תאומים לא זהים

הפעם מנקודת המבט של דראקו.

אחרי ערב שבו אבא הסביר לי שאני חייב להתמיין לסליתרין ולא להתחבר עם בוצדמים, הלכתי לחדר. 

הרמתי את השרביט השחור היפה מהמזוודה, ונופפתי בו. כלום לא קרה... העוויתי את פניי באכזה. אולי אוליבנדר עשה טעות?

נשמע קול של דלת נפתחת, אמא התגנבה אל החדר, וישבה לידי. הרגשתי את היד שלה על היד שלי שאוחזת בשרביט. "מתוק, אתה עוד ער? למה?" 

"אני מפחד לקראת הוגוורטס מחר." השבתי. "מה יקרה אם יגלו שאין לי מספיק כוחות קסם, וזו טעות, ואז אבא יעיף אותי..."

"אל תחשוב על זה. אני יודעת שזה מפחיד, גם אני פחדתי בזמני... אתה יכול להיות קוסם מעולה. באמת, מתוק. ועכשיו תלך לישון?" היא אמרה לי.

"כן..." אמרתי, הנחתי את השרביט ונשכבתי במיטה. אמא היטיבה מעט את השמיכה שלי.

"קניתי קצת צפרדעי שוקולד מחר לרכבת. תחלוק אותם עם חברים שלך." היא אמרה, קמה, והכניסה לי לתיק של הרכבת שקית קטנה עם ממתקים. עצמתי את עיני, ולאחר כמה דקות שקעתי בשינה, בלי חלומות...

"בוקר טוב אדונילי דראקו, אדונילי לוציוס ביקש שתקום..." דובי העיר אותי. קמתי והתמתחתי. לא רציתי להסתבך עם אבא, במיוחד כשאני שומע אותו צועק לו ברקע על השעון החי שלו, שהחליט לנמנם.

"מה עושים היום דובי?" שאלתי אותו. -"היום אתה הולך להוגוורטס אדונילי. אדונילי לוציוס כועס מאוד מאוד... הוא אומר שאתה מתארגן מהר, ולא- הוא יגרור אותך מאוזן שלך לרכבת." וואו! כמעט שכחתי שזה היה היום של הוגוורטס.

"תודה דובי." עניתי בקרירות, וקמתי להתארגן. תוך דקה פחות או יותר, הייתי מוכן. ראיתי את השרביט החדש על השידה. התפתיתי כמעט לקחת אותו, אך בסוף עזבתי והלכתי להסתרק.

אבא הרצה לי במשך כל ארוחת הבוקר שוב פעם על הוגוורטס וכיצד עליי להתגנהג ולהציג מורשת ראויה לשמה, ובלה בלה בלה...

בכל אופן, לבסוף אחרי נדודים ותלאות הגענו אל הרכבת. דובי אמר לי "בהצלחה, אדונילי" וקד קידה.

אבא אמר לי דבר אחרון לפני שעליתי לרכבת. "תכיר אותם." הוא אמר, והחווה לי בידו על שני בריונים ענקיים. "אלה החברים שלך להוגוורטס. שלא תיפרד מהם!" הוכתי בהלם. אמא לא רצתה שאני אכיר חברים? אבא דחף אותי לרכבת והבריונים עקבו אחרי. הרכבת התחילה לנסוע, וניסיתי להתחמק, אך שוב ושוב הם עקבו אחרי. "מה הקטע שלכם?" שאלתי בכעס. הרכבת הגבירה מהירות. הם הביטו זה בזה במבוכה. "ההורים שלנו רק אמרו לנו לשמור עלייך שלא תתחבר עם בוצדמים. אבא שלך שילם להם כסף כדי שנהיה איתך, ובמקרה שאנחנו לא שומרים עלייך טוב, אז ההורים מאבדים תקציב..." אמר הגבוה יותר. צנחתי בתא הריק שבחרתי בייאוש. "טוב... אנחנו צריכים להכיר. מי הגבוה ומי הנמוך?" הנמוך פנה אליי ראשון. "קראב. וינסטנט קראב." "ואתה?" פניתי אל הגבוה. "גרגורי גויל." 

"ומאיפה אתם מכירים?" שאלתי. "אנחנו חברי ילדות ושכנים." אמר גויל.

אז התיישבתי איתם. ואכלנו צפרדעי שוקולד. ליבי דאב כשראיתי את התאווה שבה הם זוללים צפרדע אחר צפרדע. הייתי אמור למצוא חברים מרצון, ולחלוק איתם את הצפרדעים.

כרוז הרכבת נשמע: "עוד 10 דקות נגיע להוגוורטס. יש ללבוש את הגלימות."

והתחלנו להתלבש בגלימות. הוצאתי את השרביט, וכשאף אחד לא ראה, לא התאפקתי ונופפתי בו שוב. ניצוץ אחד או שניים יצאו מהקצה. אולי השרביט התקלקל?

באכזבה רבה פניתי לחזור לשבת...

בפרק הבא נספר על הרמיוני ברכבת ועל החברים שהיא בוחרת, ואז בלי נדר אעשה פרק של המיון מנקודת המבט של שניהם.

הפרק היה טיפה משעמם. תגובה אחת ואמשיך מתישהו, לפי מצב הרוח, אבל זה תלוי בי. 3 תגובות ואשתדל להמשיך תוך שבועיים, 5 אני אנסה לסיים את הפרק תוך שבוע, ויותר משמונה אני אנסה להשלים במוצ"ש או בראשון.

חוץ מזה, יש 28 רשומים לפאנפיק!

זה חסר תקדים, ואני מודה למי שבאמת עוצר וקורא את הפאנפיק הזה(:

אוהבת אתכםםם3>

הפרק הקודם		הפרק הבא