הילדה המקוללת

תודה מיוחדת ל- lilianna ו- ליאורה שהן היחידות שהגיבו לפאנפיק שלי עד כה...

קריאה מהנה!:-)

כל הלילה, התהפכה מלובי מצד לצד, בתקווה להרדם, אפילו לשניה אחת. אך נסיונותיה היו כושלים, ובמקום חלומות נעימי, חשבה כל  הלילה על מאורעות השבוע המוזר שהיה לה, מנסה לפענח את התעלומות הלא- פתורות על חייה הבדויים ולמה אף אחד לא סיפר לה כלום, עד שקיבלה מכתב מהוגוורטס. מלובי זעמה על כך, וכעסה כל כך על פרופסור מקונגל, שרק דוחה כל פעם את הסיפור על חייה. המחשבה היחידה שפייסה אותה, היא המחשבה על קרבלר, ועל הנשיקה שאירעה באותו הלילה. 

בכל דקה ובכל שניה, הציצה מלובי בשעון שעמד על כיסא קטן שהונח ליד מיטתה. היא הרגישה כאילו הזמן זז לאט מתמיד, והתאפקה שלא לצרוח. עוד כמה זמן אצטרך לחכות כדי לקבל תשובות? שאלה את עצמה. היא נזכרה שבשעה שבע בבוקר, תוכל לדבר עם דיוקן אימה. נשמע לא קצת מפוקפק לדבר עם ציור של מישהו שכבר לא בחיים, אך התרגלה כבר למוזריות בחיים כמכשפה. כשהשעון הורה לבסוף 06:00, התרגשותה של מלובי הלכה וגברה. עוד ועוד שאלות עלו במוחה-

איך זה לדבר עם ציור של אימי? האם תוכל לספר לי למה כולם כל כך מודאגים לגביי? האם זה יהיה כמו לדבר עם אדם אמיתי? 

אך נכון לעכשיו, מלובי הסתפקה רק בניחושים קלי דעת. 

מימינה של מלובי, נשמעה נחירה עזה- כנראה של אוליביה. מלובי תהתה לעצמה אם גם היא נוחרת בשנתה.

כנראה נחירתה של אוליביה העירה את לילי, כי היא החלה לזוז במיטתה מצד לצד. לבסוף, התישבה לילי על מיטתה, התמתחה קלות ופיהקה. מלובי הזיזה את כילת מיטתה כדי לראות אם אכן חברתה התעוררה, וחייכה לעצמה כשגלתה שכן. כעט, תוכל להעביר את הזמן בקלות. היא סמנה ללילי לבוא למיטתה, והשתיים התיישבו על המיטה הרכה, ומלובי סיפרה ללילי את כל מאורעות הלילה, מלבד הקטע שבו התנשקה עם קרבלר, את זה רצתה לשמור בסוד. 

"אז... פרופסור מקונגל קבעה איתך כבר את הפגישה הבאה?" שאלה לילי בסוף הסיפור. מלובי נענעה בראשה ואמרה, "היאא רק אמרה שכשתוכל לקבוע איתי פגישה וכשיזדמן לה, היא תעשה זאת. אןף, זה לא פייר שלא מספרים לי כלום." אמרה בעצבנות. לילי הציצה לעבר מה שהיה אמור להיות הדיוקן של אמה של מלובי. "אז.. תוכלי לדבר עם אימך המצויירת? את לא חושבת שזה יהיה יותר מידי... אה... לא מציאותי?" שאלה לילי. מלובי חשבה לעצמה וענתה, "אני לא יודעת איך זה בשבילך, אבל בשבילי, הכל כאן לא ממש מציאותי." 

בשלב זה השעון הורא על השעה 06:56. מלובי רק קיפצה במיטתה, וגרמה גם ללילי לקפץ. השתיים צחקקו, אך בשקט, מכיוון שהתאומות בחדרן עוד ישנו. דקה לאחר מכן, הלכה לילי למיטתה, כדי לא להפריעה לשיחתן של לילי ואימה. 

מלובי העמידה את התמונה שבה אמורה להופיעה אימה על כרית שהונחה על מיטתה, ובהתה בתמונה על השעה 07:00 בדיוק. היא חיכתה, אך כלום לא השתנה. "איפה את, אמא?" מלובי שאלה בתהייה. האם מקונגל שקרה לה? האם זאת רק מתיחה? 

אך שניה לפני שהשעון הורה 07:01, הופיעה דמות מוכרת בתוך המסגרת. "אמא!" אמרה מלובי בהתרגשות. אימה המצויירת חייכה חיוך קל ואמרה, "צר לי שלא אוכל לדבר איתך פנים מול פנים, כמו אם ובת, אך מתתי בניסיון להגן על דבר שחשוב לי מאוד, את, מלובי יקירתי. אך לפני שנמשיך בשיחתנו, עלי להגיד לך, אל תחשבי שנטשתי אותך, כי אני תמיד אהיה בליבך, או בתמונה הזו." מלובי צחקקה למשמע הערתה האחרונה של אמה. בהחלט היה לה חוש הומור. 

"תוכלי לספר לי למה כולם דואגים לי כל כך? למה פרופסור מקונגל אומרת שאני בסכנת חיים?" שאלה. אימה של מלובי, מליאן, נראתה כחושבת על תשובה מספקת. "מצטערת, מלובי, אך אם מנהלת בית ספרך עוד לא סיפרה לך, גם אני לא יכולה. אבל אל דאגה, בקרוב מאוד, לצערי הרב, התשובה תתגלה לפניך."

כעס שוב הציף את מלובי. למה רק מקונגל יכולה לספר לה? למה אף אחד אחר לא? 

"אני חושבת שהגיע זמן ארוחת הבוקר, הלוא כן? לכי, ילדתי, אכלי. שמעתי שאת  ילדה מצטיינת ולא כדי שציונייך ירדו בגלל רעב. את יודעת מה? את מזכירה לי חברה טובה מאוד שלי מהתקופה שבה למדתי בהוגוורטס. שמה היה הרמיוני גריינג'ר, והיא הייתה הילדה החכמה ביותר לגילה. 

טוב, כרגע תמה שיחתנו. עליי לחזור לתמונה השניה שלי, שנמצאת במקום אחר. אבל אל דאגה, אני אחזור ממש בקרוב. אני מבטיחה." ובמילים אלה, סיימה מליאן את שיחתה עם ילדתה, ועזבה את התמונה. מלובי התאכזבה מהשיחה הדלילה, אך השם שאותו הזכירה אימה, הוכר לה מאוד. מאיפה מוכר לי השם הזה? הרמיוני גריינג'ר? היכן שמעתי אותו בעבר? שאלה את עצמה.

                                                                                                                                                     * * *

כל ארוחת הבוקר הגניבה מלובי מבטים אל המנהלת שישבה בכסאה. היא חיכתה לסימן כלשהו, הודעה כלשהי ממנה, שתכיל את התאריך למפגשם הבא. 

במשך שבוע, שבו הצטיינה כמו תמיד בכל שיעוריה, חיכתה מלובי למסר ממקונגל. אך שום הודעה ושום מסר לא הגיע, ומלובי התאכזבה. מה מונע מאנשים לספר לי את האמת? תהתה לעצמה. 

היא נחמה את עצמה כשחשבה על המבחנים לקבוצת הקווידיץ' שהולכים וקרבים. בזמנה הפנוי של מלובי, שבו לא למדה או קראה מספרי הלימוד או מספרים כלשהם בספרייה, ירדה עם מטאטאה למדשאות והתאמנה בתעופה. היא הבינה איך לעשות סלטות באוויר עם המטאטא, איך להאט את הטיסה ואיך לעמוד על המטאטא בתעופה. בזמנים שבהם הייתה באוויר, הרגישה קצת שחרור והורדת המטח לקראת המבחנים שנערכים בעוד שבוע ושלושה ימים. 

יום אחד, בזמן שהתאמנה בתעופה, הבחינה מלובי בדמות בעלת שיער בלונדיני מנפנפת לעברה. "קרבלר!" צעקה מלובי, וטסה לעברו. בדיוק כשעמדו להתנגש, עצרה מלובי בפתאומיות וירדה מהמטאטא. "וואו, את ממש טובה בזה." אמר קרבלר בפליאה. "תראי," אמר, והוציא מכתב צהבהב מכיסו. "זוהי הודעה מפרופסור מקונגל. היא בקשה שהעביר זאת אלייך. היא אמרה שזה דחוף." ליבה של מלובי פעם בחוזקה. היא לא ידעה אם זה בגלל המכתב, או בגלל נוכחותו של קרבלר. "או.. אמ.. תודה רבה!" אמרה לבסוף, ולקחה את המכתיו לידיו. היא לא רצתה שקרבלר יראה מה כתוב בו, מכיוון שהיא עצמה עוד לא קראה אותו. מלובי נשקה ללחיו של חברה, ונופפה לו לשלום. 

היא עלתה במהירות למעונות הבנות בחדר גריפינדור, והתישבה על מיטתה.

בזריזות פתחה את המכתב, וגילתה שהוא נכתיו בחופזה, כיוון שהתקשתה לקרואו.

היא החלה לקרוא, ועיניה נפערו לרווחה.

אני עוצרת כאן את הכתיבה. אני אמשיך כשיהיו 2 תגובות לפרק...

אבל עד אז, תצטרכו להסתפק בניחושים..

אין מה לעשות.. אני יודעת שאני רעה. מוחעחעחע!

הפרק הקודם		הפרק הבא