כוח הקסם היהודי

בס"ד

שמח שאהבתם את המתיחה שלי. יותר נכון, אהבת. קוראים יקרים, חשבתי שכבר סיכמנו שמותר לכם להגיב ולא רק לשקד. אני כמובן לא מכריח אתכם ולא יודע מה היא עושה לכל מי שמגיב שבגלל זה אתם לא מגיבים, אבל בכל מקרה קבלו כפיצוי למתיחה פרק מוקדם מהרגיל. אגב, אנקדוטה, בפאנפיק סוד הקסם היהודי כתוב בפרק הנועז במיוחד שכשאילון גלש בפורטל בפסח 2017 הוא בכלל לא התלהב מהפאנפיקים ומהפורומים. לא שאני מחמם או משהו, אבל חופשת פסח 2017 היא עכשיו...

 הלילה ירד ועדנה, דודו ושת נותרו שלושתם עדיין לבד מול התיבה הסגורה.

"אם תגלו שמישהו מהאחרים מת תעירו אותי," אמרה עדנה ושלפה מכיסה פיסת בד.

"מה זה?" שאל דודו.

"זה האוהל של הבנות," אמרה עדנה וזרקה את פיסת הבד באוויר. כשפיסת הבד נחתה היא כבר לא הייתה פיסת בד אלא אוהל גדול.

"הגעת מצויידת," העיר שת, "חבל שאנחנו לא הבאנו משהו כזה וניאלץ לישון תחת כיפת השמיים."

"לפחות בזמן שאתם תלבשו את הפיג'מה שלכם אני אהיה פה בפנים," עדנה ענתה ונכנסה לאוהל שלה.

"הו, זה האוהל המאובזר של איקאה," העיר דודו כשהביט על האוהל.

"לא ידעתי שאיקאה מוכרים אוהלים קסומים," העיר שת.

"מה, לא ראית את הקטלוג שלהם? אני ואשתי היינו קוראים בו בכל סופשבוע!" התלהב דודו.

"הייתם?" שאל שת.

"טוב, תראה..." ענה דודו, "אשתי עזה אותי לפני עשר שנים ולקחה את הילדים איתה."

"אוי ואבוי," אמר שת בצער.

"כן, אבא שלי תמיד היה אומר שכשאתה בוחר עם מי אתה מתחתן תחשוב גם עם מי אתה מתגרש," דודו המשיך.

"מה זה אומר?" שאל שת.

"זה אומר שתחשוב שאם תתגרשו לפחות תישארו חברים טובים ושאשתך לא תסיט את הילדים נגדך ותגרד ממך את כל הסאות והלוגים שהיא יכולה," ענה דודו.

"זה ממש מכוער," העיר שת.

"אין לך מושג כמה," אמר דודו, "לא ראיתי את הילדים שלי כבר כמה שנים."

"ואתה מתגעגע?" שאל שת.

"אין לך מושג כמה," ענה דודו בקול שבור, "אבל חבל שזה לא הדדי. לא יודע מה אשתי חושבת עליי ומה היא אומרת להם, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא טוב."

התיבה הסגורה נפתחה פתאום ואור ירוק יצא ממנה.

"שת, מה זה?" שאל דודו, "לא לימדו אתכם את זה בהוגוורטס שלכם?"

"דודו, אני יודע הרבה דברים, שום דבר על תיבות נטושות שנפתחות באמצע הלילה בג'ונגל," אמר שת במהירות ובחשש ושפץ לעבר דודו שהחזיק אותו כמו כלה.

"שננוס על נפשנו?" הוא שאל את דודו.

"ונפקיר את עדנה?" ענה דודו.

"לא אבידה גדולה..." ענה שת, "היא ממש מלחיצה האישה הזאת."

משהו שנראה כמו אבק עלה מן התיבה שהאירה בירוק, ומיד לאחר מכן קבוצת נצנצים יצאה משם. כשהנצנצים התפזרו הופיעה אישה קטנה עם כנפיים בשמלה ירוקה ושיער אסוף זהוב.

"יא אללה! טינקרבל!" צעק דודו.

"מזל שגם אתה רואה את זה, אחרת הייתי חושב שאני הוזה," מלמל שת בהלם.

האישה שנראתה כמו טינקרבל גדלה עד שהייתה בגובה של דודו. שיערה הזהוב האסוף הפך לשחור וארוך ושמלת הטינקרבל שלה הפכה לשמלה ארוכה וירוקה עם שרוולים שמגיעים עד כפות הידיים.

"לא טינקרבל," לחששה האישה בקול מפתה ונמוך, "אבל הרבה יותר טוב..."

"וואו," אמר דודו כמהופנט. האור הירוק שזרח מהאישה השתקף באישונים שלו.

"מי את?" שאל שת בקול קצת פחות רחפני, אבל רק קצת.

"שמעתי שיש לכם צרות נשים..." היא המשיכה, "לכל מי שיהיה איתי לא יהיו צרות בכלל..."

"אני אוהב שאין צרות..." המשיך דודו.

"אז בוא אחריי," היא אמרה לו, "היכנס אחריי לתיבה. כל מי שהלך עם לילית לא התחרט..."

"לילית..." המשיך דודו ושת צעד אחריו בדרכם לתיבה...

כששיר התגייסה למוסד היא תיארה לעצמה שתבצע משימות מיוחדות, שונות ומשונות. לרוע מזלה, לברוח מזבוב ענק ואימתני באמצע יער גשם יחד עם קוסם בן תשעים לא היה ברשימה.

"זה בכלל לא היה ככה בספרים של ברי פריגת!!!" היא צעקה בשעה שרצה לה בין העצים, הילל רץ לצידה.

"מי זה ברי פריגת בכלל?!" הילל צעק גם הוא.

"נו, אתה קוסם! תעשה משהו! תכשף אותו!" היא צעקה, "יש לך את הכוח! אתה לא יכול להיפגע!"

ברגע שהיא אמרה את המילה "כוח" הזבוב הענק נעצר פתאום. הזמזום התגבר ואיתו קצב התנועה של כנפי הזבוב וגם הרוח סביבם התחזקה כתוצאה מכך עד ששניהם עפו באוויר.

"שיר!" צעק הילל מבעד לרוח החזקה בעודם עפים באוויר, "אם מישהו מאיתנו לא שורד, למרות שאני בכלל לא יכול למות, אז אם את לא שורדת, אני רוצה לומר לך ש-"

"זהירות!!!" שיר קטעה אותו, ומהחדק של הסבוב עף עוד גוש רירי שהדביק את הילל ושיר יחד לגזע עץ עבה.

הזבוב נחת באיטיות ובחן אותם בעיני הפילאטיס שלו. לאחר שהחליט שהם... שהם... משהו, הוא עף משם, משאיר את שניהם דבוקים לעץ.

שיר והילל נאנחו.

"כל דבר שאני אעשה איתך יראה ככה?" הם שאלו שניהם זה את זו.

"אם היית יכול למות הייתי מרעילה לך את הקפה," עקצה אותו שיר בייאוש.

"אם הייתי יכול למות תאמיני לי שהייתי שותה את הקפה מזמן," הילל ענה בתסכול.

"לאן הוא עף בכלל?" הוא הוסיף.

"להביא חברים? מאיפה אני אדע?" ענתה שיר, "זה שאני במוסד לא אומר שאני יודעת הכל!"

"אוי ווי..." נאנח הילל.

"דרך אגב," הוא הוסיף.

"מה?" שאלה שיר.

"חלק מהשיער שלך נדבק בעיטוש של הזבוב לעץ," הוא העיר.

"יאכסה," נגעלה שיר, "תעשה משהו עם השרביט שלך כדי להעיף את זה. הידיים שלי כלואות בתוך המוחטה!"

"גם הידיים שלי, שיר..." נאנח הילל.

"אוי...." שניהם נאנחו.

"אז זה הסיפור שלי," אמר שרו של ים, "או יותר נכון, הסיפור של אשמדאי ושלמה המלך. כששלמה בנה את בית המקדש הראשון הוא היה צריך לחתוך סלעים ואבנים בלי להשתמש במתכת והדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות תולעת השמיר."

"מה זה תולעת השמיר?" שאל עומר.

"אתה בין כה לא יכול לראות דבר, למרות שיש לי אותה כאן," ענה שרו של ים, "זאת תולעת דקיקה יותר משערה והיא מסוגלת לחתוך כל דבר, אבל כל דבר. יהלומים, שנהב, עצמות אנושיות, אבנים, מתכות קשות... הכל חוץ מדבר אחד."

"חוץ ממה?" שאל עומר, מצפה לשמוע על חומר חזק במיוחד.

"חוץ מעופרת," ענה רהב.

"עופרת?" שאל עומר בבלבול, "למה דווקא עופרת?"

"טוב, תראה, אני לא ביולוג או פיזיקאי או כימאי, אבל מה שאני כן יודע הוא שעופרת היא חומר מאוד מיוחד. האם אי פעם עשית צילום רנטגן?"

"צילום מה?" שאל עומר בבלבול.

"אה, משהו של מוגלגים," הסביר רהב, "הקטע הוא שזאת איזושהי קרינה רדיואקטיבית שחודרת דרך הכל מלבד עופרת אז כנראה שהשמיר היא תולעת רדיואקטיבית..."

"וואו, וככה שלמה תכנן לבנות את בית המקדש?" שאל עומר בהתלהבות.

"כן," ענה רהב, "הבעיה היא שהוא לא ידע איפה התולעת ההיא נמצאת."

"מה הבעיה?" שאל עומר, "היא אצלך, לא?"

"ברמת העיקרון כן, הרי מה כבר התולעת יכולה לעשות למים? אבל אז היא לא הייתה אצלי."

"אז אצל מי היא הייתה?" שאל עומר.

"שלמה לא ידע אצל מי היא הייתה. אז כדי לגלות הוא החליט שישאל את היצורים שכנראה יכולים לדעת איפה השמיר נמצא. לכן הוא תפס שד ושדה וכלא אותם," ענה רהב.

"פשוט ככה?"

"פשוט ככה."

"בואנ'ה, שלמה המלך הוא כזה..." החל עומר לומר.

"בכל מקרה," המשיך רהב בסיפורו, "שלמה הביא שֵׁד ושֵׁדָה ונעל אותם ביחד. אמרו השדים: 'אנחנו לא יודעים, אולי אשמדאי מלך השדים יודע.'
אמר להם שלמה: 'היכן הוא נמצא?' אמרו לו השדים: 'הוא נמצא בהר שלו.'
אז קודם אני אתן לך קצת רקע על מלך השדים, ששמו אשמדאי. הוא כרה לו בהר שלו בור ומילא בו מים, והיה מכסה אותו בטיט וחותם אותו בחותמו, ובכל יום היה מגלה את בורו ושותה, וחוזר ומכסהו וחותם אותו והולך.
כדי להוציא מאשמדאי את המידע לגבי מיקום תולעת השמיר, שלמה שלח למשימה את הלוחם הכי טוב שלו - בניהו בן יהוידע שהיה קוסם. שלמה נתן לו שלשלת שאיתה יוכל לקשור את אשמדאי, טבעת ששימשה את בניהו כשרביט, גיזי צמר ונאדות יין. בניהו הלך וחפר בור מתחת לבורו של אשמדאי ושאב את כל המים וסתמו בגיזי צמר, וכרה בור מעל בורו של אשמדאי ושפך לתוכו יין וסתמו, והלך וישב בראש האילן. כך המים בבור הוחלפו ביין מבלי להוריד את החותם של אשמדאי.
כשהגיע אשמדאי, בחן את החותמת, גילה את בורו ומצא שם יין. אבל אשמדאי היה חכם והוא לא שתה מהיין, הוא הבין שמישהו ניסה להערים עליו. אבל בסופו של דבר צמאונו גבר עליו."

"שדים יכולים להיות צמאים?" שאל עומר.

"הו, בהחלט," ענה רהב, "הם אפילו יכולים למות. בכל מקרה, בסופו של דבר אשמדאי לא היה יכול שלא לשתות לעולם ולכן, מחוסר ברירה, הוא שתה והשתכר ונרדם. ירד בניהו וזרק עליו את השלשלת וקשרו. כשהתעורר אשמדאי הוא כמובן השתולל, אבל בניהו כישף את השרשרת כך שאשמדאי לא יכול היה להשתחרר. כשלקח אותו לירושלים, חלפו ליד דקל. נתחכך בו אשמדאי והפילו. עברו ליד בית - הפילו. עברו ליד צריף של אלמנה אחת. יצאה והתחננה לפניו. התכופף אשמדאי כדי לא לשבור את הבית, ונשברה לו עצם."

"כל הפרטים הקטנים האלה רלוונטיים?" שאל עומר.

"זה מה שמסופר," ענה רהב.

"ואיפה זה מסופר בדיוק?" שאל עומר.

"בתלמוד הבבלי," ענה רהב והמשיך בסיפורו, "הוא ראה עיוור שתועה בדרך - החזירו לנתיבו. ראה שיכור שטועה בדרך - החזירו לנתיבו. ראה חתונה שהיו שמחים בה, בכה. שמע איש אחד שאומר לסנדלר שיעשה לו נעליים לשבע שנים, צחק. ראה קוסם שעושה קסמים, צחק.
כשהגיעו לירושלים בסופו של דבר, בניהו ואשמדאי היו צריכים להמתין שלושה ימים עד שנכנסו לארמון המלך. כשנכנסו סופסוף, פנה אשמדאי למלך ושאל אותו, 'כבשת את כל העולם ולא שבעת עד שכבשת גם אותי?'.
המלך שלמה ענה לו, 'אינני צריך ממך כלום. אני רוצה לבנות את בית המקדש, וצריך את השמיר.'
אמר לו אשמדאי: 'השמיר לא מסור בידי. הוא מסור בידי שרו של ים,' שזה אני, 'ורהב לא נותן את השמיר לאף אחד מלבד לתרנגול הבר שנשבע לשמור על השמיר.'
שאל שלמה, 'בשביל מה תרנגול הבר צריך שמיר?'
'הוא מביא אותו להר שאין בו ישוב,' ענה אשמדאי, 'ומניחו על פסגת ההר ומתבקע ההר, ומביא זרעים של עצים וזורע אותם שם ונוצר ישוב. לכן מתרגמים את שמו: חוצב ההר.'"

"וואו," אמר עומר, "השמיר הזה ממש חזק."

"לכן הוא שמור במים או בעופרת," ענה רהב והמשיך בסיפורו, "אז חייליו של שלמה בדקו את קן תרנגול הבר שיש לו בנים, וציפו את הקן בזכוכית לבנה. כשבא התרנגול, רצה להיכנס לקן ולא הצליח. הלך להביא את השמיר, והניחו עליו. מיד זרקו החיילים אבן על התרנגול והפילו אותו, ואז לקחו את השמיר. הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו על כך שעבר על שבועתו. בינתיים, אשמדאי הכלוא המתין עם שלמה בירושלים עד שבנה את בית המקדש.
אשמדאי התגלה כאיש שיחה מלבב. בזמן שבית המקדש נבנה בניהו ניסה להבין את ההיגיון מאחורי תגובותיו של אשמדאי למה שראו בדרך לירושלים.
שאל בניהו: 'למה כשראית את העיור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו?'
ענה אשמדאי לו: הכריזו עליו בשמים שהוא צדיק גמור, ומי שעושה לו דבר טוב יזכה לעולם הבא.'
'ומדוע כשראית את השיכור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו?' המשיך בניהו לשאול.
ענה: 'הכריזו עליו ברקיע שהוא רשע גמור, ויש לעשות לו דברים טובים כדי לכלות את עולמו.'
'ומדוע כשראית את החתונה בכית?' שאל בניהו.
אמר לו: 'אותו חתן עתיד למות בתוך שלושים יום.'
'ומדוע כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר לעשות נעליים לשבע שנים צחקת?'
אמר לו: 'האדם הזה אין לו שבעה ימים לחיות, ומבקש נעליים לשבע שנים?'
'ומדוע כשראית את הקוסם צחקת?'
אמר לו: 'מכיון שהוא ישב על אוצרו של המלך. שיעשה קסמים על מה שמתחתיו.'
יום אחד, מצא שלמה המלך את אשמדאי המלך כשהוא לבד. שלמה, מרוב סקרנותו, ניגש אליו ושאל אותו מה ההבדל בין השדים לבני האדם. במה השדים טובים יותר מבני האדם.
ענה לו אשמדאי 'הסר ממני את השלשלת ותן לי את טבעתך ואראה לך את גדולתנו.'
שלמה הסיר את השלשלת ונתן לו את הטבעת. אשמדאי בלע את הטבעת, הרים כנף אחת לרקיע וכנף אחת לארץ וזרק את שלמה למרחק של כאלף וחמש מאות קילומטרים מירושלים."

"אסור לבטוח בשדים," הסיק עומר.

שרו של ים עיקם את פרצופו אבל עומר לא היה יכול לראות זאת בגלל החשיכה המוחלטת ששררה שם. אחר כך רהב אמר, "תחשוב על זה, הם כלאו את אשמדאי בשלשלת מכושפת."

"אבל שדים הם לא מזיקים?" שאל עומר, "התגלמות הרוע או משהו כזה?"

"אני מניח שאתה צודק," אמר שרו של ים, "זה הטבע שלהם... אם אפשר לקרוא לזה טבע. ובכל אופן, שלמה החל לנדוד ברחבי הארץ כקבצן. הוא היה נודד מדלת לדלת ואומר: 'אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם.' לדאבונו של שלמה איש לא זיהה אותו כמלך ישראל, ובכל אותו הזמן שנדד אשמדאי שינה את צורתו לצורת שלמה ומלך במקומו כך שאיש לא העלה על דעתו ששלמה האמיתי הוא אותו קבצן סהרורי שמטייל ברחבי הממלכה בניסיון לחזור לירושלים. בכל אותו הזמן שאשמדאי מלך על ישראל, הוא הרבה בנשים, סוסים וכסף - עבירות שבהמשך יוחסו לשלמה. אשמדאי לא תפקד כמלך איכותי כמו שלמה, ולכן כששאלו את בניהו אם המלך קרא לו לאחרונה בניהו ענה שהוא לא נפגש עם המלך מאז בניית בית המקדש. המלכוֹת, לעומת זאת, טענו שהמלך מרבה להיפגש עימן למטרות של... אתה יודע..."

"היו לו אלף נשים, נכון?" שאל עומר.

"נכון, אך המלכוֹת לא היו רק הנשים אלא אפילו אימו של שלמה, בת שבע!"

"באמת?" שאל עומר בחלחלה, "אימא שלו?!"

"אימא של שלמה, לא של אשמדאי," הסביר רהב, "אבל אף אחד לא ידע שלא מדובר כאן בשלמה. בסופו של דבר כן עלה חשד שמדובר באשמדאי ולכן ביקשו מהנשים שבפעם הבאה שהמלך בא אליהן, שייבדקו שאכן רגליו הן רגלי המלך."

"אוי, זה נורא," הזדעזע עומר, "זה מזעזע."

"אני מסכים איתך," אמר רהב.

"רגע," שאל עומר, "למה דווקא הרגליים?"

"כי לשדים יש רגלי עוף," ענה שרו של ים, "גם אם הם משנים צורה לבני אדם. לכן ביקשו מהמלכוֹת לבדוק את הרגליים של המלך, אך הן ענו שבכל פעם שהמלך בא אליהן הוא לובש נעליים והן לא יכולות לראות את כפות הרגליים שלו."

"ואיך בסוף שלמה הדיח את אשמדאי?" שאל עומר.

"הוא לא," ענה רהב את התשובה המפתיעה, "או לפחות יש כאלה שחושבים שלא. יש כאלה שחושבים שמתי ששלמה הגיע לארמון עם השלשלת והטבעת אשמדאי ברח שלמה חזר למלוך, אבל יכול להיות שזה לא קרה. שלמה מת כקבצן ואשמדאי מלך עד אז."

עומר מעולם לא שמע את הסיפור הזה לפני כן. "וואו, זה חתיכת סיפור," הוא אמר, "וכל זה אמיתי?"

"כל זה מופיע בתלמוד, כבר אמרתי לך," ענה רהב, "ובאמת בתקופת מלכות שלמה, לאחר שסיימו לבנות את בית המקדש השמיר שב אליי והוא שמור אצלי בים עד היום. לכן אני מניח שזו אמת."

"אז איך הסיפור המטורף הזה, והוא מטורף, קשור לבעיה שלנו?" שאל עומר.

"אני שמח ששאלת," ענה רהב, "זוכר את השלשלת?"

"זאת שקשרו בה את אשמדאי? השלשלת המכושפת?" שאל עומר.

"כן," ענה רהב, "ואת מה שאני עומר לספר לך עכשיו לא תמצא בשום מקום. לא בתלמוד, לא בתנ"ך ולא בששום מקום אחר."

"מה אתה עומר לספר לי?" שאל עומר.

"אז ככה," ענה רהב, "כמעט מאה שנה קודם חי בארץ סוחר תבלינים אחד בשם אֶלְיַחְבָּא. אשתו, חסידה בת אפרים, פיתחה בעזרת חומרי הגלם שהיו ברשותו של בעלה שיקוי שנקרא-"

"-שיקוי האנקה!" ענה עומר, "זה השיקוי שאילון שתה ממנו והביא לו את הכח! זה סוד הקסם היהודי!"

"אם כך אתה קורא לו," ענה שרו של ים בבלבול, "בכל מקרה, בניהו בן יהוידע היה נוהג לשתות את השיקוי ולקבל את הכוח בכל פעם לפני שהיה יוצא למשימה כלשהי בשליחות המלך."

"מה זאת אומרת בכל פעם?" שאל עומר, "חשבתי שברגע שאתה שותה את השיקוי יש לך את הכח!"

"כך גם אני חשבתי," ענה שרו של ים, "והיתרון בזה שאני הים הוא שאני מודע לכל מה שקורה בי ובקרבתי. כך, למשל, קיבלתי את השלשלת שבה אשמדאי היה קשור."

"איך?" שאל עומר.

"כנראה מישהו השליך אותה לים. אז לקחתי את השלשלת ובדקתי אותה. השלשלת הזאת עשויה משורש של אדן שדה."

"אולי תגידו לי כבר מה זה אדן שדה שמדברים עליו כל הזמן?" שאל עומר, "זה אחד מחומרי הגלם של שיקוי האנקה ושיקוי הרגש, נכון?"

"נכון מאוד," ענה רהב והסביר לו בקצרה מה הם אדני השדה, או יותר נכון מי הם.

"כל זה טוב ויפה," סיים רהב את הסברו, "אבל אני לא בטוח עד כמה זה קשור לסיפור שלנו. בכל מקרה, במפגש של בניהו ואשמדאי קרה דבר מוזר. לבניהו היה את הכוח ברשותו. הוא היה כנראה היחיד שהכוח היה בבעלותו, כי כל מאת האחוזים של הכח היו אצלו. וכשנוצרה אינטראקציה בין בניהו לאשמדאי (הרי בניהו ואשמדאי שוחחו די הרבה לפי הסיפור), אשמדאי הבין רק אז שמישהו לקח לו את הכח כל הזמן והחזיר לו אותו כשסיים את השימוש בו."

"רגע, אז אשמדאי הוא המקור?" שאל עומר המופתע.

"כן, בהחלט," ענה רהב, "וגם בניהו הצליח להיפטר מהכוח גם בלי לאכול את השרביט, או טבעת במקרה שלו, וכך גם בלי להימחק מעולם הקוסמים."

"איך אתה יודע?" שאל עומר, "הרי לא היה אז עולם קוסמים!"

"כי הוא השתמש בשיקוי שוב ושוב ובכל פעם הוא השתמש בקסם שלו כך שהוא נשאר קוסם," ענה שרו של ים, "ולכן הוא לא הפסיק להיות קוסם."

"רגע," אמר עומר, "בתלמוד כתוב שהוא היה קוסם?"

"לא," ענה רהב, "כתוב שהשלשלת והטבעת היו חזקות כי היה כתוב עליהן משהו שחיזק אותן, אבל כנראה זו רק צנזורה או משהו כי בלי צל של ספק, בניהו היה קוסם. אני חשתי בקסמים שעשה כשהפליג בים לעבר ההר של אשמדאי."

"ההר של אשמדאי מעבר לים?" שאל עומר המופתע, "איפה?"

"אני מניח שלא רחוק מכאן, לפי השיט שערך בניהו כדי להגיע להר ולפי זה שפגשתם את אשמדאי שהפיל אותך אליי," ענה רהב, "אם כי מיקום מדויק אני לא יכול להביא לך. ההר נמצא ביבשה. אבל אנחנו סוטים מן הנושא. לבניהו הייתה דרך להיפטר מהכוח בלי לאכול את השרביט או הטבעת."

"מה הדרך?" שאל עומר.

"אני לא יודע," ענה שרו של ים בעצב, "הוא מעולם לא דיבר על זה. לפחות הוא לא דיבר על זה כששהה בים. אני מניח שתיאלצו לשאול אותו."

"איך? הוא בטח מת מאז," ענה עומר.

"איך הוא מת אם יש לו את הכוח?" הקשה רהב.

"יש לו את הכוח?" שאל עומר.

"אין לי מושג," ענה רהב, "ככה שאני לא יודע אם הוא חי או מת. אבל בין כה זו לא בעיה, האיזור שאתם מגיעים אליו... בוא רק נאמר שאין בו משהו לא אפשרי. בין אם זה לתקשר עם המתים או עם החיים."

"אז מה עושים?" שאל עומר.

"מוצאים את בניהו, ואם לא את בניהו אז את אשמדאי שבוודאי יודע משהו. הוא הרי דיבר עם בניהו לא מעט," ענה רהב, "זהו, אין לי מה להוסיף. יש לך שאלות כלשהן?"

עומר הניד בראשו, אבל אז הוא נזכר שרהב לא רואה אותו אז הוא אמר, "לא."

"מעולה, עכשיו אני צריך למצוא דרך להחזיר אותך למעלה מבלי שתטבע," אמר שרו של ים, "השאלה היא איך הגעת הנה בלי לבוע בדרך או לתת לריאות שלך להתפוצץ מלחץ המים... אני עדיין חושב שזה כישוף שהוטל עליך. אולי יש לך יכולת שאתה לא מודע אליה? אולי משהו גנטי? אבא שלך היה משהו מיוחד?"

"אני לא יודע מי אבא שלי," ענה עומר, "למה? הוא היה משהו מיוחד?"

"אם אתה לא יודע גם אני לא יודע," ענה שרו של ים, "אם כי אם נדע זה בוודאי יענה לנו על לא מעט שאלות."

ניר עמד מול ניר. כלומר, ניר שהיה קשור לזקיף שעלה מן האדמה היה מול אשמדאי שהיה בדמותו של ניר - מלבד רגלי תרנגול.

"שלום, הוד מעלתך," אמר ניר בנימוס, "אני מניח שאתה יודע מה אנחנו עושים פה."

"בכל זאת," אמר לו אשמדאי, "אתה בטוח שאתה רוצה לעזור לי? אתה עדיין לא רואה סיבה שלא?"

"בדיוק," אמר ניר, "הרי לעזור לך זה אומר להחזיר את הכוח, נכון?"

"נכון," ענה אשמדאי, "וזאת המטרה שלשמה באתם הנה. אבל לא, אני רוצה עוד. אתה גם תחזיר לי את הכוח, אבל גם תמלא עבורי משימות אחרות..."

"כמו מה?" שאל ניר.

אשמדאי לא היה יכול שלא להסתיר את חיוכו ולחש דבר מה על אזנו של ניר. בתגובה למילותיו של אשמדאי, ניר פער את עיניו והרים את גבותיו בהפתעה.

"מה?" שאל ניר, "מה? אבל הוא לא-?"

"הוא לא," ענה אשמדאי בחיוך, "הוא פשוט לא!"

"אז, אז..." ענה ניר, "אז אני אמור להביא לך אותו?"

"חשבתי שאתה רוצה לעזור, לא?" שאל אשמדאי, "זה מה שאתם צריכים לעשות כדי שאני אעזור לכם."

"ואתה לא תעשה לו כלום?" שאל ניר.

"אני רק רוצה לבדוק אם העומר הזה הוא באמת הבן שלי או לא," ענה אשמדאי, "יש לי סיבה טובה לחשוד בזה..."

הפרק הקודם		הפרק הבא