היא עושה לי כיף בבטן.

"אני לא מאמין שאנחנו נפרדים."

עמדתי מולה, לא הייתי מוכן לזה. ליבי פעם במהירות.

"זה רק שבועיים, שבועיים עם המשפחה ואז אני באה אליך."

היא חייכה אליי כאילו רק עכשיו נפגשנו. היא כל כך יפה. 

היא חיבקה אותי.

"שבועיים זה המון זמן. אל תשכחי טוב?" מילמלתי באוזנה.

"מה יש לי לשכוח?"
"אותי."

"אף פעם."

הזמן מעולם לא עבר לאט יותר.

ההורים שלי מעולם לא היו חופרים יותר.

ואחי הקטן מעולם לא היה מציק יותר.

כל יום מחדש היה אותו הדבר.

קמתי והייתי מגלה בוקר חמים, הייתי אוכל עם ההורים ומהר מאוד הייתי מסתגר בחדרי וקורא, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה. אפילו לא לרגע. 

התחלתי לטייל בשעות הצהריים החמימות, הרגליים שלי הובילו למקומות חדשים אך אחרי כמה ימים לא היה לי לאן לתהות.
הייתי מוצא מקום שקט לשבת בו וחושב עליה. על השיער הארוך שלה, על העיניים הנוקבות, על כל מה שעשה אותה אותה. 

היומיים האחרונים לפני שהיא הגיעה היו הכי גרועים. ההורים שלי התרגשו לפגוש אותה שוב, אחי הקטן קבע שכול יום הוא יספר לה סיפור מביך עליי.
כל מה שנשאר לי לעשות היה לחכות. הבטתי מהחלון וקיוויתי שיהיה לנו טוב יחד. 

******

בבוקר של יום שישי היא הגיעה, היא יצאה ממכונית כהה והוציאה את המזוודה שלה בוחנת את הבית שלי.

התבוננתי בחלון, סופג כל תזוזה שלה, כל מבט חטוף. היא הייתה יפייפיה כמו תמיד.

יצאתי אל הרחוב וחיבקתי אותה מאחור, היא קפצה לרגע ומיד נרגעה בין זרועותיי. 

"הנה אתה!!" היא מלמלה.

"הנה אני." החזרתי לה.

באותו הלילה ישנתי יותר טוב מאי פעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא