לחזור

פרק עשירי: מסעם של הדיוקנאות
מעט דיוקנאות ותמונות נתלו במשרד הקסמים. היה את דיוקנו של אבראד, שלרוב היה ריק, אך עכשיו האיש הקוסם השמנמן בעל העור הצהבהב והבלורית השחורה גלש לתוך הדיוקן והביט סביב.
זאת הייתה הקומה השמינית, קומת הכניסה. אנשים נכנסו ויצאו במהירות דרך האחים.
אבראד ידע שמעליו נמצאת מחלקת המסתורין, הוא לא היה זקוק למחלקה זאת, וממילא לא תלויה שם תמונה או דיוקן כלשהו. אז הוא פשוט החליק את "השכן" שלו, שנמצא קומה מתחתיו – המחלקה לספורט ומשחקי קסם.
במחלקה היו דיוקן אחד ושתי תמונות גדולות. בנוסף היו תמונות קיר במשרדים.
"היי! אתה! צא לי מהטווח!" צעק קוסם על מטאטא בתמונה אליה הגיע אבראד, וחבט במרביצן הישר לכיוונו. במזל הספיק המנהל-לשעבר לקפוץ דרך המסגרת לדיוקן שבקומה הבאה.
מחלקת התחבורה הקסומה. היה שם דיוקן של אישה שמנה בעלת שיער מזדקר ומבט פוזל במקצת, ראש המחלקה הראשונה.
"אין לי זמן לעצור לשוחח!" התנצל אבראד והמשיך לקומה הבאה, (המחלקה לשיתוף פעולה בין לאומי בקסמים), אחר כך הלאה (למחלקה לרישוי ופיקוח על חיות פלא, שמה נאצל אבראד לברוח מהיפוגריף עצבני שציירו אותו קצת יותר גדול מאשר במציאות), וחרוך בקצה גלימתו מאש דרקון וולשי ירוק, הוא המשיך לקומה של מחלקה לתאונות קסם. היה שם תמונה אחת, של איש שניצל בזכות פעילות של המחלקה, מאיבוד כל הגוף חוץ מהבוהן.
רק לאחר הקומה הזו – הצליח אבראד להגיע לקומה המבוקשת. קומה שנייה, המחלקה לאכיפת חוקי קסם.
לאורך המסדרון היו דלתות ארוכות, אך בין דלת לדלת היה דיוקן של ראשי המחלקות ואנשים חשובים שפעלו למען המחלקה לאורך השנים.
"בוקר טוב, אבראד! אתה בדרך כלל לא משוטט במשרד הקסמים! מה מביא אותך למחוזותינו?" שאל אחד הקוסמים, בלונדיני בעל עיניים חומות.
"חשבתי לבקר, אתה יודע.." מלמל אבראד והסתלק טרם יתוחקר.
הוא עבר מדיוקן לדיוקן, מתנצל בפני הבעלים על החדירה, ועצר בדיוקן שליד משרדה של ראש המחלקה.
הוא גלש דרך המסגרת של המקום בו שכן כעת אל תוך המשרד, לתמונה ששכנה בפנים. כרגע התמונה הייתה ריקה, כפי הנראה הבעלים ביקר בדיוקן אחר שלו.
הדיוקן היה היחיד בכל המשרד, מצד אחד הייתה לו השקפה טובה והוא ראה את רוב המשרד, מצד שני לא יכול היה לסייר בו.
אבראד אימץ את עיניו לראות את המסמכים על השולחן. היה קלסר עם הכתוב: סודי ביותר, שהיה סגור, ועוד כמה דפים שגלשו מתוך קלסר אחר, שעליו התנוססה אותה מדבקה. אבראד הצליח לקרוא את הכותרת בדף הקרוב ביותר:
תוכנית השמדת בני המוגלגים מעולם הקוסמים – נספח ג': תפקיד המחלקה לאכיפת חוקי קסם
השמדת? בני מוגלגים? נספח ג'? תפקיד?
אבראד פצח בריצה מתוך הדיוקן לאורך המסדרון והחליק אל הקומה הבאה בלחץ רב: לשכת השר.
הוא קפץ מדיוקן לדיוקן, זורק מילות סליחה. לבסוף הוא הגיע לקצה: דלת זהב כפולה עם התג: "שר הקסמים – תזאוס איזבל".
לאורך המסדרון היו דלתות נוספות, ככל שהיו קרובות יותר לדלת השר כך הייתה המשרה בכירה יותר.
אבראד החליק לתוך דיוקן קטן במשרד של יועץ השר, הוא שמע קולות מבפנים.
זה היה דיוקן קטנטן, בגודל של מסך מחשב, שהיה תלוי עקום על הקיר בצד המשרד, לא נראה שמישהו שם לב שאבראד גלש לשם, בעל הדיוקן עצמו נמנם.
איש בעל שיער ארוך ושחור ישב לצד שולחן ודיבר עם מישהו אחר, נראה שהוא מדבר לעצמו, כנראה האדם שדיבר אליו היה תחת לחש הנגזה.
" – מבין, אדוני. השר בדיוק חזר מהוגוורטס. תשלחו את ההודעות לבובאטון ודורמשטרנג מחר על הבוקר! אנחנו לא ניתן לשואבי-הקסם לגעת בכישוף יותר!"
אבראד לא היה זקוק לעוד, הוא רץ חזרה דרך כל הדיוקנאות היישר אל דיוקנו שלו, מתנשף ומתנשם, לספר לדמבלדור.
*
אחרי שחנה אבוט ונוויל לונגבוטום התחתנו היא קנתה וניהלה את הקלחת הרותחת, ועד היום יש שם דיוקן של נוויל, שלרוב עומד ריק.
הברמן שעמד שם כרגע, הביט בשעמום באורחים בעודו הכין ספלי קפה בהינף שרביט.
"ג'וני! היי ג'וני!" קרא נוויל.
הברמן הסתובב בהפתעה, שערו השחור מרוח בג'ל ומזדקר בקוצים, מבטו עייף ולסתו זזה בעת לעיסת מסטיק במופגן.
"לונגבוטום! לא ראיתי אותך מאז... כמה שבועות!"
"אה.. כן."
אבא של ג'ון היה תלמיד של נוויל, מין ילד לא יוצלח שאהב לפוצץ דברים, יוצא בין סלית'רין אך לעולם לא הוכיח את שאפתנותו. הוא הידרדר עם השנים, ונתקע עם ילד – ג'ון – הוא אפילו לא זכר מי אימו. בעקבות רוב הקטטות שנהג לקחת חלק בהם, הוא נירצח (ג'ון היה בן עשר וחצי). נוויל, אפוף ברחמים, הציע לו עבודה בקלחת הרותחת, ומאז הוא שם.
"ג'ון, תביא לי בבקשה את מחברת החובות!"
ג'ון הנהן בצייתנות והגיש את המחברת לנוויל.
"אני לא יכול לתפוס אותה! אני ציור! תקריא לי את החובות."
"אה" אמר ג'ון בשעמום, והתחיל לעבור על השמות בעליצות.
"מאלפוי.. אטר – "
"מאלפוי! מה רשום בשורה של המאלפויים?"
"מאלפוי; סקורפיוס; חוב על סך 10,899 אוניות (וואו הרבה כסף יש למאלפוי הזה); מתאריך: 18.8; רחוב 'יחי המלכה', אתלינג."
"אתלינג? זה לא רחוק מלונדון!" אמר נוויל בהתרגשות ומיהר חזרה למשרד המנהל בהוגוורטס.
*
בית פרטי בעל כמה קומות, עם גג אדמדם וחלונות מכוסים בוילונות.
אנדרטת המלחמה התחממה באור השמש, מוגלגים שחלפו על פני האנדרטה רק שלחו מבט בשמות הנופלים, אך כאשר הוא הסיט לרגע את הוילונות ושלח מבט באנדרטה, הוא ראה את סבתו וסבו הצעירים, אוחזים בתינוק קטן – אבא שלו.
"אלבוס! אלבוס סוורוס פוטר!" נשמע קול מעומעם קורא לו.
אלבוס הסתובב בפתאומיות, הוא כבר לא היה צעיר כמו פעם, אך אלה שהכירוהו היו מזהים אותו.
שערו היה שחור-אפרפר, עיניו ירוקות ועייפות, פניו קצת יותר מקומטים מפעם, אלבוס היה בן 68.
הוא צעד לאורך המסדרון שמוביל לקומה הבאה וטיפס לחדר ממנו המשיכו להישמע קריאות, שהתחזקו ככל שהתקרב.
הדלת הייתה סגורה, זה בקע מהספרייה הקטנה של אלבוס ואשתו.
אוחז בשרביטו, פתח בזהירות אלבוס את הדלת.
זה היה חדר די מוצל, החלונות שבו נסגרו בוילונות תכולים. תמונות ממוסגרות היו תלויות על הקיר, אלבוס עם ילדיו הקטנים, הארי פוטר הישיש מלטף את נכדיו הקטנטנים. ארונות ספרים ואלבומים מאובקים היו שם, ועל שולחן רעוע מעץ, נח אלבום שהיה פתוח באופן תמידי.
זה היה אלבום בעל כריכת עץ שעליה נחרט בכתב מסולסל: מסדר עוף החול.
הדף שהיה פתוח כרגע הציג ארבע תמונות: עין הזעם מודי מטיל לחשי הגנה לכל עבר במחילה, זועם על שארתור וויזלי (מתלהב ממצלמתו החדשה) מצלם תמונות; מתחת לזה, בתום הקרב על הוגוורטס: הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר מורמים באוויר על ידי האגריד הענק למחצה, פצועים ושבעי קרב, אך מחייכים כל כך שהשמחה שלהם הטילה חיוך אפילו בפני המסתכלים; בדף הבא, התמונה העליונה הציגה את לונה לאבגוד בתום הקרב על הוגוורטס, מקשטת גמדוני בית שנלחמו בסרטים ורדרדים ופרחים; בתמונה התחתונה היה שולחן המורים בהוגוורטס, עם הסגל באותה תקופה. פומונה ספראוט – שריטה מנצנצת על צווארה, פיליוס פליטיק – מחייך על אף שנראה מותש; הוראס סלגהורן, פניו קורנות על שהצליח לעצור את האדם שעזר לו לעלות; רוחו המנצנצת של בינס, שמלמד עד היום הואיל ואינו יכול למות, ובמרכז השולחן, מי שבדרך כלל נמצאת בדיוקן שלה בהוגוורטס, מינרווה מקגונגל, והיא זאת שקראה לאלבוס מתוך התמונה.
"פרופסור מקגונגל – מה את – כלומר, אני שמח לראות אותך, אבל סיכמנו שאת מבקרת בביתי רק במקרה חרום! מה קרה?"
"פרופסור דמבלדור מבקש שתגיע להוגוורטס, במהירות המרבית."
*
בניין גבוה וחדש בלונדון, רק משפחות מבוססות מאוד יכלו לגור שם. מי היה מאמין, שבכזה בניין גורד שחקים, בקומה ה-23 שממנה יכלו לראות את כיכר טרפלגר, תגור מכשפה.
"נו כבר! פוטר! לא אחכה לך הרבה זמן! בואי כבר!" נשמע קול זועם ומלגלג, בעל כמויות עצומות של חשיבות עצמית.
ג'ורג', מוגל שכבר התרגל לרעיון שאשתו מכשפה, מיהר לחדר שממנו נשמעו הצעקות.
חדר האורחים, בעל המיטות הרבות ושני המזרונים, שמעליהם נתלה הדיוקן הריק בדרך כלל של פיניאס ניגולוס בלק. הארי פוטר, נתן לביתו את הדיוקן שהוציא מאחוזת בלק, על מנת שתתלה בביתה, וכך תוכל לתקשר עם הוגוורטס. בדרך כלל היה הדיוקן רק, לשמחתו של ג'ורג', אך לדאבונו (הוא לא חיבב את פיניאס במיוחד) המנהל הביט בו מתוך הדיוקן עכשיו.
"איפה הפוטרית?" דרש המנהל לשעבר
"היא לא ממש פוטר יותר, אתה יודע, התחתנו ויש לנו שני ילדים – אן ופיטר ו – "
"זה לא מעניין אותי, מוגל כסיל, אני צריך את לילי פוטר!"
ג'ורג' זעף, אך הוא מיהר להעיר את לילי, שנחה כעת במיטתה.
"מה?" שאלה לילי, מפהקת ועייפה, בת 66, אך עדיין מוכשרת בקסמים ושחקנית קווידיץ' מצטיינת.
"אלבוס-אני-מוזר-דמבלדור קורה לך להוגוורטס במהירות האפשרית. אל תשאלי אותי למה, גם אני לא מבין את מנהגו המוזר של דמבלדור להפריע לאנשים לנוח. יום טוב!" ופיניאס גלש דרך המסגרת אל דיוקנו השני, בעוד שלילי ובעלה החליפו מבטים תמהים.

הפרק הקודם		הפרק הבא