עתידנו

"הרמיוני.”

"מה, רונלד?“

"את אוהבת פודינג?”

"זה כמו לשאול אותי אם אני אוהבת לקרוא!” גיחכה הרמיוני.

"את רוצה פודינג שוקולד?”

"אתה רוצה,” קבעה חומת השיער. "במקרה, ממש במקרה, יש לי את המתכון של אמא שלך להכנת פאי מלא פודינג. אתה רוצה?“

"אני לא רוצה שתטרחי, כמובן. אני אעשה את זה,”

"אתה לא יודע איך, רונלד.” רטנה וקמה ממקומה במחשב. "אני אלך. אקרא לך שאצטרך אותך.”

"בסדר, מתוקה.” הוא הנהן, מנסה לא לבהות במחשב.

"תודה על התמיכה.” אמרה הרמיוני בציניות, גלגלה את עיניה, נשקה לרון על לחיו ויצאה למטבח.

רון ישר התנפל על המחשב בשקט. הוא למד מהרמיוני, שנתיים לאחר המלחמה, איך להשתמש במחשב. הוא טען שזה מיותר, כמובן. הוא לא התמכר אליו כצפוי, מובילה כל היום ב”פייסבוק”. טוב, הוא כן. אבל רק 24 שעות, לא פחות ולא יותר.

"הרמיוני וויזלי (גריינג׳ר),” הוא קרא במתיקות, והקליק על התמונה שלה, מחובקת עם דובי ענק ולבן. "כמה נחמד. איזה חמוד הדובי הזה... בכל מקרה, לעניינים.” הוא כחכח בגרונו, וירד למטה בדף. "החברים של הרמיוני וויזלי... הארי פוטר... להארי יש פייסבוק?...- ג׳יני פוטר... נוויל לונגהוטום....” רון גיחך לו. נוויל טעה בהקלדת שם המשפחה שלו. שוב. "דין תומאס... ג׳ון טיילור... רגע, מי זה?” הסתקרן רון ולחץ על הדף הפרופיל של ג׳ון טיילור. בתמונת הפרופיל נראה בחור בערך בגיל של רון, לפחות 26. שיערו שטני, שפתיו משורטטות באופן מושלם, עיניו ירוקות... רון היה חייב להודות שהוא באמת חתיך. יותר ממנו אפילו.

פתאום רון תהה מה "ג׳ון טיילור”, הרווק הנחשק, עושה בדף החברים של הרמיוני. ועוד מתייג אותה כ"בת משפחה וחברה קרובה"! מה זה אמור להביע?

לרון נפל האסימון... 

לא, זה לא יכול להיות, חשב לעצמו רון וגיחך בקושי. אין מצב שהרמיוני... בוגדת בי... לא, רון. אין מצב. הרמיוני היא חברת ילדות והיא חברה שלי כבר שמונה שנים לפחות! היא לא תבגוד בי בחיים. אני סתם מקשקש בשכל...

או שלא. נו, ג׳ינג׳י, אתה חייב להודות שהוא חתיך. שיער שטני, עיניים ירוקות, דוגמן, רווק נחשק... הוא הכל ואתה כלום. הוא ההפך ממך לגמרי. הוא חכם, הוא נאה, הוא שרירי, הוא רווק נחשק... הוא אפילו דוגמן. הוא הגבר המושלם! ואתה, רון וויזלי, אתה כלום! שום דבר לעומתו!

קולה של הרמיוני נשמע מהמטבח.

"רון!” קראה וחזרה. "רונלד!”

רון מיד קם מהכיסא וחזר לדף הבית ב"פייסבוק ”. 

"אני בא!” הוא צעק, מוסח דעת, משתוקק לשאול את שאלתו. הוא הלך למטבח במהירות וכשהגיע לשם ראה את הרמיוני עם גב אליו, שערה הפורה אסוף לצמה מדהימה שכזו לא ראה שנים בשערה, למרות שאהב אותו פזור והרמיוני באמת פיזרה אותו מדי פעם.

"אתה יכול להוציא את האבקה?” אמרה, בעודה מחזיקה קערת ביצים ושוברת כל אחת.

"כמובן,” הוא ענה לאחר מספר שניות, רכן אל הארון הקטן למטה והוציא אבקת שוקולד. הוא הושיט אותה להרמיוני.

"אהה, הרמיוני, רציתי לשאול אותך משהו.” הוא אמר בהחלטיות. 

"דבר.” 

"אממ... מי זה... ג׳ון טיילור?”

הרמיוני הפסיקה את כל פעולותיה. היא הסתובבה לאט לאט.

"למה?” שאלה, חשש ופחד מועט בקולה.

"מי זה, הרמיוני?” חזר רון.

"למה, רון?” היא החזיקה לו בצעקה כועסת.

"מי זה?!”

שתיקה.

"את בוגדת בי, הרמיוני?”

היא הייתה המומה למשמע האשמה הזאת.

"חתיכת בן זונה.” היא אמרה בבירור. רון היה מופתע אך לא הראה זאת. הוא בחיים לא שמע את הרמיוני אומרת "בן זונה”. בכלל, לא מקללת כל כך. רק "מנוול”.

היא הסירה את הסינר מעליה בדמעות. "ג׳ון טיילור, רונלד ביליוס וויזלי, אם תהית, הוא בן הדוד שלי!” צעקה. רון עמד, פיו מעט פעור, מרחיב את אישוניו... בקיצור, עדיין מעכל. הוא האשים את הרמיוני גריינג׳ר בבגידה בבעלה, רונלד וויזלי.

"אני מצטער. ”

והרמיוני אף פעם לא שמעה אותו מתנצל. הוא ניסה להתקרב אליה, לחבק אותה. אבל היא דחפה אותו ממנה.

"דפוק!” היא יצאה מהבית, בוכיה. "אידיוט!” צרחה וסגרה את הדלת בכעס. הרמיוני עזבה את הבית.

הפרק הקודם		הפרק הבא