כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

eli_bar-on, בלה היא בת תמותה, בדמדומים היא הופכת לערפדה בספר הרביעי. אם זאת, אם לא קראת את הספרים יהיה דברים שיהיה מעט קשה להבין... מה שכן, תמיד אפשר לשאול.

שמחה שנהנית, ☯snow white♥, למרות שייקח קצת זמן עד שנגיע לשם... שלושה פרקים, ארבעה.

אממ, התלבטתי אם לעדכן ביום השואה או לא והחלטתי שכן, כי זה לא פרק עליז במיוחד גם ככה וכי אני לא רואה בזה זלזול. בכול מקרה, אם למישהו יש בעיה עם זה, אני מתנצלת.

קריאה נעימה!

פרסי שתה כוס קפה. הוא בכלל לא אהב קפה, אבל הוא היה צריך להיות ערני. אז הוא שתה קפה. כמו בכול יום במשך החודשים האחרונים, מאז היום השני בחודש אוגוסט. הוא שתה את הקפה שלו שחור, בעיקר כי הוא לא סבל את הטעם ככה או ככה, אבל גם כי לא היה לו כוח לחשוב על לשים בכוס שלו משהו חוץ מקפה ומים.

ברגע שהוא היה ערני מספיק, פרסי הלך אל בונקר 9, בו עבדו חניכי ביתן 9 וכול מי שהיה מוכשר מספיק כדי לחשל נשק בלי הפסקה. לא היה להם מספיק אנשים שם, כי רוב החניכים הבוגרים והותיקים הלכו להלחם. בכול מקרה, הבעיה הגדולה ביותר שלהם היו החיצים כי מרגע שירית חץ, לא קיבלת אותו בחזרה וכרגע, חיצים היו כלי הנשק היעיל ביותר שלהם. כדי להכין חץ לא היית צריך הרבה מיומנות, אם כי יותר מיומנות משהייתה לפרסי, אבל כן היית צריך הרבה כוח אדם. אנשים שפשוט לא היה להם.

פרסי נכנס אל הבונקר מעט בהיסוס. הוא היה מלא ברעש מתכתי ועשן כבד. הוא היה חם בלפחות עשר מעלות מהיער בחוץ. פרסי איתר את ג'ייק, האחראי של ביתן 9, מול שולחן מלא חיצים מושחזים למחצה. ג'ייק נפצע לפני... די הרבה זמן, כשהוא חשב על זה. שנה, אפילו יותר. הוא כבר היה בסדר כמעט לגמרי. חוץ מהעובדה שהוא צלע. לא היו להם רופאים מומחים, רק ילדים בני 15 שהעמידו פנים כי אבא שלהם הוא אל הרפואה. פרסי ניסה לא להתלונן, כי הוא ידע שכולם עושים כול מה שהם יכולים, אבל אם היה להם רופא אמיתי, רוב הסיכויים שג'ייק היה יכול להלחם עכשיו. במקום זה הוא הכין חיצים. חיצים שהם בהחלט היו צריכים ועדיין... הם היו צריכים לוחמים יותר.

"איך מתקדמים?" הוא שאל מעל רעש המתכות המוטחות במתכות אחרות.

"לא רע," השיב ג'ייק, "לא מספיק, אבל לא רע." בימים אלו, זה היה הדבר הקרוב ביותר לאופטימיות שהיה להם.

"רוצים להשתמש בבונקר כמקלט," יידע אותו פרסי, "אתה חושב שזה יהיה אפשרי?"

"הבונקר גדול מספיק," אישר ג'ייק, "אבל כולם כאן יסבלו." לא היה ספק בכך. היה הרבה מקום, ברור, אבל הרעש יגיע גם לקצה השני, שלא לדבר על הריח, העשן, החום, התחושה תהיה שהם נמצאים במקלט קטן וצפוף.

"זה אולי יפריע לעבודה," הוא הוסיף. פרסי נשך את שפתיו.

"האחים שוד יהיו אחראים על זה," הוא אמר לבסוף, "דבר איתם, אוקיי? ותמשיכו בעבודה. אממ... עבודה טובה." פרסי לא היה נואם גדול אבל ג'ייק הנהן עליו והעמיד פנים שהוא החדיר בו השראה בכול זאת. ברגעים כאלו, היה קל לשכוח ששניהם אפילו לא בני שמונה עשרה.

"הולך לבדוק מה קורה בחזית?" הוא שאל והרים לרגע את מבטו מחתיכת הארד השמימי שעמדה להיות ראש חץ כדי להישיר מבט אל פרסי.

"כן," השיב פרסי. בשלב הזה כולם כבר ידעו מה כולם הולכים לעשות, וזה לא היה כי כולם היו כול כך קרובים פתאום. פשוט לא היו הרבה דרכי פעולה.

"בהצלחה," אמר לו ג'ייק בפשטות. פרסי הנהן אליו עם אותה העמדת פנים של חוזר הודות למילים חסרות הפואנטה. לרגע אחד, פרסי שקל לשבור את הכלים ולהגיד שישמור את ה"בהצלחה" שלו למישהו שזה יעזור לו. לרגע אחד, פרסי רצה להפסיק להעמיד פנים כי זה היה כול כך מתיש להלחם בשתי חזיות בו זמנית. בעיקר שחזית אחת הייתה הבית. אבל פרסי ידע יותר טוב מזה, אם הוא לא יעמיד פנים, אם ג'ייק לא יעמיד פנים בחזרה, לא יהיה שום דבר שיחזיק אותם על הרגלים כדי להמשיך ולהלחם בחזית הראשונה.

אז הרגע עבר, פרסי חייך חיוך מאולץ אל ראש ביתן הפייסטוס והלך, כי זו הייתה הדרך היחידה לעבור את הרגע הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא