הפשע המושלם

"על הנאשמים לעמוד!" הוא ציווה. נעמדנו. הרגשנו מבוכה עילאית. מזלנו שהמשפט היה בדלתיים סגורות ושהעולם לא יידע מה הולך כאן בדיוק בכל שנייה.
"קאלום הוד, אשטון פלטשר אירווין, לוק רוברט המינגס ומייקל ג'ורדון קליפורד – הנכם מואשמים בגניבת השרשרת מהמוזיאון של סידני ובהשחתתו." המשיך. שתקנו, הלחיים שלנו בערו כמו חצי אש במשחקי הרעב.
"אני מזמין את עדי התביעה להעיד," אמר, וסיים את דבריו. אחד העדים קם, מתייצב ליד שולחן נמוך יותר משולחן השופט, וגם יותר יפה, יש לציין.
"אני קורא למייקל ג'ורדון קליפורד, נאשם מספר אחד, לבוא אל עמדת חברי המושבעים."
נלחצתי, קם ומתחיל ללכת. הרגעתי את עצמי על – ידי אמירה שהכל יהיה בסדר. התיישבתי, מבטו ומבטי נלכדו.
"האם אתה נשבע לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת?"
"כן."
"מה שמך?" הוא החל בשאלות זהות כלליות.
"מייקל ג'ורדון קליפורד."
"בן כמה אתה?"
"18."
"היכן אתה גר?"
"סידני, אוסטרליה."
וככה נמשך כל המשפט, כמעט כולו, עד ההפסקה לפחות. ראיינו כל אחד מאיתנו בצורה כל כך מאיימת.
"איפה היית בזמן הפריצה למוזיאון?"
"במסע הופעות ברחבי העולם."
מייקל קם, מתחיל להגיד דברי הגנה עלינו מול השופט בצורה אלגנטית למדי. אחד המשפטים שלו היו: "מרשיי היקרים חפים מפשע." הלוואי שהם יבינו שזה נכון.
הוויכוחים המשיכו ואנחנו צפינו מהצד, עורך דין נגד עורך דין. מייקל נגד עורך הדין של המאשים. מזל שבילי לא פה, אחרת הכל היה פה נשבר. זה לא מצחיק, הוא משוגע. אבל אני אוהב את זה אצלו.

בהפסקה, יצאנו ללובי. חברי להקת גרין דיי עדיין שהו שם. הלכנו לעברם, מתיישבים לידם. במבטם הם שאלו איך המשפט התקדם, ועניתי בשם כולנו: "אני לא חושב שטוב, הם עכשיו חושבים על פסק הדין." הרגשתי מיואש.
"גם אם תיכנסו לכלא – אני אדאג שתהיה לכם אפשרות לנגן, או לפחות לשמוע מוזיקה. מי כמוני יודע שאי אפשר לחיות בלי מוזיקה." הוא תמיד היה ישיר כזה, זה לא ישתנה אצלו. מטיח את האמת בפרצוף. השפלתי את מבטי, אני פשוט לא רוצה להיות בכלא על משהו שלא עשיתי, מי יודע כמה שנים זה יימשך.
"אתה יודע," צחק קאלום. "רואים את זה עליך, גם אם אני לא מעריץ שרוף של גרין דיי כמו לוק ומייקל."
"תודה," אמר בילי. "זאת אחת המחמאות היפות שקיבלתי אי פעם."
"אתה בהחלט יודע," אמר לוק בלי להוסיף דבר. בילי חיבק אותו קטנות מהצד, אחת הדרכים שלו להודות על זה.
"אני צמא," אמר אשטון, עדיין המום מכך שהם באמת פה. הוא לא מגיב הרבה במיוחד בנושא.
"אז תשתה," השיב לוק.
"אבל אין לי מים."
"אז תשיג." קטע מטומטם. כמו תמיד.
זה היה פשוט מידי. "אני ממש רוצה לדבר עם אריאנה. אבל היא לא תענה לי," מלמלתי.
"אז תדבר איתה בכל זאת, אתם עד כדי כך מיואשים?" שאל ג'ייסון, אחד המלווים שלהם שמצטרף אליהם כמעט בכל פעם. הוא מגיע רוב הפעמים אחרי השלב של הראיונות.
"כמו מה אנחנו יכולים להיראות לך כשאנחנו עומדים במשפט על משהו שבכלל לא עשינו?" הבטתי בו.
"צודק," הוא מלמל.
"אני יודע," לחשתי. לא היה לי כוח לדבר. תמונות של אריאנה עלו בראשי וזה לא הטיב לי במיוחד.
"פשוט תדבר איתה, תתקשר אליה," לחש קאלום והניח את כף ידו על כתפי, כמו קורא את מחשבותיי.
"היא לא מוכנה לדבר איתי. אני לא חושב שהיא תענה לי."
"מה עם לנסות? אתה תמיד מדרבן אותנו קדימה להמשיך לנסות ועכשיו אתה מתייאש?"
ידעתי שהוא צודק. החלטתי לנסות בכל זאת. קמתי משם, הולך הצידה ומחייג אל אריאנה. אני בחור החלטי משהו.
אין תשובה. למה ציפיתי? ניסיתי שוב. מבט נחוש נח על פניי. נחוש ומפוחד באותו הזמן. או שהיא עסוקה, או שהיא רואה את שמי על הצג ולא מתחשק לה לענות.
"הלו?" נשמעה תשובה מהקו השני. הייתי כל כך מתוח שלא שמתי לב שהיא ענתה לי. "הלו?!" היא אמרה בטון חזק יותר.
"אה, הלו, הלו," אמרתי במלמול. שמתי לב שהיא ענתה רק אחרי שהיא כמעט צעקה.
"למה התקשרת?" היא נשמעה חסרת סבלנות.
הרגשתי נקטל, היא באמת חייבת להתייחס ככה? "לספר לך מה הלך עד עכשיו, יש כרגע הפסקה. מעוניינת לשמוע או לנתק לי בפרצוף?"
היא נאנחה קטנות. "אמנם אני כועסת עליך, אבל איפשהו בפנים עדיין אכפת לי ממך." בעודה מדברת הרגשתי שזה מה שהיא רצתה להגיד לי לפני כמה ימים כשעליתי חזרה לקחת את התיק והציוד שלי והיא לא אמרה כלום. "קדימה, תספר לי." אני לא יודע אם להשוות בין היחס ממנה שאני כל כך אוהב ליחס המגעיל ממנה בימים האחרונים, או להתעלם מהאפשרות השנייה. סיפרתי לה על מה שהיה עד עכשיו, ושאני אעדכן אותה בהמשך מה קורה. "טוב," היא מלמלה. "זה בהחלט לא נשמע כיף."
"את יודעת איך באתי שבור?" פלטתי פתאום. "את יודעת איך נפגעתי ממך בימים האחרונים, כמה את חשובה לי וכמה כל זה פשוט לא הגיוני?"
"עד שאני לא אהיה בטוחה שאתה לא קשור לכלום ושאתה נקי מזה," היא אמרה. "אני לא מדברת איתך על הנושא הזה." והשיחה נותקה, בלי לומר לי להתראות.
חזרתי להתיישב ליד הבנים וגרין דיי, בדיוק במקום שישבתי בו קודם.
"נו?" שאל לוק. "מה קורה?"
"לא טוב כל כך?" הבטתי בו. עברתי לשבת בחצי שכיבה. "היא פשוט מייאשת אותי. מה עשיתי שמגיע לי יחס כזה ממנה? היא אף פעם לא הייתה קשה כזאת –"
"נשים," התפרץ בילי לשיחה. "אתה לומד להסתדר איתן עם הזמן. אתה יודע כמה אני רב עם אשתי? כמעט כל שני וחמישי, ואנחנו נשואים 20 שנה, פלוס ארבע שנות הכרות לפני. קח קצת פרופורציות, אתה בסדר."
"בגלל משהו שלא עשית, היא נפרדה ממך פעם?"
"לא, אבל בהחלט רבנו על זה –"
"רואה?" הבטתי בו. "ועם כל הכבוד שלי אליך, בבקשה, אל תתערב לי בחיי האהבה."

ההפסקה נגמרה, וחזרנו פנימה.
ישבנו בשולחן הנאשמים, והכל חזר לקדמותו בשניות – בעיקר ההרגשה, והמבט המוזר של הבחור ה'מאשים'.
השופט החל לדבר, משתיק את כולם. אני לא יודע מה המאשימים אמרו בזמן הזה, עורכי הדין וכל השאר, וזה גם לא ממש אכפת לי. אני פשוט רוצה לצאת מזה נקי.
עבר הזמן ורגע הכרזת פסק הדין הגיע. "ופסק הדין," החל השופט לדבר. "הוא, שחברי להקת פייבסוס," הרגשתי מוזר למדי כשהוא אמר את שמינו. "אשמים. נדבר בעוד שנה, כאשר תצאו."
הותקפנו הלם.

הפרק הקודם