השושנה של סוורוס.

היי, כולם..!!

מה קורה..? אממ.. בגלל שבארבעת הימים הקרובים אצא לי לנופש באחד הצימרים של עין גב, לא אוכל לעדכן את הפאנפיק משם, אז... הוספתי לכם גם את הפרק הבא. זה הישג עלוב בשביל ארבעה ימים, אבל בזמן האחרון אני עסוקה בכתיבת ספר(שממש לא יתפרסם.. סתם בשביל הכיף שלי..! ניאמ.. הוא גם לא קשור להארי פוטר אז.. אין לי מה לפרסם אותו כאן ואף אחד לא ירצה לקרוא אותו במילא, כשחושבים על זה שוב....) ואני מנצלת כל זמן מיותר שיש לי כדי לכתוב אותו.. מקווה שתבינו..!!

--------------------------------------------------------------------------------

הצלצול בפעמון הדלת העיר אותו, והוא ידע מה הוא הולך לשמוע מיד אחר כך-

"בוגד! חזיר מטונף! אתה חתיכת שרץ קטן ופחדן! מאכלס את בית בלק האצילי, כאילו היה מלון פשוט של מוגל-"

"את-מוכנה-לסתום-את-הפה-המעופש-שלך?!" נראה היה שסיריוס כבר היה ער, כי סוורוס שמע אותו רץ מהר אל תמונת הדיוקן של אמו ואחרי פחות מדקה היא כבר השתתקה.

סוורוס לבש מהר את גלימותיו וכשראה שלילי לא התעוררה (מה שמאוד הפליא אותו) הוא רץ במדרגות אל לובי הכניסה של הבית הענקי.

"מממה יש..?" שאל את סיריוס והסתיר פיהוק גדול מאחורי גב ידו.

"רמוס ואמילי הגיעו. אוליבר צלצל בפעמון..." השיב לו סיריוס בקול מעוצבן כשפתח את הדלת.

"אוליבר? אה, הילד," סוורוס ניער את ראשו כשניסה להוריד ממנו את שרידי הישנוניות.

הדלת נדחפה מבחוץ וילד בעל שיער חום-שטני קפץ פנימה.

"סיריוס!" צעק הילד וסוורוס נאנח. אמו של סיריוס התחילה לצרוח שוב.

"אני אטפל בזה," אמר לסיריוס כשזה פנה לכיוון המסדרון.

סוורוס אפילו לא ניסה להיאבק באישה המבעיתה בידיו. הוא שלף את שרביטו והצביע בו על הוילונות, שהוסתו מעצמם.

"אבא?" שאל קול ישנוני ליד סוורוס והוא הסתכל למטה וראה את הלנה. "למה האישה צרחה?"

סוורוס התלבט לרגע ואז ענה, "כי משעמם לה. זוכרת שבקיץ היה לך משעמם ועצבנת את קמרון?" הוא הרים אותה על ידיו והיא צחקה. "אז כשמשעמם לה, היא צורחת."

"סוורוס?" הקול היה חלוש, אך עדיין לא היה ניתן לטעות בו.

"רמוס!" סוורוס עקב אחרי הקול והגיע אל המקור שלו.

רמוס לא נראה טוב במיוחד. בגדיו, שבדרך כלל היו זרוקים, רפויים על גופו, היו עכשיו רפויים עוד יותר. ניכר היה שהוא לא מרגיש טוב כל כך. עפעפיו נראו כאילו בכל רגע הם עומדים להיסגר על עיניו החומות, המותשות, המודגשות בשקיות שחורות וסגולות מתחתן.

"אני חייב לומר, סוורוס," הוא חייך, מה שהשווה לו מראה מעורר רחמים. "אתה נראה נהדר."

אישוניו של סוורוס התרחבו. היו פעמים שבהם לא הבין את רמוס. גם במצב הכי גרוע הוא היה מוצא דבר שידהים אותו.

"מה שלצערי אני לא יכול להגיד עליך!" סוורוס הניח את הלנה בחזרה על הריצפה והיא רצה אל הלובי כדי לראות מי הגיע עם רמוס. הלופין היחיד שראתה עד עכשיו היה רמוס. "מה קורה איתך?"

"זה כלום... נראה שהתקיפה, אחרי ליל הירח המלא לא עשתה לי טוב כל כך, כפי שאתה רואה.." הוא גיחך כשראה שסוורוס בוחן כל סנטימטר בגופו. "נו באמת, אני אהיה בסדר..! אני לא גוסס או משהו..!"

סוורוס זקר גבה. "בזה אני בהחלט מוכן לפקפק."

"רמוס? אוליבר, איפה אבא?" נשמעו צעדים חפוזים ובדלת נכנסה אישה רזה וזהובת שיער שהחזיקה בידו של הילד חום השיער. "הנה אתה! אל תיעלם לי ככה שוב..! אתה יודע כמה שהבית הזה גדול!" היא מיהרה להגיע אל רמוס ונראה היה שמרוב דאגה לא הבחינה בסוורוס.

היא נזפה בו ורמוס, שנראה נבוך במיוחד, כיחכח בגרונו.

"אה- אמילי... זה סוורוס." היא הסתובבה מיד והופתעה כשנתקלו עיניה בסוורוס.

"היי," הוא הושיט את ידו והיא לחצה אותה.

"היי," היא היטתה את ראשה מעט הצידה וסרקה את לבושו. נראה היה שלבושו, שהיה ונשאר שחור ברובו, הפליא אותה.

"פגשתי קודם את... אוליבר?" היא הנהנה וצחקה כשהוסיף, "ממש שקט, אני חייב לומר."

"בטח, הכי שקט שיש, נכון אוליבר?" הילד הקטן חרץ את לשונו.

"פשוט תתעלם. לא הרשינו לו להכניס למזוודה את המטאטא שלו..." אוליבר, שעד עכשיו לא הוציא מילה מפיו, פתח בשטף צעקות שהחרישו את אוזניו של סוורוס.

אמילי ורמוס שלחו לעברו חיוך מתנצל וגררו משם את אוליבר, שהמשיך לצרוח.

למרבה הפלא, אימו של סיריוס לא התעוררה וסוורוס הודה על כך בכל ליבו.

"סוו! למה לא הערת אותי? ראית שרמוס ואמילי הגיעו? למה, לעזאזל, לא הערת אותי?!"

לילי התפרצה אל החדר, מכנסי הפיג'מה הענקיים שלה נשרכים מאחוריה. היא גזרה אותם לאורכם עוד כשקנתה אותם ונראתה בהם מגוכחת כל כך.

"לענות על השאלות שלך לפי הסדר?" לילי שילבה את ידיה. "לא הערתי אותך, כי בזמן האחרון את לא ישנה הרבה, כן, שמתי לב שאמילי ורמוס הגיעו, ועל השאלה השלישית כבר עניתי..."
"אתה מוכן להפסיק עם הציניות?" היא נשענה קדימה וחבטה בכתפו בכוח. "ועכשיו, בוא." היא תפסה את זרועו ומשכה אותו לעבר המטבח. "הקטן רוצה לאכול." היא הצביעה על ביטנה כשהתיישבו ליד השולחן ואמילי עמדה ליד הכיריים וטיגנה חביתות.

"איפה אוליבר?" שאלה אמילי את רמוס.

"הוא והלנה משחקים בחוץ. קופצים על גדרות, מציקים לחתולים... דברים כאלה," הוא חייך ופניו התעוותו לרגע בכאב.

סיריוס קם במהירות מהכיסא שלו ורץ אל הדלת. שתי הנשים קמו גם הן (לילי קמה הרבה אחרי אמילי), ורצו אחריו. כשחשב סוורוס מה יכול היה לרגש אותן כל כך, הוא נזכר.

"הארוסה של סיריוס אמורה להגיע היום. הוא כנראה שמע הדפיקה."

"איימי באה היום?"

"אהא..." סוורוס דחף אל פיו חביתה מהחבת ומהר מאוד שתה כוס מים. החביתה היתה לוהטת.

"אם אמילי היתה רואה את זה, כבר היית  נחשב למת. היא שונאת כשטועמים מהסיר. או במקרה שלך מהמחבת." צחק רמוס.

"חה-חה," נהם סוורוס כשברקע נשמע קול פטפוט.

אישה נמוכה (יחסית לסיריוס) נכנסה אל המטבח ומשני צידה עמדו לילי ואמילי, ותקפו אותה בשאלות.

"אמילי עדיין לא פגשה את איימי. רק אני פגשתי אותה...." הסביר רמוס במבוכה.

היא נראתה לסוורוס מוכרת, אבל הוא לא הצליח לזכור מאיפה. היא הייתה בלונדינית, וחיוורת, ועיניה היו אפורות ועמוקות. הן הציקו מעט לסוורוס כשסרקה אותו במבטה השליו.

סיריוס הגיע מאחוריהן ועל פניו הבעה זעופה. נראה היה שהוא לא תכנן כך את הצגתה של איימי לשאר החבורה.

"זאת איימי, הי-" פתח סיריוס, אבל לילי קטעה אותו.

"סיריוס, מספיק עם הרשמיות. סוו, אני עומדת, אתה לא רואה..?? הרופא אמר שאסור לי להתאמץ. זוז ותן לי לשבת!"

סוורוס מיהר להזיז את כיסאו ולילי תפסה בגב הכיסא הקרוב אליה והתיישבה בו.

סיריוס, סמוק ממבוכה, התיישב וסימן לאיימי לשבת לידו.

"אז, איימי, מה שם המשפחה שלך?" שאלה לילי. "סתם ידע כללי."

משום מה, היא היססה. היא הגניבה מבט את סיריוס, שישב קפוא בכיסאו ורק הנהן.

כולם זעו באי נוחות במקומם, וניכר היה שלילי הצטערה ששאלה. תגובתה של איימי הטרידה אותה.

"קוראים לי איימי- איימי מאלפוי," התנשפויות הפתעה נשמעו ברחבי החדר. "חכו!" איימי קמה על רגליה בהבעה מוטרדת. "אני לא רוצה להישפט בגלל דעות קדומות. קבלו אותי בגלל מי שאני, ולא בגלל האיש שנקרא אחי."

"את רוצה להגיד לי שללוציוס מאלפוי יש אחות. וזו את?" סוורוס נשם עמוק לפני שדיבר. הוא הכיר את לוציוס מאלפוי בימיו בהוגוורטס, והוא לא הזכיר אחות. אף פעם.

"כן. אם הייתי לומדת בהוגוורטס, הייתי לומדת איתכם, אבל כשלוציוס הצטרף לאוכלי המוות, בערך בשנה הרביעית שלו, שנה לפני שנכנסנו אנחנו לבית הספר, מרדתי. אבי לא הסכים לקבל אותי, כל עוד לא אחזור בי אז ברחתי אל סבי וסבתי. למדתי בבובאטון." סיריוס קם ונעמד לצידה. הוא חיבק את מותנה ושלח בנוכחים מבט מפציר. "חזרתי. רציתי לבקר את לוציוס. הייתה בי תקווה שהוא השתנה אבל כמו כל תקווה אחרת, גם זו נגוזה. ואז, כשחשבתי לעזוב, והפעם לנצח, פגשתי את סיריוס. הוא הבחין מיד בקרבה וחשב שאני משתפת פעולה עם אוכלי המוות. נראית כמו בת מאלפוי אמיתית, לא..?" היא העבירה יד בשערה הבלונדיני-לבן. סוורוס הבין אותה. הוא ידע איך ההרגשה. להסתובב בחברת אנשים כשהם אפילו לא יודעים אם יוכלו לבטוח בך. "ניסיתי להוכיח לו שאיני מצודדת באוכלי המוות ובמטרתם. הוא ראה אותי כשריגל אחרי לוציוס בשביל המסדר. בדיוק יצאתי מביתו של אחי אחרי ויכוח שסיריוס לא הצליח לשמוע. בתור הוכחה התפרצתי שוב אל הבית. הפעם אחי לא נקט בעדינות." סנטרה נזקף וכתפיה רעדו כשהרימה את זרועה השמאלית והפשילה את שרוולה.

לילי ואמילי כיסו את פיהן בידיהן וסוורוס ורמוס חרקו שיניים בזעם. על זרועה של איימי התנוססה צלקת ארוכה. היא היתה מורכבת מחתך ארוך אחד, ועוד חתך, שכאילו הסתלסל סביב השני.

"הו, איימי," לחשה לילי ועיניה נוצצות מבושה. "לא התכוונתי. אף אחד מאיתנו." כולם הנהנו כשהיא הפילה את כיסאה והלכה אל איימי. היא חיבקה אותה וזו החזירה לה חיבוק כאוב.

"מאלפוי באמת הגזים. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי נכנס אחריה." סיריוס נאנח ונישק את ראשה של איימי.

"טוב, קדימה, כולם! נראה לי שהספיק לכם! לכו תשעשעו את עצמכם דברים אחרים, איימי צריכה לנוח! קדימה!" אמילי סילקה את כולם מהמטבח, בעזרתה של לילי, שניצלה את מצבה והאשימה את כולם, "אם לא תצאו מכאן מיד, אני אתאמץ, ואם אתאמץ, זה יהיה מאוד לא טוב לתינוק! על ראשכם יהיה הדבר!" כולם ברחו מהמטבח חוץ מסיריוס. כשלילי ואמילי הבחינו בו כשעמד וחיבק את איימי, הן התקרבו אליהם והניחו את ידיהן על מותנן.

"סיריוס.." אמרה לילי בטון מבשדר רעות. "אתה רוצה שאני אתאמץ?"

"מה?"

"צא, קדימה...!" אמילי דחפה אותו לעבר הדלת ולילי שילבה את זרועה בזרועה של איימי.

"להיות בהיריון... זה נותן כל כך הרבה יתרונות...! את יודעת שסוורוס אפילו מבשל?" היא צחקה והובילה את איימי במעלה המדרגות ונכנסה איתה לחדר של סיריוס.

"זה החדר של סיריוס. את תשני כאן." לילי הניפה את שרביטה ומגרם המדרגות נשמעו חבטות. שלוש מזוודות עפו לתוך החדר. על כולן היה כתוב "איימי מ."

איימי התיישבה על המיטה הגדולה והביטה סביבה. החדר היה גדול ונעים וגם לא הזכיר את שאר הבית.

"אני רואה שסיריוס סידר כאן קצת בלילה..." לילי הביטה סביבה גם היא ובדקה מה חסר.

"למה? יש משהו שונה?"

"כן, הייתי כאן אתמול, כשהגענו, שאלתי את סיריוס אם הוא מוכן לנקות את הארון הגדול שבאמבטיה, והיו כאן פוסטרים על כל הקירות... אופנועים ו-אה.. לא משנה.." לילי הסמיקה וצחקה.

"תראו, הנה ג'יימס, ורמוס," אמילי רצה אל הקיר שמעל למיטה ובחנה את התמונה היחידה שנשארה תלויה עליו.

"והנה פיטר פטיגרו..." לילי הצביעה על נער שמנמן שעמד מחובק, ביחד עם השלושה האחרים. "לפי מידע מודיעיני מ-אה..." היא העיפה מבט באיימי.

"מידע מודיעיני ממסדר עוף החול," השלימה אותה איימי בקלילות.

"כן, מסדר עוף החול... אז לפי מה שסוורוס סיפר לי, נראה שפיטר בגד. הצטרף לוולדמורט. זה הכעיס את סוורוס כל כך," הבעת כעס עלתה על פניה של לילי.

"מן הסתם," הסכימה אמילי. "אני זוכרת את הוגוורטס בתקופה שלנו. ג'יימס וסיריוס היו המבוקשים, רמוס החרשן ופיטר סתם היה נדבק.... אני זוכרת את הריבים שהיו לג'יימס, סיריוס וסוורוס. ורק בגלל אומנויות האופל. מסתבר שאחד הנערים שהתנגדו לוולדמורט בגד בחבריו. סוורוס עבר הרבה רק בגלל היותו סלית'ריני, שלא נדבר על-"

"אמילי, אני חושבת ששמענו מספיק," לילי ידעה שבעבר סוורוס לא היה צדיק וממש לא תמים, אבל היא לא הסכימה לנושא לעלות  שוב. אם היא סלחה, כולם צריכים לעשות את אותו הדבר. "אולי נעזוב את איימי? אני בטוחה שהיא עייפה..." היא חייכה אל איימי ומשכה את אמילי אל מחוץ לחדר. "להתראות אחר כך, איימי..!"

איימי חייכה כשהשתיים יצאו והדלת נטרקה. היא שמעה את לילי נוזפת באמילי ויורדת במדרגות. שניה אחר כך היא שמעה אותה צורחת לסוורוס שהיא רוצה תירס. אה, וגם קצת שוקולד.

היא לבשה הפיג'מה שלה (שכללה גופיה ומכנסי טרנינג) ונשכבה במיטה.

"איימי?" הדלת נפתח וסיריוס נכנס פנימה. "היי... מצטער על כל מה שהיה.. זה פשוט שסוורוס ורמוס עברו אממ.. תאונה קטנה, עם כמה בלטריקס לסטריינג' ופנריר גרייבק. הם לא ממש מאושרים ביומיים האחרונים."

"והצדק איתם," איימי זזה מעט ופינתה לו מקום לידה. הוא פשט את חולצתו ונשכב לצידה. "אני חושבת שלילי ואמילי בסדר גמור. רמוס וסוורוס כנראה קצת יותר- איך אפשר לקרוא לזה..?" היא נאנחה. "הם יותר חשדנים. וככה גם אני הייתי עושה, אם אחותו של אחד מאוכלי המוות היותר נודעים היתה מאורסת לחבר שלי," היא ליטפה את פניו.

"צודקת," הוא חייך חיוך רחב. "רק תני להם זמן. את תראי שזה יעבור."

הפרק הקודם		הפרק הבא