שקרים קטנים ולבנים

שמכת צמר עבה, תריסים פתוחים שמהן נכנס לחדר הקטן אור חמים שמשתקף על הקירות והריצפה בגוונים של ורוד בגלל הווילונות האדומים, טלויזיה ישנה המציגה סרטים מצוירים מטופשים וקופסאות גלידה ריקות ליד המיטה.

הזיכרונות מהבית לעולם לא יעזבו אותה. היא לעולם לא תשכח את הפעמים בהן היא היתה חולה, שוכבת במיטה עם חום גבוה וגרון צורב. אימה היתה נכנסת לחדרה בכל חצי שעה, בודקת מה מצבה ומרטיבה שוב את המטלית הרותחת שהיתה על מצחה. לפעמים היו פעמים בהן היא היתה יושבת ליד מיטתה של אן ומשחקת בשערה בזמן שהילדה החולה משתעלת ומזיעה, מספרת לה איזה תינוקת קטנה וחמודה היא היתה. אביה בכל ערב אחרי שסיים את עבודתו היה קונה בגלדרייה השכונתית כמה כדורים מכל סוג בכדי שהגרון שלה יכאב פחות, הוא ידע שהכדורים בטעם השוקולד היו האהובים עליה מכולם. אפילו החתלתול הקטנטן שלה, לילו, היה מתכרבל לצידה ומלקק אותה. בכל פעם שהיא היתה מתעטשת הוא היה נבהל וקופץ, ממש כמו בסרטים המצוירים שהיא היתה צופה בהם.

"אן, אן, תקומי כבר"

קולה של לוסי היה קרוב, עדין ומלא דאגה בדיוק כמו קולה של אמא שלה. אן פקחה את עיניה והן מיד התמלאו דמעות, בחילה עלתה בגרונה ובפיה שרר טעם חמוץ ומר. היא הרגישה שהראש שלה עומד להתפוצץ בכל רגע ושאין לה מספיק אוויר לנשום.

"אן, עוד פחות מארבעים דקות ארוחת הצהריים ואת עדיין ישנה, קומי את צריכה לאכול משהו" מגע ידיה של לוסי בראשה ובכתפיים שלה הזכירו לה את המגע המוכר של אימה, דאגה ניכרת נשמעה בקולה של חברתה הטובה ואן התיישבה באיטיות, מזיזה את רגליה ונאנקת בכאב.

"קחי, שתי את זה" לוסי הגישה לה כדור קטן ובקבוק מים חצי מלא. אן נטלה את הבקבוק במהירות, הצמא בגרונה הציק לה עד טירוף.

אחרי שהיא בלעה את הכדור היא הסתכלה על החדר החצי מבולגן חצי מסודר. החלק של חברותיה היה מסודר עד הפרט האחרון, ספרים מונחים בקפידה, סדינים מתוחים וחפצים מונחים במקומם. ואילו החלק שלה היה מבולגן והפוך, ממש כמו חדר של מתבגר מטונף. בגדים היו מפוזרים ליד המיטה שלה וספריה היו זרוקים באי סדר על השולחן הקטן, השמכה היתה גוש עגול ועטיפות של ממתקים היו על המיטה. היא מעולם לא היתה אדם מסודר, היא ידעה להתמודד רק עם האי סדר.

לוסי והיא היחידות בחדר, הנערה קטנת הממדים שמה לב לכך רק לאחר כמה דקות "איפה ויולט?" היא שאלה

לוסי גירדה את ראשה "אין לי מושג" היא אמרה בקול מלא כנות "כשהתעוררתי רק את היית בחדר"

אן ניסתה להיזכר מה בכלל קרה, איך היא הגיע למצב שבו היא מרגישה כיאלו הגוף שלה עומד לקרוס ושהמוח שלה נדפק לגמרי.

אתמול, הייתי במסיבה ושתתי יותר ממה שהייתי צריכה היא נזכרה ופלטה נשיפה קצרה

הנערה עם השיער הסגול הביטה על חברתה שישבה לצידה, לוסי לבשה חצאית חומה שהגיעה עד לברכיים שלה ושערה החלק היה אסוף בהידוק.

היא נראת מסוג הנערות שמעולם לא הולכות למסיבות חשבה לעצמה אן גם אני הייתי בדיוק כמוה לפני קצת פחות מעשרים וארבע שעות.

"מתי התעוררת?" שאלה אן עם חיוך קטן, בדרך כלל זה ההפך, היא זאת שצריכה לגרור את לוסי מהמיטה ולהתחנן בפניה שתבוא לאכול משהו.

לוסי חייכה בחזרה וענתה בקול משועשע "התעוררתי באחת עשרה לשם שינוי. את רואה, ניסים קורים לפעמים"

חיוכה של אן התרחב, השפעת הכדור התחילה להפיג את הכאב ראש ותחושת הבחילה החלה לדעוך, אך הצריבה בגרון והטעם המר בפה עדיין הציקו לה כמו ציפורן שבורה.

"קומי להתקלח ולהחליף בגדים" אמרה לה לוסי ועיקמה את אפה המנומש "את מריחה כמו הבנים אחרי אימון קוודי'ץ"

אן פתחה את פיה ונשפה אוויר מלא ריח מסריח של שינה על פניה של לוסי, הנערה הגבוה פלטה קריאת גועל והתרחקה מאן. הנערה הנמוכה קמה ממיטתה והתקדמה לכיוון המקלחת, מעט מסוחררת ועדיין מבולבלת בקשר ללילה אמש.

כשסגרה את הדלת האמבטיה מאחוריה, היא התנשפה בפעם המאה והביטה בעצמה במראה שעל הקיר ונתקפה בהלה. השמלה-חולצה שהיא לבשה היתה דבוקה לגופה ועלתה למעלה כך שכל רגליה היו חשופות לגמרי, שערה היה מבולגן וסתור והאיפור על פניה נמרח. ריחות של זיעה ואלכוהול הגיעו לאפה והיא עיקמה את פניה בגועל בדיוק כמו שעשתה לוסי לפני כמה דקות.

זיכרונות מטושטשים חלפו בראשה בזמן שהיא פשטתה את בגדיה וכיוונה את המים לטמפרטורה הרצויה. תמונות חלפו בראשה זו אחר זו, ידיים גבריות נוגעות בה, מוזיקה רועשת וכוסות שתייה בכל מקום, בקבוק זכוכית ונער עם עיניים אפורות מדבר איתה עם חיוך משועשע.

היא ניסתה להיזכר בכמה שיותר פרטים, אבל הראש שלה עדיין עבד לאט ובחוסר יעילות, היא ידעה שהיא לא תזכור הכל אבל האירועים עוד יופיעו במוחה במוקדם או במאוחר. ואז היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות שלהן.

הנערה ההפלאפית קירצפה את גופה, מנסה בעזרת הסבון והספוג להכחיד את כל הליכלוך של הערב הקודם. היא חפפה את ראשה מספר פעמים וציחצחה את שיניה היטב, מוחקת כל קשר לאלכוהול שהיה בפיה.

כשסיימה, היא עטפה את גופה במגבת נקייה ורכה ויצאה מהמקלחת. כשהיא יצאה לחדר השינה היא ראתה שלוסי בדיוק סיימה לסדר את הפינה שלה. סומק הציף את לחייה של אן והיא התנודדה מצד לצד בחוסר נוחות.

"את יודעת...א-את לא חייבת לעשות את ז-"

"הייתי עושה את זה במוקדם או במאוחר" אמרה לוסי בקול נטול חרטה "אני פשוט לא מסוגלת לראות את כל הלכלוך הזה, לפחות את טורחת להתקלח"

אן מילמלה 'תודה' וניגשה לארון הבגדים שלה. בלי שום היסוס היא הוציאה את הבגדים הכי ארוכים שהיו לה בארון, מנסה לפצות על איך שהיא התלבשה בלילה הקודם. היא לא רצתה להראות עוד פיסות עור מיותרות, לפחות לא בשבועיים הבאים. היא ידעה שזה יגרום לה להרגיש חשופה, וכל מה שהיא רצתה זה להיות בטוחה ולהרגיש בנוח.

היא שלפה חצאית פרחונית רחבה שהגיעה עד לבריכה וקפוצ'ון שחור ומעט גדול עם ציור של ג'ירפה בצבע וורוד. היא התלבשה במהירות ונעלה את נעליי הספורט שלה. המקלחת בהחלט גרמה לה להרגיש טוב יותר, היא הרגישה הרבה יותר רעננה וערנית.

הלילה הזה כל כך הוציא אותה מהמסלול, היא אפילו שכחה לכתוב לבאני לפני שהלכה לישון. אבל משום מה אן לא הרגישה חרטה או מצפון, היא איכשהו ידעה שהיה לה כיף ושהיא נהנתה, וזה בהחלט הספיק לה.

"לוסי, את יכולה אמממ.. לסרק את השיער שלי?" אן שאלה משום מה בחשש

לוסי הביטה בה בפליאה ואמרה "בוודאי"

בדרך כלל ויולט היא זאת שמברישה את שערה של אן בכל פעם, מגע ידיה של לוסי היה שונה ממגע ידה של חברתה השנייה. אבל גם לוסי היתה מיומנת לא פחות, בזכות אחיותיה הקטנות היא יודעת היטב כיצד להתמודד עם שיער ואיך לטפל בו. היא סירקה בעדינות את שערה של אן ומרחה את הקרם בריח השוקולד, מעסה את הקרקפת היטב בכדי שהניחוח הנעים ישאר לאורך זמן. לוסי קלעה את שיערה המתולתל של אן לצמה ארוכה ועבה וקשרה את הקצה בגומייה שחורה.

"בואי נזוז לאכול כי אני עוד שנייה מתעלפת מרוב רעב" אמרה לוסי והניחה את היד שלה על בטנה המקרקרת "ואני רוצה לדעת את כל הפרטים על אתמול בלילה. ושאני אומרת את כולם. אז אני מתכוונת לכולם.

***

"מה את קוראת?"

השעה היתה אחרי ארוחת הערב, אן ישבה על אחת הכורסאות בספרייה הגדולה של בית הספר הגוורטס ושקעה באחד הספרים האהובים עליה. את כל משך היום היא בילתה לצידה של לוסי, מספקת לה מידע ככל שזכרה ויכלה על מעשיה בלילה הקודם. לוסי תחילה היתה מופתעת ולא האמינה למה שאן סיפרה לה, אבל לבסוף היא רק צחקה והתלוננה על כך שהן רעות שלא העירו אותה לבוא ולהצטרף אליהן.

אן הרימה את עיניה בהפתעה, היא היתה מרותקת לספר למרות שהיא קראה אותו אין ספור פעמים. היא חייכה לעבר הנערה שעמדה מולה, תלתלים נפוחים ועיניים נבונות היו סימני ההכר שלה.

"ערים של חולות" ענתה אן וסגרה את הספר, מושיטה אותו לעבר הרמיוני, התלמידה הגריפנדורית האהובה עליה.

"ספר טוב?" שאלה הרמיוני ובחנה את הכריכה הרכה "סופר מוגל? מעניין..."

"טוב, כן" ענתה אן "הסיפור עוקב אחרי שתי אחיות שהיו גרות במדבר עם השבט שלהן עד שהן מחליטות לברוח, נמאס להן לנדוד כל הזמן ולהרגיש תלויות בראשי השבט האנוכיים. הן רוצות להגיע לערים הגדולות ולהתחיל חיים חדשים. הספר בעיקר מדבר על ההתמודדויות שלהן ועל הזיכרונות שלהן מחייהן במדבר"

הרמיוני הינהנה והגישה לאן את הספר חזרה "נשמע טוב, אבל זה לא מסוג הספרים שאני נוהגת לקרוא"

אן צחקה "את צריכה להפסיק עם הרומנים הגוטים האלה שאת קוראת, זה מתחיל לשעמם בשלב כלשהו" היא אמרה וגילגלה את עיניה

"זה ממש לא משעמם!" החזירה הרמיוני בלהט "הדמויות בעלות אופי כל כך חזק והעלילה העוקבת אחרי סיפור האהבה שלהם פשוט ממכר ונוגד ללב-"

"מ-ש-ע-מ-ם" אמרה אן בקול מלא בוז והרמיוני הצליפה בשובבות בידה "וחוץ מזה, זה כל הזמן אותו הסיפור. הוא עני והיא עשירה ולכן אסור להם להיות ביחד, הם מקיימים מפגשים סודיים בהם הם מתמזמזים כמו חרמנים ואז אחד מהם עוזב או מת איכשהו, צפוי וחסר טעם"

הרמיוני צימצמה את עיניה לעבר הנערה ההפלאפית "אפשר לדעת מה את קוראת, אן גלימור?"

"כל דבר שהוא לא עוד סיפור אהבה ממוחזר"

את החצי שעה הבאה שתי הבנות העבירו בוויכוחים חסרי טעם, כל אחת מנסה להוכיח שהיא זאת שצודקת. אבל אן נהנתה לדבר עם הרמיוני, גם אם מה שהן דיברו עליו לא היה מאחד הנושאים הרגילים שלהן.

לבסוף הרמיוני אספה את הספרים שלה ואמרה שהיא חייבת ללכת ולהתכונן לאיזה מבחן שיתקיים רק בעוד איזה חודשיים, היא הצטערה בפני אן על כך שהיא מסתלקת כל כך מהר ואן מיהרה להרגיע אותה שהכל בסדר.

לאחר כמה דקות גם אן ארזה את החפצים שלה, היא נופפה לספרנית החדשה שישבה בפינה וקראה ספר עב קרס ויצאה מהספרייה, ראשה עדיין טרוד בקשר לאתמול.

היא לא ידעה מדוע היא מוטרדת כל כך, אבל היא הרגישה כיאלו יש משהו שהיא צריכה לדעת שפשוט פרח מהזיכרון שלה, משהו חשוב שהיא ראתה ונעלם כמו הרוח.

היא הלכה במסדרונות הארוכים, מסתכלת על האנשים הנמצאים בתוך הדיוקנאות הגדולים ונופפה להם לשלום. הם משום מה תמיד היו נחמדים אליה, מנופפים חזרה בהתלהבות.

אן עמדה לפנות ימינה במסדרון הבא עד שלפתע שמעה קולות מדברים ונעצרה להקשיב, מי בשעות כאלה מנהל שיחה בטון כזה גבוה באחד המסדרונות החשוכים?

"-כל כך טיפש שזה פשוט מטריף אותי! כמה פעמים אני יכול להזהיר אותך ולהסביר לך?"

"כבר אמרתי לך שזה היה בלי כוונה! מה עוד יכולתי לעשות?"

"להיזהר יותר!"

הקולות נשמעו לה מוכרים מאוד. שינהם היו בנים, בזה היא היתה בטוחה. הראשון שאותו שמעה מדבר נשמע זועם והאדם שדיבר שני נשמע עייף, מצטער וכועס משום מה. היא התקדמה כמה צעדים בדממה והציצה מאחורי הקיר בעוד שכל גופה נשאר מאחור. היא הביטה בשני הבנים שעמדו שם, זה מול זה.

אחד מהם היה דראקו מאלפוי, אפשר היה לזהות אותו ממרחקים בגלל שערו הבהיר מידי, כסוף כמעט. השני היה מישהו שעמד עם הגב אליה, ובגלל החשכה היא לא ממש הצליחה לזהות מי זה היה, אבל הקול שלו היה מוכר והיא הרגישה שהיא צריכה לזהות אותו. הקול היה מוכר עד כאב.

"נו בחייך, מאלפוי" הקול המוכר השיב, מנסה לפייס את הנער הבלונדיני "אתה ראית בעצמך עד כמה הנערה הזאת היתה שתויה, אני בספק אם אחרי הערב הזה היא בכלל זוכרת איך קוראים לה"

"היא אולי נראת לך טיפשה או תמימה, אבל אל תטעה בקשר אליה. היא מסוגלת לקלוט דברים במהירות שאתה אפילו לא מבין" ענה מאלפוי

"מה כבר יכול לקרות? אז היא ראתה את הסימן, אז מה? למה אתה חייב לעשות מכל דבר דרמה?"

ראשה של אן נתקף בלבול, היא לא הבינה מה קורה ועל מה שני הנערים האלה מדברים בכלל. סימן? איזה סימן? ועל מי הם מדברים בכלל?

מאלפוי התקרב לכיוון הנער, אן הביטה בזהירות בפניו וראתה זעם טהור על הפנים שלו. הוא תפס את צווארון חולצתו של הנער שעמד מולו. פניו של מאלפוי היו כל כך קרובים לפניו שזה היה כמעט נראה כיאלו הם מתנשקים.

"תקשיב לי טוב" הוא אמר בטון מסוכן, אן אימצה את אוזניה בכדי לשמוע כל מילה שיוצאת מפיו של הנער הסלית'ריני "אם אתה לא רוצה לראות את ההורים שלך ואת שאר ההורים של החברים שלך יושבים באזקבן במשך שלושים שנה ויוצאים משם עם עיניים רדופות ומוחות דפוקים, אז כדאי לך מאוד להיזהר ולשמוע למה שאני אומר לך לעשות, ברור?"

הנער השני כתגובה רק מילמל משהו לא מובן ודחף את מאלפוי מעליו, הוא הסתובב לכיוון בו אן עמדה. היא הסתתרה בבהלה מאחורי הקיר והצמידה אליו את גבה. היא עצרה את נשימתה בכדי שהם לא ישמעו אותה. למזלה הרב הם הלכו משם מבלי לשים לב שהיא מצוטטת להם. אחרי שהיא בדקה שהם התחפפו לגמרי היא ברחה לחדר המועדון של ההפלאפף. ראשה כבד יותר מאשר היה קודם.

אני כל כך מצטערת באני!
אני יודעת שלילה קודם לא כתבתי, אבל זה לא בגלל שהתעצלתי או ששכחתי אותך, פשוט ממש לא יכולתי לכתוב.

האמת, אני בכלל לא זוכרת או יודעת איך בכלל הגעתי לחדר שלי, אולי ויולט ליוותה אותי או משהו, אבל מה שמוזר זה שלא ראיתי אותה כל היום.

בטח היא עם החבר שלה, עושה חיים בזמן שאני הייתי צריכה לספר ללוסי כל דבר שקרה מאה פעם.

מחר יום האודישנים, ואני עדיין מתלבטת האם לגשת או לא. כדאי לי להיבחן מול אלקסה? זאת הרי זאת הזדמנות של פעם בחיים, לא?
אני הבנתי היום שאני ממש אוהבת להתווכח עם הרמיוני, אתה צריך לראות את הלהט בעיניים שלה כשהיא מתעצבנת, זה משהו מיוחד, אני מבטיחה לך.

אני עייפה עכשיו ואני צריכה הרבה כוחות למחר אז לילה טוב באני.
                                                                                                      אני אוהבת אותך. שלך בכנות, אן

הפרק הקודם		הפרק הבא