לחשים ספרותיים

וואו, שמחה שאהבתם את הפרק הקודםD:

כן הרעיון של הסוף באמת לקוח מלא רק בלונדינית...XD

טוב, מקווה שתאהבו גם את הפרק הזה,

גילסD:

פרק 10 – נפלאות חג ליל כל הקדושים.

חודש לאחר מכן, בו סיריוס ואנג'ל לא החליפו יותר מכמה מבטים נבזיים זה לזה, שאנג'ל קמה בבוקר ונזכרה מה חוגגים היום רק בגלל קולות הגיל והשמחה שנשמעו מחוץ לחדרה. היא התארגנה לבית הספר במהירות, ומיהרה אל כיתת לחשים ספרותיים.

כשהיא הייתה עוד בחדר המועדון, קלסי הגיעה משום מקום, עצרה אותה ואמרה: "בוקר טוב, אנג'ל! תזכירי לי, למה את מתחפשת?" היא הוסיפה, מזיפת טון מתעניין בקולה. אנג'ל גלגלה את עיניה בחיוך ואמרה לקלסי: "בסדר. אין לי תחפושת. סליחה שלא באתי איתך לקנות אחת."

"יש לך מזל." קלסי חייכה, וכשאנג'ל תקעה בה מבט מבולבל קלסי הוסיפה: "הרשתי לעצמי לקנות לך מתנת חג מולד מוקדמת והנה," היא חייכה, והשיטה אל אנג'ל בגד כלשהוא על קולב, מכוסה בעטיפה לבנה.

"מה??" אנג'ל נדהמה, אך אז היא חיבקה את קלסי ואמרה: "תודה!"

"אין בעד מה. את לא מאחרת לשיעור?"

"נכון!" אנג'ל קראה באימה. היא נופפה אל קלסי, שמה את התחפושת בחדרה בלי לבדוק אפילו מה קלסי הביאה לה, ורצה אל השיעור.

"סליחה על האיחור פרופסור!" אנג'ל קראה כשנכנסה לכיתה. היא התיישבה במקומה הקבוע החדש ליד קייל טולרוז.

"יופי שהגעת, מיס ולנטיין!" הפרופסור הזקן והעליז אמר בחיוך. "אנחנו בדיוק דיברנו על כמה חשובה יכולת האלתור למכשף. " הוא חייך, ואז המשיך את עצמו: "כמו שאמרתי, למכשף היכולת לאלתר היא מאוד חשובה. יש לנו פה שחקנים?" הוא שאל. כמה ילדים הרימו את ידיהם, בניהם סיריוס ואנג'ל. אנג'ל תקע בסיריוס מבט כועס, והוא רק הניד בראשו לשלילה.

"מיס ולנטיין." פרופסור ירחוני קטע את השיחה האילמת בינה לבין סיריוס. "בגלל שאיחרת, נתחיל ממך. אם את רוצה, את חושבת שתוכלי לאלתר לנו עכשיו נאום ארוך לגבי זמרים במאה השנייה?"

"בוודאי." אנג'ל חייכה חיוך מסתורי, קמה ממקומה, ואז התחילה לדבר במהירות: "זמרים במאה השנייה היו הפתח לרוב סגנונות המוזיקה המודרניים הקיימים היום. תרבות השירה התחילה בכלל במאה הראשונה לספירה, ויש עדויות גם לפני כך, אבל הזמרת הראשונה הייתה אישה, קודם כל, ושרה לכבוד המלך הצרפתי. המלך לואי התלהב מכך, והזמין אותה לשיר בכל ערב. כך התחילו חקיינים בכל רחבי הארץ לחקות את קולה הנפלא שהגברת עשתה, אך מספרים שאיש לא יודע מה היה שמה, וקולה היה לאגדה-"

"נהדר!" פרופסור ירחוני קרא. "מתנדב נוסף?" הוא שאל, ורק חייך כשאף אחד לא הרים את ידו. "עכשיו אתם מבינים? תארו לעצמכם שמיס ולנטיין מעסיקה אדם או גנב בסיפור קורע לבבות, עד שתגיע עזרה. לדעתי, היכולת לאלתר תחת מצבי לחץ חשובה עוד יותר. וזה לא רק דיבורים!" הוא אמר אל לורה לונגספורט ונרקיסה בלק שישבו בקצה הכיתה, והשתיק אותן בכך שעשה זאת. "אלא גם היכולת לאלתר תוכנית, או לחשוב על פיתרון במהירות." הוא חייך, ככול הנראה יודע מה הולכות להיות התגובות, ואמר: "אני רוצה שתוך שעה דקות תאלתרו לי את ההופעה הכי מוצלחת שאתם יכולים. " ואז הוא התיישב כשכולם תקעו בו מבטים המומים. "מעכשיו!"

"מה??" כולם התפלאו.

"הזמן מתקתק! תיק-תק. תיק-תק!" פרופסור ירחוני קרא בחיוך ערמומי. כל הנערים קמו במבטים עצבניים ועלו על הבמה שמאחורי הכיתה.

"אז, מי ישיר?" נרקיסה בלק שאלה. "כי אני-"

"מה דעתכם שאנג'ל תשיר?" סיריוס הציע לפתע, ואנג'ל האדימה כמו עגבנייה, ומרגישה נהדר מצד אחד וכועסת מצד שני. "ארבעה ידאגו לתאורה, ארבע לתפאורה, וחמישה ינגנו. זה יסתדר מצוין!" הוא הציע, יתר חברי הכיתה הנהנו. חוץ מלורה לונגספורט.

"אולי תשירו דואט? אני מכירה שיר מצוין!" היא הציעה, וחברי הכיתה הביטו בה נדהמים כשאמרה: " ' mercy!' ואנחנו נעשה לכם קולות ליווי! נהדר, לא?"

אנג'ל רצתה לומר לה שזה בכלל לא נהדר, אך בגלל ששאר חברי הכיתה הנהנו בחיוב היא הבינה שאין לה הרבה ברירה.

"עוד חמישים וחמש דקות!" פרופסור ירחוני זרז את כולם. "אני מקווה שלא אכפת לכם, הזמנתי את התלמידים של פרופסור מקגונגל, פרופסור פליטיק, פרופסור ספראוט ופרופסור סלגהורן." הוא חייך, חיוך שסיריוס חשב שהיה בו מעט זדוניות ורוע.

"מה?" כולם נלחצו, אך סיריוס השתלט שוב במהירות על העניינים. "נרקיסה, קולין, פרקינסון – אתם דואגים לתפאורה." הוא אמר בקול מצווה, ושלושת הנערים צייתו לו כמעט במידיות. "חביבה, שורטצ'ייר, ג'ונס וסמית', אתם דואגים לתאורה." הוא נעצר וזרז אותם לקום ולהתחיל לארגן את חלקם. "על מה אתם יודעים לנגן?" הוא שאל את ששת הנותרים. אנג'ל לא ענתה, אלא פשוט שתקה, אבל כל השאר ענו:

"אני מנגן על תופים." רמוס מלמל.

"אנחנו יודעים לנגן על גיטרה חשמלית וגיטרת בס." לורה לונגספורט אמרה בחיוך והצביעה על עצמה ועל אחיה.

"אני מנגן על אורגן." קייל מלמל.

"יופי. מה איתך?" סיריוס שאל את לוינסון, הילד הנותר.

"אני יכול לנגן על רעשנים, זה מה שמתאים לשיר." לוינסון מלמל, וסיריוס חייך. "אנג'ל, נחלק סולואים?"

אנג'ל הסמיקה מהפנייה הישירה והפתאומית, אך ענתה כמעט במידיות: "אם אין ברירה, אז אין ברירה..."

"ואנחנו יודעים לנגן את השיר." חמשת הנערים אמרו יחדיו, ואנג'ל נסוגה לאחור. החמישה פרצו בצחוק.

בזמן שהנגנים כבר כיוונו את הכלים, והתאורנים והתפאורנים ארגנו את התפאורה והתאורה, כל שאר המשתתפים הכינו את התלבושות שלהם, שהיו שמלות בצבע כחול עמוק ומלכותי לבנות, וחולצה ומכנסיים שחורים לבנים, ואת האזיקים שהיו אביזר שכל זוג ירקוד כשהוא כבול אל בן זוגו, ילדים פתחו את הדלת ונכנסו.

"וואו, איזה כיתה גדולה!" ילד רייבנקלואי מלמל, ובחן את הכיתה שהורחבה באמצעות קסם. כשרוב הכיתה כבר הייתה מלאה והפרופסורים עמדו מאחור, פרופסור ירחוני עלה לבמה ואמר: "שלום לכולם! אני מאוד מקווה שתיהנו מהמופע המאולתר הזה."

"כן בטח." תלמיד סלית'ריני גיחך ברשעות. "אני בטוח שהם עבדו על זה כמה חודשים!"

"תתפלא, אבל הם עבדו על המופע בסך הכל שעה." ואז הוא ירד מהבמה, והלחשושים התחילו.

האורות כבו אחד-אחד, ונשארו רק הזרקורים שהאירו את הבמה – ולבסוף גם הם כבו. הרקע של הבמה עוצב כמו מחזיק מפיות גדול בצבע כחול וכסף ובדוגמת תחרה. אך אנג'ל לא עסקה בכל זה.  'למה סיריוס הציע אותי? מה הוא מנסה לעשות בזה?' היה הדבר היחיד שהיא חשבה. המוזיקה התחילה, ואחרי שהיא אמרה את המשפט הראשון, כל הילדים התחילו לשיר ביחד:

Hit the bit take it to the basement!"

Yeah Yeah Yeah
Yeah Yeah Yeah
Yeah Yeah Yeah

 Yeah Yeah Yeah

Oh, wow oh oh yeah

"Yeah Yeah Yeah

אנג'ל פרשה על פניה חיוך גדול, והתקדמה ביחד עם סיריוס הכבול לזרועה כדי לשיר את הסולו שלה. היא הרגישה מעט נבוכה מלשיר את השורה הראשונה וחשבה מה רמוס יחשוב על זה, אבל שרה בכל זאת:

"I love you (uh,uh)
But I gotta stay true (uh,uh)
My morals got me on my knees
I’m begging please stop playing games (uh,uh)"

סיריוס חייך, והריקוד נמשך. אחרי סוף דבריה של אנג'ל הגיע תורו לשיר, והוא כמעט הסתובב להסתכל על רמוס כדי לבדוק איזה מבט מרוח לו על הפרצוף.

"I don’t know what this is
But you got me good
like you knew you would…

כל הבנות עשו קולות ליווי לבנים, ופתחו בשורה משותפת משלהם:

 (like I knew you would!)
I don’t know what you do
But you do it well,

אותו סידור כמו קודם. אחרי סיבוב של כל הבנות הבנים שרו והבנות ליוו אותם:

I’m under your spell (I got you under my spell!)

כולם התחילו לשיר ביחד, ופה ושם בקהל מחאו להם מעט מחיאות כפיים. הקבוצה התחלקה לשתי קבוצות – קבוצה אחת שרה והשנייה עושה את קולות הרקע. אנג'ל חייכה כשראתה את מבטה ההמום של פרופסור ספראוט בגלל הריקוד המסובך שכולם רקדו:

You got me begging you for mercy (yeah, yeah, yeah)
Why won’t you release me? (yeah, yeah, yeah)
You got me begging you for mercy! (yeah, yeah, yeah)
why won’t you release me?? (yeah, yeah, yeah)

(oh!!)
I said release me! (yeah, yeah, yeah)

לאנג'ל נמאס. היא ראתה את החיוך הענקי של סיריוס כשהוא סובב אותה וערסל אותה בחיקו, וברגע שהסולו שלה התחיל שוב, היא הרסה את הריקוד ודחפה אותו. שאר הילדים המשיכו לרקוד כרגיל כשאנג'ל שרה:

Now you think that I (uh,uh)
Will be something on the side (uh,uh)
But you got to understand
That I need a man
Who can take my hand yes I do!
סיריוס קלט את המסר, והחזיר לאנג'ל בסחרור נוסף שלא יכלה לעצור אותו בגלל ידיהם הכבולות, ובפרצוף זועף מעט כששר:

I don’t know what this is

But you got me good
Just like you knew you would (like I knew you would!)

הפעם, כל הבנות פצחו בשירה, ואחרי שכל הבנים הניפו אותם ביחד אנג'ל שמעה את הסלית'ריני שקודם לגלג עליהם אומר: "איזו חתיכה זו שבאמצע, עם המשקפיים. למה לבלק מגיע אותה??"

I don’t know what you do
But you do it well,

וכשהבנים שרו אנג'ל חייכה לעבר רמוס תוך כדי סיבוב מסובך חיוך שאומר: "זה לא כמו שזה נראה!"

I’m under your spell (I got you under my spell!)

בשלב הזה, כל חברי לחשים ספרותיים התחילו לשיר ביחד ופולגו שוב לשתי קבוצות. נראה היה שכל הפרופסורים הופתעו מהריקוד.

You got me begging you for mercy! (yeah, yeah, yeah)
Why won't you release me? (yeah, yeah, yeah)
You got me begging you for mercy! (yeah, yeah, yeah)

(begging you for mercy!)
Why won't you release me?? (yeah, yeah, yeah)

(oh!!)
I said you release (yeah yeah yeah)
I’m begging you for mercy
Yes why won’t you realse me??
I’m begging you for mercy,
You got me begging, (you got me!)
You got me begging, (you got me!)
You got me begging, (you got me begging!)

Please please, show me some mercy! (yeah, yeah, yeah)

Mercy, mercy, show me some mercy! (yeah, yeah, yeah)

Mercy, mercy, show me some mercy! (yeah, yeah, yeah)
(Mercy!!) Mercy, mercy, show me some mercy!
 Why wont you release me (yeah, yeah, yeah)
you got me begging you for mercy (yeah, yeah, yeah)
Why won’t you release me (yeah, yeah, yeah)
You got me begging you for mercy (yeah, yeah, yeah)

Why won’t you release me?? (yeah, yeah, yeah)

I said you release! (yeah yeah yeah)
I’m begging you for mercy
why won't you, release me?

I’m begging you for mercy

Why wont you release me yeah yeah…

ברגע שסיריוס סיים לשיר, מחיאות הכפיים הסוערות פרצו, וחברי לחשים ספרותיים המחייכים מהצלחתם המרשימה השתחוו יחדיו וירדו מהבמה.

"שעה?" פרופסור ספראוט ההמומה שאלה את פרופסור ירחוני שהנהן בגאווה. "הם ילדים מאוד מוכשרים."

כשאנג'ל הגיעה לחדרה בסוף היום המתיש אך המהנה, קלסי שוב הגיחה משום מקום מולה בחדר המועדון.

"נו? המוצאת התחפושת חן בעינייך?" היא שאלה, מזכירה לאנג'ל סיפור מוגלגי ששמו 'דירה להשכיר' שהיא מאוד אוהבת.

"את האמת? לא ראיתי אותה עדיין." אנג'ל חייכה בהתנצלות. "את רוצה להיות איתי ברגע הפתיחה?" היא הוסיפה לשאול, וכשקלסי הנהנה בחיוך שתיהן רצו לחדרה של אנג'ל.

אנג'ל הייתה המומה כשהיא פתחה את העטיפה של השמלה. זאת הייתה שמלת סטרפלס בצבע ירוק כהה ובוהק, תואם לעיניה. על החלק העליון היו עיטורים מדהימים ושחורים, וקצת אחרי סוף המותניים השמלה התנפחה טיפה בצורה מחמיאה מאוד. *

"הו. טוב שהזכרת לי!" קלסי חייכה, ונעלמה לשתי שניות, משאירה את אנג'ל לבחון את השמלה מכל הכיוונים. כשחזרה היא הגיעה עם קופסא גדולה וקופסא קטנה יותר. "קדימה, תפתחי!"

"כמה דברים הבאת? לא היית צריכה קלס!" אנג'ל אמרה בכובד ראש. קלסי דחפה לידה את הקופסאות, ואמרה: "אם לא תפתחי את זה ותמדדי את הכל, אני אכריח אותך."

"אוקי." היא כעסה, ופתחה את הקופסא היותר גדולה. בתוכה נחו להן סנדלי עקב מדהימות עם אבן חן מזויפת גדולה וירוקה באמצע, ובקופסא היותר קטנה נחה לה מסכה בצבע של השמלה, עם אותם העיטורים בצבע שחור.

"זה מדהים!" אנג'ל קראה, ומשכה את קלסי לחיבוק. "תודה!"

"תודה על השיעורים בכשיפומטיקה!" קלסי אמרה באותו הטון, ואנג'ל חייכה ונתנה לה את גיליונות הקלף.

~♦~

חצי שעה לפני הנשף אנג'ל כבר ירדה למטה, לבושה בתחפושת הנסיכה שלה. השמלה הירוקה עם העיטורים השחורים, הנעליים היפיפיות והמסכה הירוקה עם העיטורים השחורים. את שערה הארוך והגלי היא אספה לפקעת אדוקה שהחמיאה לה מאוד והייתה שונה מהפקעת המוזרה אך המסודרת של מקגונגל.

כשהגיעה לכניסה של האולם הגדול, היא נדהמה: ארבעת שולחנות הבתים פונו לטובת שולחן ארוך אחד שהיה צמוד לקיר ועליו כל מיני מאכלים שעוצבו ברוח החג. לדוגמא: נקניקיות שנראו כמו אצבעות של בנשי מרושעת, דלעות שנחתכו בצורת פרצופים מרושעים וכו'. הרצפה הייתה מלאת עשן שהגיעה לפחות עד לאמצע הרגל של אנג'ל, והירח המלא שנשקף מהחלונות גרם לאווירה ששררה באולם הגדול להיות מבהילה ממש, בדיוק כמו שחג ליל כל הקדושים צריך להיות. בין החלונות היו שלדים לא אמיתיים שנראו כאילו הוא מנסים לצאת דרך הקיר, אך לא מצליחים. הלפידים הטילו אור עמום מהרגיל על החדר, ובתקרה המשתנה העננים האפורים-שחורים יצרו מערבולת משונה שמתוכה היו ברקים ואורות ירוקים – ממש כמו בסרטים.

האולם היה מלא, אך לא מאוד. אנג'ל ראתה תחפושות משונות, כמו כמה ילדים בשנה הרביעית שהתחפשו יחד למרבה רגליים, קבוצת בנות שהתחפשה למעודדות, ושני בנים שהתחפשו לאקרמנטולות; היו גם התחפושות הרגילות כמו חתולים שחורים, שטנים ומלאכים, מומיות, ערפדים, ואנשי זאב; היו גם תחפושות מקוריות כמו מברשות שיניים, ינשופים, ועטי נוצה; ואת התחפושות המתוקות להחליא כמו נסיכת הבזוקות או מלכת השפנפנות הורודות. נראה היה שתחפושת הנסיכה שלה הייתה היפה ביותר. היא הודתה על כך לקלסי בליבה. לפני שהיא נכנסה לאולם היא הטילה על פרצופה לחש מטשטש שגרם לכל מי שיסתכל על פרצופה לא לזהות אותו, ונכנסה פנימה.

שקט השתרר.

נדמה היה שכל הפעולות פסקו. היא שמעה כמה בנות שואלות את חברותיהן: "וואו!" –ו- "איפה היא קנתה את זה?!" ואז אנג'ל הבינה משהו חשוב: קלסי עיצבה ותפרה את התחפושת שלה בעצמה. כלומר, היא ידעה שקלסי רוצה להיות מעצבת אופנה מפוארת אבל היא מעולם לא שיערה שהיא תעצב בגד כל כך מושלם.

"קלסי!" אנג'ל קראה. "קלסי!!"

"מה?" מאחוריה אנג'ל שמעה את קולה של קלסי, והסתובבה לראותה. קלסי לבשה שמלה כחולה את לקצה הברכיים, ומסכה תואמת. אך יופייה של קלסי נבלע בקלות ביופייה המסנוור של השמלה של אנג'ל.

"את תפרת ועיצבת את זה?!" אנג'ל קראה. "זה מדהים! זאת השמלה הכי יפה שאי פעם לבשתי וראיתי!"

"תודה..." קלסי גמגמה בחיוך. "את צריכה לסובב היום כמה ראשים. יצא לי מוצלח מה?"

"מאוד!" אנג'ל חייכה, ונתנה לקלסי חיבוק קצר. "אז... עם מי לדעתך כדאי לי לרקוד?"

"אהם... לא יודעת.." קלסי מלמלה. "לדעתי את צריכה לרקוד עם מי שאת רוצה. שמת את הלחש המטשטש? יופי. אז תרקדי עם מי שהכי ימצא חן בעינייך."

"לא כדאי לי לרקוד עם רמוס?" אנג'ל שאלה. קלסי נדה בראשה לשלילה, ואמרה בטון חסר-סבלנות: "תרקדי-עם-מי-שאת-רוצה!"

"טוב..." אנג'ל מלמלה ונסוגה לאחור. היא נכנסה לרחבת הריקודים, וחיפשה מישהו לרקוד איתו – מישהו שימצא חן בעיניה. המוסיקה בדיוק התחלפה למוזיקת רוק מקפיצה, וכל הזוגות נפרדו והתחילו לקפוץ.

'יופי. הרגע נדחה מעט!' אנג'ל חשבה בהקלה, והתחילה לקפוץ ביחד עם כולם.

הלילה המאוחר כבר הגיע, והאולם התמלא כמעט עד שפתו. ילדי לחשים ספרותיים מהשנה השביעית עלו על הבמה ושרו שירים מסגנונות שונים, רובם היו מסוג רוק. אנג'ל נהנתה מאוד למרות שהיא לא רקדה עם אף אחד בינתיים – חוץ מקלסי. אך ברגע שהשיר נגמר ונערה אחרת עלתה לבמה, השיר התחלף למנגינה מוכרת ושקטה.

אנג'ל התחילה ללכת לכיוון שולחן האוכל, אך שמעה מאחוריה קול שיעול. "אהמ-אהם".

היא הסתובבה וראתה מאחוריה אדם שהתחפש לאחד משלושת המוסקטרים. המסכה שעל פניו הייתה מסכה בגוון כחול מלכותי ועליה צלב גדול ולבן. הוא חבש כובע כחול ורחב שוליים, עם נוצה לבנה. הוא לבש בגדי פאר אדומים וצהובים, ועליהם מין ציפית כחולה ועליה אותו צלב לבן.

"האם תרקדי איתי?" הנער הגבוה שאל. הוא נראה בערך בגילה, והיא וידאה זאת מכיוון שזה מעט מביש לרקוד עם ילד גבוה משנה רביעית.

"או-אוקי.." היא גמגמה, ונתנה לזר לתפוס את ידה, ולמשוך אותה לריקוד. במהרה זוגות אחרים לטשו בהם עיניים, כי אנג'ל והזר לא התנענעו מצד לצד בתנועות חסרות פשר כמו השאר, אלא רקדו ריקוד של ממש. כל מי שנשאר על הרחבה פינה את מקומו וכולם יצרו מעגל גדול. כשהזר סחרר את אנג'ל, היא הרגישה הרגשה משונה – כאילו היא כבר רקדה איתו פעם.

נראה שהוא הבין משהו, אבל הוא לא אמר כלום, וברגע שהריקוד נגמר כל השאר מחאו כפיים והזר נסוג לאחור ונשק את ידה.

"האם אוכל לגנוב אותך לריקוד נוסף?" הוא שאל, ואנג'ל זיהתה תקווה בקולו. לפני שהיא ענתה היא הרהרה במשפט. 'לגנוב? איך הוא יודע ש... הוא גילה מי אני!' אנג'ל חשבה בבהלה. 'אבל רגע... זה לא רמוס, אחרת הוא לא היה פונה אליי ככה. אולי אני ארקוד איתו בכל זאת...' היא הוסיפה עוד כמה שניות של הרהורים, ואז ענתה: "אני מניחה שכן. אבל לא כאן. בחוץ." היא חייכה חיוך מסתורי, ולקחה את הנער אל עבר היציאה האחורית של האולם הגדול שסודרה במיוחד להערב.

נשימתה נעתקה: בחוץ היה יפה אפילו יותר מבפנים. נראה היה שעשו רצפה חלקה במיוחד בשביל אלה שחם להם לרקוד בפנים, ואורות לפידים שהיו נעוצים באדמה גרמו לה להתחמם. היא הקשיבה לשיר הבא שהתנגן בפנים וכששמה לב שהוא גם רגוע ושקט, והפעם לקחה אותו לרקוד איתה.

- - - - - - - 

*ככה :

http://prommafia.com/wp-content/uploads/2009/03/green-princess-prom-dress.jpg

- - - - - - - - 

מקווה שאהבתם!

גילסD:

הפרק הקודם