האהבה חזקה מן המוות

אני אישית לא אוהבת את הפרקים הבאים. לא יודעת מה אתם.

לכן אני לא יכולה לאחל לכם שתהנו, כי אני לא נהנית. אבל אולי אתם כן. טוב, לא יודעת. זה סתם בילבול. אל תתיחסו. 

טוב, הפרק מוקדש למי שיודע שהוא מוקדש לו.

______________________________________________________________________________

"ארזתי לך כבר." אמר הוגו ללילי כשהיא נכנסה לחדר המועדון, משוחררת.

"מה?" שאלה לילי והתיישבה לידו. רוז ואלבוס פלטו משהו לא ברור והלכו. "ומה קרה להם, לזוג הצעיר?"

"לחופש ארזתי לך. כועסת עלי? לא חיטטתי יותר מדי וביקשתי מפרופסור ג'סי שתתן לי לעבור. היא נתנה לי אישור, ועברתי. ואלה..." הוא הציץ בכעס לעבר רוז וסקורפיו, שהתיישבו בשולחן מרוחק והתלחשו. "אלה ברוגז איתך כי לדעתם את הפסדת להם במשחק, ואני רבתי איתם שמאלפוי לא הפיל אותך מהמטאטא ואת נפלת."

"מה?" נדהמה לילי.

"אה, הם אמרו שאת הצלת את מאלפוי, והוא אחר כך הפיל אותך מהמטאטא-"

"מה?!"

"ואני אמרתי שהם לא יודעים מה הלך שם ויכול להיות שהחלקת."

"אני לא מאמינה!" אמרה לילי בתדהמה. "הם מטומטמים או משהו?"

"לא, פשוט יש להם דעה קדומה." אמר הוגו וכרך את זרועו סביבה. לילי הורידה אותה בעדינות. הוגו לא נעלב, רק חייך.

"מסכן שכמוהו!" אמרה לילי, מביטה בהם. "מה פשעו של סקורפיו ומה חטאו? הם בדיוק כמו אמא!"

"אל תכעסי עליהם, קווידיץ' זה כל העולם שלהם," אמר הוגו בהתעלמות מסוימת, ולילי נשמה עמוק. "אבל למה הם מאשימים את סקורפיו? למה? הרי- יש כל כך הרבה את מי להאשים! למה רק את מי ששם המשפחה שלו מאלפוי הם מאשימים? כי אבא שלו רב עם אבא שלי? מה הקשר? מה הקטע? למה זה צריך להיות עם משמעות כלפינו?"

היא אמרה את כל זה מהר מאוד, ופניה האדימו. שפתיה רטטו, ועיניה התמלאו דמעות. "אתה יודע, הוגו." לחשה וטמנה את פניה בידיה. "אתה יודע." והיא קברה את פניה בשולחן. הוגו הביט בה, טפח על כתפה בעדינות, ואז, מודע לטעות, אמר בכבדות: "אני יודע. כן. אבל איך את יודעת שאני יודע?"

לילי התרוממה מהשולחן, מחייכת מבעד לדמעות. הן נטפו על שערה, והוא היה נראה כאילו התלחלח בטל. לילי, איכשהו, תמיד הייתה נראית הכי יפה כשבכתה. הוגו היה מודע לכך כשחייך אליה, והיא אמרה בנצנוץ קונדסי: "אני לא חירשת."

ובבת אחת הוא הבין, וחייך את החיוך הכי רחב שחייך אי פעם, מרגיש שבחזהו נפתחה ממטרה, וזרועותיו קפצו- בלי שום הוראה- קפצו והחזיקו בידיה הלבנות, היפהפיות. ואז- באותה פתאומיות- עלו לעיניו הדמעות, ולילי הנבוכה רק הביטה בו. הוא עזב אותה, ומחה במהירות את דמעותיו.

"מה קרה, הוגו?" שאלה אותו בהיסוס.

"סתם חשבתי על סקורפיו, המסכן, שמאשימים אותו, גוזלים ממנו, והוא- נשאר קירח מכאן ומכאן." אמר הוגו ומחה שוב את דמעותיו. "אין לו אותך עכשיו. אומלל שכמוהו."

בקצה השני של חדר המועדון, הרים ג'יימס את פניו מעל הספר, והביט בהם מוטרד.

"סוף כל סוף עזבתי את הטירה." אמרה לילי והביטה בטירה המתרחקת במבט מתמרד.

"היה לך כל-כך רע?" שאל ג'יימס, שישב כשרגליו מונחות על המושב שמולו והוא פותר שאלון שנועד כדי לראות עד כמה הוא שומע לכללים. הוגו ישב לידו, ומולו ישבה לילי.

"כן. מה יצא לך?" שאלה אותו. הוא הפך עמוד.

"אם הכול אצלך ג', אתה צריך לשפר את המשמעת." הקריא בקול. "אם אתה ב' בהכול,  אתה ממש מתקדם. אם חלק א' וחלק ב', אתה ממש מעולה. אם הכול א'..." הוא פלט נחרת צחוק. "וואלה, נחשו מה זה!"

"אז אתה פשוט נפלא." אמרה לילי.

"לא. אני צריך לשפר את הכול דחוף... אין לי אפילו טיפת משמעת ואני תמיד מרמה." אמר ג'יימס.

"זה באמת נכון." אמרה לילי בצחוק.

"לילי פוטר!" כעס ג'יימס. "בכלל יצא לי חלק א' וחלק ג'!"

"טוב, טוב, סתם צחקתי." אמרה לילי והביטה בהוגו, שמיהר להסתיר ממנה מכתב שהוא כתב והסמיק מיד. לילי הביטה בו, ואז התפשטה על פניה הבעה של הבנה.

"זה לסקורפיו, כן?" שאלה-קבעה לילי. "תמסור לו ד"ש ממני."

ואז היא קיפלה את רגליה מתחתיה, השעינה את ראשה לחלון והסתירה את פניה בידיה. הזיכרונות צפו ועלו מעצמם. פניו של סקורפיו עלו במחשבתה, יפהפה, טהור ומתוק כמו שהיה בפגישתם האחרונה. הו...

ההבעה המיואשת שעלתה על פניו כשקרא את המכתב... המכתב השחור ההוא, שנכתב בידי אבא שאמא אינה מרשה לה להתיידד עם סקורפיו...

הבעת הידידות העמוקה כשהביט בהוגו...

ידיו שחבקו אותה, שפתיו שנשקו לשערה... ההבעה ההמומה שעלתה על פניו לאחר החיבוק הראשון שלהם... הבכי שלו, זעקתו קורעת הלב בלילה הראשון במרפאה, עיניו האפורות  המהפנטות, זרועותיו העדינות שאימצו אותה אל ליבו... החיוך המקסים שלו, במשחק הקווידיץ'...

כל ההוכחות לגבריותו, עדינותו, אהבתו...

דמעה סוררת זלגה על פניה. היא לא טרחה למחות אותה. הרגישה שאין בה כוח. הלוואי והיה פה סקורפיו, שהיה רוכן אליה, מוחה את דמעותיה, מניח את זרועו על כתפה ונושק לה בעדינות...

הוגו וג'יימס התחילו לדבר בלחישות. זה כלל לא עניין אותה. בכלל כבר לא היה לה יותר עניין  בשום דבר.

כך עברה עליהם הדרך לתחנה מספר תשע ושלושה רבעים.

סליחה שהיעליתי את זה מקודם בלי פיסוק. זה התבלבל לי, וכל פעם שניסיתי לשנות את זה זה לא עבד. אני אנסה להעלות לכם עוד פרק. 

הפרק הקודם		הפרק הבא