עוד פעם אחת

פרק אחרון מהממים שלי, מצטערת!, יהיה אפילוג. הסיבה שזה היה כזה קצר, היו הלימודים..- 

-כעבור חודש וחצי-
בוקר ראשון ורע של תלמידה שמיניסטית. אני. רון נמצא בבית חולים הקדוש מנגו ונשקפת סכנה לחייו. הוא נהיה חולה מאוד בזמן האחרון, זה בגללי. זה בגלל המרחק בינינו. 

אני מתגעגעת לרון יותר מדי, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. נפרדתי מג'ייקוב אחרי חודש וחצי, כי לא יכולתי לחיות עם העובדה שאני לא עם רון. ומלרי איתו. אז היום, אני אוזרת אומץ והולכת להגיד לו שאני אוהבת אותו, ורוצה אותו כל כך. 

אבל אני כל כך רוצה לשמוע אותו קורא בשם שלי שזה כמעט כמו- 

"הרמיוני!" נשמעה דפיקה חזקה בדלת. 

הדלת נפרצה והארי נכנס אל הדלת, עיניו אדומות והוא נראה נפול כל כך. 

"הארי!" התפלאתי. 

"מתעתקים עכשיו לקדוש מנגו, רון בסכנת חיים!" 
לא יכולתי לשמוע את המילים האלו ופרצתי בבכי רם ומריר. 

לקחתי את היד של הארי באילוץ והיינו שם. 
--- 

טסתי לעבר החדר של רון ונפלתי על ברכיי. עיניו עצומות ואני לא רואה סימן קטנטן לנשימה. אני נמצאת בתוך חלום בלהות, או סיוט. 

"רון!" צווחתי ועמדתי על ברכיי. כל משפחתו צפתה בי ובו. אך לא היה לי אכפת, הייתי כל כך מודאגת.

"ה-הרמיוני," הוא לחש. החזקתי את ידו בחוזקה שלא יעזוב אותי. הדמעות שלי זלגו על הלחיים שלו והוא חייך אליי, את החיוך המתוק שלו. 

"אני-אני לא אעזוב אותך, מבטיח." הוא אמר וקירב אותי אליו. שלא יבטיח סתם. 

"אל תלך..." לחשתי ונישקתי אותו בלחי. 

"אני-לא..." הוא התקשה להגיד את המשפט הזה. הוא התקשה מאוד. מה קורה לו? 

"אל תבכי," הוא אמר וניגב דמעה מבריקה מהלחי שלי. 

הנדתי בראשי בעצב, והרגשתי את הזמן אוזל בינינו. הרגשתי שהוא יעזוב אותי בעוד כמה דקות אחדות. 

אהבה? אהבה זה דבר מסובך. אהבה זה רגש עצום כלפי הבן אדם הזה. 

"אנחנו צעירים מדי בשביל להיות עצובים. אין זמן לזה." הוא אמר לי בשקט וחיבק אותי אליו, קרוב קרוב. כמעט כמו בפעם הראשונה שלנו. 

הוא התחיל להתנשם בכבדות. 

"זוזו מפה!" צעק הרופא ומשך את האלונקה של רון איתו ועם עוד כמה רופאים. הרגשתי את ליבי על 500 מעלות, כאב בטן וסחרחורת, רעידות וצמרמורות. 

מה יהיה הסוף? הרי רון והרמיוני זו עסקת חבילה. הרמיוני ורון זו עסקת חבילה, כולם ידעו את זה. 
--- 


"מה איתו?" רצתי אל הרופא ואחריי המשפחה שלו. 

"אני מצטער להודיע לכם, שבנכם, רון ביליוס וויזלי- מת."
הרופא אמר והרגשתי את עצמי מסתחררת אחורה באיטיות. נפלתי על הרצפה כשהארי מחבק אותי אל ידיו. צווחתי בבכי והרגשתי שאני מתה בתוך עצמי. 
פשוט מתה, כמותו, רק באיטיות. מלאכים רעים באו וחתכו את הוורידים שלי, עם סכין חדה. 

לסכין החדה קוראים אהבה, והם היו השטנים הכי רעים שהכרתי. כי הם גרמו לי להתאהב. הוא הבטיח. 

"זה בשבילך," הרופא אמר והושיט לי מכתב.
---- 

"היי, הרמיוני. אני לא מאמין שאני כותב את זה, אני רק בן 17.. למה התרחקנו? התגעגעתי אלייך יותר מדי, כל כך. אני לא רוצה לעזוב אותך, אבל אני יודע שזה הסוף. בבקשה אל תכעסי עליי שמתתי, רציתי להישאר בחיים ולשמור עלייך. היו לנו רגעים כל כך יפים ביחד, אני אתגעגע אלינו. אבל עכשיו? אני כן אגן עלייך, אגן עלייך עם הכנפיים שלי. אני המלאך השומר שלך." הדף רטוב מדי מהדמעות שלי. 

יש סוף גם לחיים שלי? כי אני רוצה להיות איתו, שם למעלה. 
הרחק הרחק מכאן... 

----- 

מה אתם אומרים? אל תשנאו אותי! 

הפרק הקודם