אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט - דראקו

"זה אמור להיות הכל." מרכוס טרק את הבגאז' של הלימוזינה כשאני בהיתי בו בעייפות. בקושי ישנתי בלילה שעבר והרגשתי כאילו אני הולך להירדם בכל שנייה.

"תתעודד, דראקו." קראב טפח לי על הגב, גורם לי למעוד וכמעט ליפול קדימה. הוא תפס אותי לפני שיכולתי ליפול.

"אני גמור." גנחתי, נישען על הבחור המבוגר. בלייז גיחך וסימן לי להיכנס ללימוזינה.

"תיכנס. תישן קצת אם אתה חייב." מלמלתי כמה מילים חסרות משמעות מתחת לנשימה והחלקתי למכונית, משעין את ראשי על המושב המרופד.

"אני רעב." שמעתי את גויל מתלונן כשהתיישב במושב ממולי. "אנחנו יכולים לעצור בשביל קצת אוכל?"

"לעזאזל, גויל." בלייז רטן, מתיישב לידו. "אתה תמיד רעב."

"ואיך זו אשמתי?" גויל התחכם.

"אני מסכימה עם גויל." הקול של הרמיוני אמר. העיניים שלי כבר כמעט ניסגרו אבל הצלחתי להבחין בעזרת מבט חטוף שהיא התיישבה ליד בלייז.

"נעצור במקדונלדס בדרך." מרכוס הודיע לנו, מתקרב ומתיישב משמאלי. קראב החליק והתיישב לידי,סוגר את דלת הלימוזינה.

"יאייי, המבורגרים!" קראב קרא בהתרגשות, גורם לי לצחקק בתנוחה הישנונית שלי.

"תתקרב, קראב" ביקשתי, סימנתי לקראב להתקרב קצת. כשהוא עשה זאת השענתי את ראשי על כתפו, משחרר פיהוק ענקי.

"למה אתה כל כך עייף, דראקו?" לואי שאל. "מה אתה והרמיוני עשיתם כל הלילה?"

למרות שהייתי עייף לגמרי, יכולתי להרגיש את הלחיים שלי מאדימות כשהחלקתי את הראש שלי אל הברכיים של מרכוס.

"כלום, בהחלט!" הרמיוני אמרה במהירות. "אני ישנתי טוב בלילה. אני לא מבינה למה דראקו לא?"

היא רצינית? חשבתי. היא לא מבינה שבגללה הייתי ער כל הלילה? אחרי שהיא סיפרה לי את הסיפור הזה על אבא שלה, לא יכולתי להירדם. כל מה שקרה בזמן שהכרתי את הרמיוני לא ידעתי דבר והתייחסתי אליה כמו אל זבל. אף פעם לא הרגשתי כל כך אשם ומבויש. כשאנשים אומרים לך להיזהר עם המילים שאתה אומר כי אתה לא יודע מה השני עובר,  הם צודקים. אני לא ניזהרתי עם המילים או המעשים שלי ופגעתי בהרמיוני כשהיא הייתה כבר פגועה. כל מה שרציתי לעשות זה לסדר את הכל איתה. אבל לא יכולתי לחשוב על איך. היא שונאת אותי.

"משהו כנראה גרם לו להישאר ער. אני מכיר את הארי מספיק טוב בשביל לדעת שמשהו ישב לו על הראש שמעתי את הקול של בלייז.".

"כמה רחוק המקדונלדס?" שמעתי את קולו של גויל שואל.

"תהיה סבלני גויל." מרכוס אמר.

"מישהו ראה את המראה שלי?"

"היא כנראה במזוודה שלך, בלייז.."

נירדמתי.

- - -

אני לא יודע כמה זמן ישנתי. כשהתעוררתי, יכולתי לשמוע את הרעש של האוקיינוס מבחוץ. שיחררתי פיהוק, מתמתח ומביא את עצמי למצב של ישיבה. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא קראב שישן. הראש שלו נח על משענת המושב והוא נחר קלות, פיו פתוח. הפניתי את מבטי מהאיש המבוגר, עיניים שלי מצאו את הרמיוני. היא גם ישנה, הראש שלה נח על הכתף של בלייז. הוא גם לא היה ער. קימטתי את מצחי, מיסתכל עכשיו על מרכוס. הוא היה היחיד שער, מסתמס בטלפון שלו אבל ניזהר לא להעיר את גויל שנירדם על הרגליים שלו.

"אתה ער." מרכוס אמר בפתאומיות, דוחף את הפלאפון לכיס מיכנסיו. "ישנת די הרבה. כבר כמעט הגענו."

"מתי הם נירדמו?" שאלתי אותו, מיסתכל על הגופות הישנות.

"לפני שעה בערך." מרכוס הודיע לי. "למעשה גויל נירדם ברגע שסיים את המקדונלדס שלו."

פערתי את פי. "הלכתם למקדונלדס בלעדיי?!" 

מרכוס צחקק, "בלייז לא רצה להעיר אותך. והאוכל כבר היה מתקרר עד שהיית מתעורר, הוא שמר לך חצי מההמבורגר שלו." 

"בחור נחמד," חייכתי לעבר בלייז שנחר. "איפה זה?"

"תבדוק מתחת לרגליים שלך." מרכוס אמר לי.

התכופפתי, שולח יד אל עבר שקית המקדונלדס. פתחתי אותה, מתכווץ כשרשרושי השקית הפרו את השקט ששרר בלימוזינה. הוצאתי את ההמבורגר החצי-אכול, לוקח ביס גדול כשהחזרתי את השקית חזרה לריצפה.

"הגענו." הנהג, בחור קירח עם זקן קצר, הוציא את ראשו מחלון הקטן שהפריד בינינו.

"תודה." מרכוס חייך בנימוס לפני שפנה אליי. "תעיר את קראב בזמן שאני אנסה להעיר את האחרים?" הנהנתי, מסיים את ההמבורגר שלי ופונה להעיר את הבחור הישן.

"קראב," לחשתי. "תתעורר. אנחנו כאן." קראב גנח. וואו, חשבתי. זה היה קל יותר משחשבתי.

"אנחנו פה?"

הנהנתי כשהיסתכלתי על מרכוס. הוא איכשהו הצליח להעיר את גויל מי שמלמל מילים לא נחמדות מתחת לנשימות שלו. מרכוס ניסה להעיר את בלייז. לא משנה כמה חזק הוא ניער אותו, הבחור הזה לא זז.

"אנחנו כאן?" קולה הרדום של הרמיוני של כשהיא מתחה את הידיים שלה. מרכוס הנהן לעברה לפני שהפנה את תשומת לבו אל בלייז שוב.

"אני אטפל בזה." אמרתי למרכוס, והזזתי אותו הצידה כדי לכרוע ברך לעבר בלייז. "גויל שבר את המראה שלך."

"מה?!" בלייז קם בפתאומיות. אני נישבע, שכמעט יכולתי לראות עשן יוצא מהאוזניים שלו. "גויל?!"

"מ-מה?" גויל גמגם בבלבול.

"בלייז. בלייז, תירגע." החזקתי את הכתפיים שלו, דוחף אותו בחזרה למושב שלו. "רק צחקתי. המראה שלך בסדר."

"למה שתצחק על משהו כזה?!" בלייז אמר בכעס, משלב את ידיו. יכולתי לשמוע את הרמיוני והבחורים צוחקים מסביבי, חוץ מגויל שעדיין ניראה קצת מבולבל.

"אולי בפעם הבאה תחשוב פעמיים לפני שתסרב להתעורר." מרכוס אמר, ועבר אותנו כדי לפתוח את דלת הלימוזינה. "עכשיו קדימה, בחורים. בואו נוציא את המזוודות מתא המטען." מרכוס נעלם מחוץ לדלת, אחריו הלכו בלייז העצבני, גויל המבולבל וקראב העייף. הרמיוני ואני יצאנו מאחוריהם, אף אחד מאיתנו לא יוצר קשר עין. מאז הלילה הקודם, זה נראה כאילו היא מתעלמת ממני. למה היא מתעלמת ממני? היא זו ששפכה את ליבה בפניי.

"קראב, גויל..." מרכוס משך את המזוודות מתא המטען, מניח אותן ליד הבעלים של כל אחת מהמזוודות. "בלייז, דראקו..." הוא טרק את המזוודה הכחולה שלי מולי, חוזר לקחת את שלו ואת של הרמיוני. הוא טרק את הדלת של תא המטען, פונה להביט בנו.

"אני לא רוצה שום וויכוחים עם בחירת החד-" הוא לא הצליח לסיים. קראב כבר התחרה אל דלת הכניסה, גויל ובלייז צמודים מאחוריו. מרכוס קימט את מצחו, לוקח את המזוודה שלו וגורר את עצמו מאחוריהם.

"צריכה עזרה?" הצעתי להרמיוני, מחייך חיוך קטן לכיוון שלה. פניה היו אדישות כשהיא הנידה בראשה. היא עברה אותי, נאבקת כדי לגרור את המזוודה הוורודה שלה.

"לעזאזל, הרמיוני." הזעפתי פנים, משיג אותה וחוטף את המזוודה מידה. "אל תתעסקי איתי. ברור שאת צריכה עזרה."

היא הלכה אחריי, נועצת בי מבט כשהיא עוברת אותי. טוב נו. מישהי עצבנית כאן. היסתכלתי על הסביבה שלי כשעליתי במדרגות, גורר את המזוודות אחריי. יכולתי לראות את החוף משמאלי, הגלים מתנפצים בעדינות כנגד החוף והשחפים מתעופפים מעל המים. זה היה מחזה די יפה. זה גרם לי להתרגש ולרצות כל כך להחליק אל תוך בגד הים ולרוץ למים. הפעם האחרונה שהלכתי לשחות הייתה כמה שבועות לפני שפגשתי את הרמיוני. אחרי זה, הכל נהרס. הכיף הסתיים. הלחץ התחיל. התגעגעתי לרוגע שהחוף הביא איתו. אולי אני אוכל סוף סוף להירגע השבוע, סוף סוף לשכוח את כל מה שקרה עם הרמיוני למרות שהיא תהיה בסביבה. רק אולי, נוכל להתגבר על מה שקרה לפני שנים.

"אז," הראש של גויל הציץ מהדלת. "מי רוצה לרדת לחוף?" 

"אני!" אני ובלייז צעקנו ביחד, פונים לחייך אחד לשני. גויל חייך בחזרה.

"אז תלבשו את בגדי הים שלכם. אני ומרכוס כבר מוכנים." שנינו הנהנו ואני התחלתי להתפשט, מוריד את החולצה ומחליק את המכנסיים.

"אלוהים, דראקו." בלייז התגרה. "לא בציבור!" גלגלתי את עיניי, מוריד גם את הבוקסר.

צחקקתי, פותח את המזוודה ומושך את בגד הים הצבעוני שלי שהיה בדיוק למעלה. החלקתי אותם עליי, והעברתי יד בשיער המבולגן שלי לפני שיצאתי מהחדר. לא טרחתי לבדוק איפה שאר האנשים ופשוט מיהרתי לצאת וללכת לחוף. גויל, מרכוס וקראב כבר היו שם. ניראה כאילו מרכוס וגויל צחקו על קראב מי שישב על החול עם ידיים שלובות.

"מה זחל למכנסיים שלך?" שאלתי, צוחק קלות.

קראב הזעיף פנים, טומן את אגרופו בחול.

"הוא פחדן מדי כדי להיכנס למים." גויל אמר, משפריץ מים על מרכוס שצחק.

"אתה יודע שאני לא יכול לשחות!" קראב גנח, קובר את פניו בידיו.

"למה לא חיכיתם לי?!" הקול של בלייז קרא ממרחק. הפניתי את ראשי וראיתי אותו רץ לכיוון שלנו, השיער שלו עף לכל כיוון.

"קדימה, קראב." דחפתי אותו עם הרגל שלי. "אתה יודע שאתה רוצה להיכנס למים."

"ומה אם אני אטבע?" הוא ירה בחזרה. "מה אם גל יבוא ויקח אותי איתו?" גילגלתי את עיניי, מושך בזרועו כשבלייז מתקרב אלינו.

"מה איתו?"

"עדיין לא יכול לשחות." הודעתי לו. קראב היסתכל למים, ונרתע.

"אתה שרדת סירה," בלייז אמר לו. "אתה תשרוד את המים."

"אבל-"

"קדימה." משכתי את קראב לשפת המים. "תהנה קצת."

"אני טובע, אני מאשים אותך." קראב רטן. בלייז צחק, רץ ומשפריץ במים. אפילו שזה היה קשה, הצלחתי להביא את קראב למקום שבו המים מגיע לו לברכיים.

"נו," חייכתי אליו. "זה שיפור." גויל הגיע אלינו, מתחיל לדגדג את קראב בפתאומיות.

"גויל" קראב צעק, נופל אחורה אבל שומר את הראש שלו מעל המים. צחקתי, מתכופף ושוחה לעבר מרכוס ובלייז שצחקו מהמרחק.

"היי," אמרתי כשהגעתי אליהם. "איפה הרמיוני?"

בלייז משך בכתפיו. "היא אמרה שאין לה מצב רוח לבוא." קימטתי את מצחי, מילוני מחשבות רצות בראש שלי. מה קורה איתה? למה היא כזאת לא חברותית היום? אולי היא לא מרגישה בנוח ליד הבנים? לא, זה לא יכול להיות זה. משהו כנראה מטריד אותה. אני יודע את זה. אבל מה זה, אין לי מושג. וזה מה שאני הולך לגלות.

הפרק הקודם		הפרק הבא