ליה. אני מתפלל לכול האלים שהיא לא תצליח לסבך את עצמה בשום צרה. אני יודע מה אני מרגיש כלפיה וזה מייסר אותי בכול שנייה שעוברת. רק לפני כמה זמן נפגשנו, והודות לביישנותי לא הצלחתי להסביר לה את רגשותיי.

אז הלכתי לחווה, חולף על פני גבעות ירוקות. מימיני הביצה ומשמאלי אדינבורו. שקוע במחשבות סובבתי את הטבעת על אצבעי. טבעת שדקלמתי מענף יסמין. היא עשויה מהמון גבעולים דקים שמתלפפים סביב עצמם ועלייהם חרוט לחש הקסם שיתריע לי אם ליה תאמר את המילים 'לווירגו תומס'.

הגעתי לחווה וקייט לא הייתה שם. המבנה הנעים, הצבוע באדום, היה ריק. מלבד ערמות חציר נערמו סביב חמישה סוסים. היא כנראה בביצה. לפתע הטבעת התרופפה על אצבעי. ליה! לא! הענפים שהרכיבו אותה עפו מולי, נפרדו זה מזה ויצרו את המילים:

"מחוץ לדירתה"

עליתי בקפיצה על טומי, הסוס הכי מהיר שלנו, שחור עם כתם לבן בצורת פרסה על הגב. "דיו!" צעקתי ונעצתי בו את עקבי. טומי פרץ בעוצמה את המטרים של החווה וחזר לרכב בשטח הפתוח. ליה, במה סיבכת את עצמך?! ידעתי שביאטריס תכעס כי לא הבאתי את קייט. שתלך ביאטריס לעזאזל! חשבתי ונכנסתי לאדינבורו. קופץ מעל עגלות ואנשים כאחד.

"טומי" לחשתי לו, "יותר מהר טומי!" וככה חצינו את הדרך לארמון. "טובה טומי" אמרתי וירדתי בקפיצה. רצתי בארמון, מטנף את השטיחים בבוץ. עם השרביט בידי דילגתי במדרגות שתיים שתיים. באמצע המסדרון, בדיוק בפנייה המובילה לדירתה הייתה התקהלות של שומרים במדים כחולים. נדחפתי מבוהל לעבר המרכז, תוקע מרפקים באנשים, ואז ראיתי אותה. מדממת על השטיח ומעלייה עומד חייל מלווה בקריאות עידוד מהקהל ההולך וגדל.

"שתק!" צעקתי והחייל עף אחורנית. מיהרתי אליה ובדרכי הקמתי כיפת שיחים קוצניים שצמחה מהרצפה ונסגרה מעל ראשינו.

"ליה לא!" שם היא שכבה. מדממת. מדממת! עם סכין כסוף נעוץ לה בכתף. לפתע עיניה העצומות נפתחו והביטו בי.

"תומס" היא לחשה "תומס, אתה כאן." היא לא מאמינה שאני כאן. מה קרה פה?!

"ליה, הכול יהיה בסדר." אף על פי שאפילו אני לא מאמין בכך. אם שנינו נמות, נמות יחד.

ואז פגע הסכין השני בצלעותיי.

*****

כשהתעוררתי הדבר הראשון שראיתי הוא תיקרה מלוכלכת. איפה אני? מצמצתי בכדי לראות יותר טוב וניסיתי להתרומם אבל כאב פילח את צלעותיי. רק אז שמתי לב לתחבושת הלבנה המוכתמת באדום שהייתה כרוכה על פלג גופי העליון. החולצה שלי הייתה מונחת ליד ליה. ליה! או, תודה לכול האלים הקיימים שהיא בסדר! היינו בתוך כלא, בצינוק. הקירות הקטנים דחקו בנו מכול הצדדים והאור היחיד נכנס מדלת סורגים מעלינו. ורק עכשיו שמתי לב שליה לא מסתכלת עלי אלא שוכבת על הצד ומסתכלת על הקיר. התחבושת שהייתה קשורה לה מסביב לכתף התלכלכה מבוץ ובמי יודע מה עוד.

"ליה" קראתי לה בצרידות. "ליה" כחכחתי בגרוני וניסיתי שוב.

היא לא ענתה ולא הסתובבה. כאילו אני רוח. אז ניסיתי שוב לקום ואחרי כמה קללות ואנחות הצלחתי. המקום בו נתקע הסכין עוד פעם בכאב. עצמתי את עייני ושאלתי "ליה, מה קרה כאן הרגע?"

היא ענתה כאילו שהיא מדברת לעצמה, כאילו אני לא קיים, כאילו היא מנסה בכול כוחה להתעלם ממני ולמחוק אותי מזיכרונה. "ג'ף תפס אותי מבצעת קסם." משפט יחיד שנאמר בכול כך הרבה סבל חנוק. יכולתי לקרוא אותה כמו שיכולתי לקרוא את מחשבותיי. רק חודש אנחנו מכירים והיא הפכה להיות משהו שלמענו אני מוכן למות.

"ליה, הכול בסדר?" שאלתי אותה בדאגה.

ואז הא התפרצה, עיניה ירו גצים. היא נראתה כמו התגלמות הכאוס שם, בשיער המבולגן ובזרוע החבושה. עם האבק מרוח על פנייה ועם כול הטינופת פנייה נראו רדופות, כאילו היא ראתה את המוות. העיניים השחורות העמוקות היו כמו תהום שאפשר ליפול בתוכה. ליפול ולא לנחות עולם. המראה הזה הולך לרדוף אותי לשארית ימי שכנראה לא יהיו כול כך ארוכים. "תומס! איך אתה מעז לשאול אם הכול בסדר?! אתה, חתיכת ממזר מטונף! רוצח!!" היא שאגה עלי, פרקה את כול התסכול שלה. וואו, יש לה הרבה מאוד תסכול! הייתי בהלם. הייתי מוכן למות בכדי להציל אותה! פתאום נראה שהיא נשברה, כי היא ישבה ובהתה בקיר מולנו ועל פנייה נראו שבילים ברורים מאוד של דמעות.

"ליה! גרגוילים אדירים! מה קרה? ולמה אני רוצח?"

היא לא טרחה לענות לי.                        

"ליה בבקשה תדברי איתי!"

"דיברתי עם אימא." לא היה בקולה שמץ של רגש, "היא סיפרה לי הכול. היא סיפרה לי מה עשיתם. היא סיפרה לי את האמת. כולכם רוצחים." הקול הזה היה קר כמו קרח. הוא העביר בי צמרמורת.

"אני רוצה לוודא דבר אחד. אימא שלך מתה נכון?" שאלתי בבלבול הולך וגובר.

"אימא שלי מתה בדיוק כמו שלך." אותו קול חלול וקר.

"אז איך...?"

בתגובה היא הרימה את ידה הבריאה והצביע על ידה השנייה, הפצועה. טבעת זהב כבדה הייתה תלויה עלייה.

"ליה, אני לא מבי..."

"אתה לא מבין? לא מבין? לא מבין שההורים שלי מתו בגלל זה? כי היא ניסתה לקחת את זה? לא מבין ש..." אבל לפני שהספיקה להמשיך לחשתי בצרידות בקול הכי אמתי שיכולתי לגייס. זה לא היה קשה.

"לא ליה, אני לא מבין."

"זה לא יתכן." היא בכתה. בכתה, וזרם הדמעות לא נפסק. רציתי לקום לחבק אותה, לנחם אותה. לעזאזל עם הצלעות האלה! "תומס!" קפצתי למשמע התקיפות שבקולה והתכווצתי עם הכאב בצלעותיי. "תומס תענה לי בכנות, זה חשוב! מתי הצטרפת לצוות?" 

"העשרים ושלושה בינואר לפני שנה." עניתי אוטומטית, כבר מיואש וחושב שלעולם לא אבין מה קרה.

ואז קרה הדבר הכי מפתיע. "טיפשה! כול כך טיפשה! תומס, האם תסלח לי אי פעם?"

ואני עוד יותר מבולבל. וואו! זה הישג! "ליה, בואי נתחיל בכך שתסבירי לי מה קורה כאן?"

ואז היא סיפרה.

"המחברת תווים שלי ושל אימא. היה בה דף כפול שהורה לי לסובב את הטבעת ולחשוב עלייה. וסובבתי. דיברתי עם הרוח שלה, תומס!" קולה נשבר. אז זחלתי. בחריקת שינים זחלתי על הרצפה המטונפת באבק ובמי יודע מה עוד. כשהגעתי עד אליה מתנשף ומיוזע נשענתי על הקיר וחיבקתי אותה ביד אחת. והיא רק נשענה עלי, בוכה לתוך חולצתי. בוכה ובוכה. בוכה ומספרת בקול שלא עלה על לחישה.

"דיברנו. היא סיפרה לי איך היא מתה. אבא קיבל מסבא את הטבעת, ורק סיפר לו מה היא עושה. אימא לא ידעה שהיא מכשפה אבל אבא כן ידע מה הוא ומה היא. הם התאהבו ונישאו ואז היא הצטרפה לצוות. ביאטריס רצתה את הטבעת מאימא וסידרה לה 'תאונה' כשהייתי בת חמש. הם מתו והטבעת הייתה אצל ביאטריס. אני גדלתי אצל ג'ף בבית. ג'ף. הוא החליט שהוא התאהב בי, תומס. לא אהבתי אותו. הוא חיזר אחרי כבר שנה. אני מתגעגעת אליו כול כך. אחרי הסיפור הוא פרץ את הדלת וראה אותי עם אימא. הוא השתגע. הוא שנא אותי! אבל הורדתי אותו ממני בקסם, ארזתי תיק והגעתי למסקנה נמהרת שכול הצוות רוצחים. כולל אתה, תומס."

ואז נרתעתי. היא איבדה את ג'ף כי הוא החליט שהוא אוהב אותה. אני אוהב אותה. תמיד אהבתי. היא תאבד גם אותי. לא יכולתי לשאת את המחשבה הזו. היא איבדה כבר כול כך הרבה!

"תומס, האם תסלח לי אי פעם?" היא חזרה ושאלה. יכולתי לראות את האשמה על פניה.

"ליה" נשמתי עמוק. או הכול או כלום. שנינו נמות בעוד כמה שעות לכול היותר. די עם הפחדנות.

"אני אוהב אותך." די במילים האלה, שלוש מילים, כדי להצהיר על כול רגשותיי כלפיה. שלוש המילים הכי אמתיות שאמרתי למישהו אי פעם.

"גם אני." חום גופה על כתפי, ידה על ידי. מדהים איך שתי מילים יכולות לשנות אדם.

"אני תמיד אבוא, ליה. תמיד"

"גם אני"

הסתכלתי אל תוך עיניה, עיניה העמוקות, והרגשתי שאפשר לטבוע בהן. הרגשתי שרציתי לטבוע בהן.

נשיקה ראשונה. אוהבת. עדינה מאוד. מתוקה.

גופה  נרפה כנגדי. עצמתי את עייני ואז פקחתי אותן שוב. היא נרדמה. כול כך חסרת דאגות היא נראית. הבטתי בה כאילו שזו תהיה הפעם האחרונה.

חיבקתי אותה חזק.

חיוך קטן האיר את פניה של ליה, ויחד איתם גם את שלי.

זה בזרועות זה נרדמנו, מחכים וחוששים מפני מה שיביא אתו הבוקר.

אם נמות, נמות ביחד.

הפרק הקודם		הפרק הבא