האויב האחרון

כמה תגובות! תודה רבה לכולם, וקיראה מהנה (:

פרק 9: נעדר

"מה זאת אומרת, נעלם?"

לילי התכווצה כשג'יימס הרים את קולו. הוא הבחין בכך וניסה ולהניח יד מנחמת על כתפה, אבל היא חמקה ממנו ונעה לכיוון החלון. לא ניתן היה לראות כלום דרך הזכוכית המאובקת, רק את השתקפות הטרקלין שמאחוריה. היא צפתה בהתרחשות כך, מקווה שאם תצליח לדמיין שהיא לא באמת שם הפחד הנוראי שגאה בה ישכך מעט. היא ידעה שמשהו ישתבש, היא פשוט ידעה.

"איך זה קרה?" קולו של סיריוס הרעים בטון כמעט מאשים. מאז שקיבלו את הבשורה על הסוהרסנים, הוא נראה לא פחות מודאג מלילי וג'יימס באשר לגורלו של הארי. "חשבתי שהארי מוגן כל עוד הוא שם."

"זה נכון," רמוס אמר, מצליח איך שהוא לשמור על קור רוחו, למרות שלילי ראתה דרך ההשתקפות בחלון שידו האוחזת בשרביטו רועדת. "אבל אני לא חושב שחטפו אותו. בעצם, אני בטוח שזה לא מה שקרה. לא היו סימני מאבק בחדר שלו, וכל החפצים שלו נעלמו. נראה שהוא עזב מרצונו."

"אמרתי לו להישאר במקום!" סיריוס התרגז, חוזר להתהלך הלוך ושוב מול האח כמו חיה בכלוב. זה מה שהוא עשה כל השעה האחרונה. "אבל ממתי הוא מקשיב לי? אני רק הסנדק שלו..."

"הורידו ממנו את העניים לעשר דקות והוא ברח?" ג'יימס אמר, ספק מודאג ספק מתרשם.

"זה היה יותר מעשר דקות," רמוס הודה במבוכה מסוימת. "טונקס ואני ביצעו סריקה בשכונה לפני שחזרנו לתצפת על הבית. אני מעריך שהייתה לו לפחות חצי שעה."

"אבל אחותה של לילי הייתה אומרת משהו אם היא הייתה רואה אותו לוקח את הדברים שלו ועוזב, לא? או גברת פיג הזו, שעובדת בשביל דמבלדור?" ג'יימס שאל בקול נואש.

"לא בהכרח. יש לו את גלימת ההיעלמות שלך."

ג'יימס פלט קללה חרישית והציץ לכיוונה של לילי. הייתה אשמה במבטו.

"לאן הוא היה יכול ללכת?" סיריוס שאל, כעת נשמע יותר אובד עצות מאשר כועס. "למחילה?"

"ביקשתי ממולי ללכת לבדוק. אבל בהנחה שהוא לא עף, יעברו שעות עד שהוא יגיע לשם," רמוס אמר. "אתה יכול לחשוב על עוד מקום שהוא עשוי לברוח אליו?"

סיריוס הרהר בשאלה. פתאום הוא אמר, "בפעם הקודמת שהוא ברח מהדודים שלו הוא לקח את אוטונוס הלילה לקלחת הרותחת."

"מצוין," רמוס אמר, "אני הולך לבדוק את זה. תשלח לי פטרונוס אם תיזכר בעוד משהו."

במילים אלה הוא יצא מהטרקלין, והם שמעו את דלת הכניסה נסגרת אחריו. דממה כבדה השתררה לאחר שעזב, כאילו אפילו הקירות ממתינים בציפייה לחדשות כל שהן. לילי התקרבה אל החלון בניסיון לראות החוצה, אבל ראתה רק חשכה.

ג'יימס השמיע מן כחכוח בגרונו. סיריוס מלמל דבר מה לא מובן ויצא מהחדר, מותיר את לילי לבד עם בעלה. היא העמידה פנים שהיא מרותקת אל החשכה שמחוץ לחלון, ולשבריר שנייה נמתחה כשחשה את זרועותיו סביבה. היא סבה והסתירה את פניה כנגד כתפו, מאפשרת לו לחבק אותה בחוזקה, בעיקר כדי שלא יוכל לראות את פניה. היא ידעה שאם יסתכל לתוך עיניה הוא ידע בדיוק מה היא חושבת ומרגישה.

"הוא יהיה בסדר," ג'יימס אמר. "שמעת את הסיפורים, הוא ילד קשוח."

לילי הנהנה ולקחה נשימה עמוקה כדי להרפות את שריריה. היא הייתה חייבת להראות לג'יימס שהיא מצליחה להחזיק את עצמה בחתיכה אחת. היא אף פעם לא שיקרה לו, אבל היה שקר אחד עליו אהבה שלהם הייתה מושתת; ג'יימס היה חייב להאמין שיש לו את הכוח להציל את לילי מעצמה. לכן היא חיבקה אותו בחוזקה, ולאחר כמה רגעים הרימה את מבטה וחייכה אליו. אסור היה לו לדעת שבפנים היא עדיין רוצה לבכות.

נשמעה נקישה מהוססת על דלת הטרקלין. ג'יימס התנתק מלילי בחוסר רצון וקרא, "כן?"

סיריוס חזר, מוביל לפניו את אמילי, שהייתה לבושה בפיג'מה ונראתה מעט נכלמת.

"לאמילי יש שאלות על הסוהרסנים," סיריוס אמר. "ניסיתי להסביר לה שאין ממש מה לפחד מהם כל עוד מצליחים לחשוב על דברים טובים, אבל אני חושב שהיא לא מאמינה לי."

"אתה אומר את זה רק כדי שאני אחזור למיטה," אמילי אמרה לו בטון נפגע. היא תמיד חשבה שמבוגרים ממציאים דברים כדי לגרום לה להפסיק לשאול שאלות וללכת לישון. לג'יימס וללילי הייתה מעט אשמה בכך.

"אני לא!" סיריוס השיב בטון נעלב. "אם הייתי רוצה לעשות את זה הייתי ממציא משהו הרבה יותר מקורי."

"הרמיוני אומרת שסוהרסנים אוכלים רגשות," אמילי טענה, כאילו היה בכך די כדי לסתור את דבריו של סיריוס.

"זה נכון, במובן מסוים," ג'יימס אמר. "אבל הם לא יכולים לגעת בזיכרונות. אז אם יש לך זיכרון מאושר את יכולה להשתמש בו כדי להרחיק אותם."

"זה קסם?" אמילי שאלה בספקנות.

"זה קסם," ג'יימס אישר בחיוך. "זה לחש שנקרא פטרונוס."

"בזה הארי השתמש כדי להילחם בהם? בפטרנוס הזה?"

"פטרונוס," ג'יימס תיקן אותה. "וכן."

הוא הציץ לעבר לילי, והיא הקפידה לשמור על סבר פנים שלוו. לפעמים הרגיז אותה שג'יימס חושב שהיא עומדת להתפרק בכל רגע.

"אני יכולה ללמוד את זה גם?" אמילי שאלה. "לומדים את זה בהוגוורטס?"

"כן, אבל כשתהיי קצת מבוגרת יותר."

"אבל מה אני אעשה אם גם אותי יתקפו סוהרסנים?"

השאלה הזו השאירה אפילו את ג'יימס חסר מילים. הוא הציץ לכיוון לילי לשבריר שניה והיא השיבה לו מבט, דבר מה קר מטפס במעלה גווה.

"זה לא יקרה," סיריוס השיב במקומם, כנראה חש בסיבה לשתיקתם. "הרמיוני בטח גם סיפרה לך שסוהרסנים לא מסתובבים בעולם סתם ככה. רוב הקוסמים בעולם אף פעם לא ראו סוהרסן. מה שקרה להארי הערב היה מקרה מאד יוצא דופן."

ההסבר סיפק את אמילי. ייתכן שהיא חשה במתח של הוריה, כי היא אמרה להם ולסיריוס לילה טוב ויצאה מהטרקלין.

ג'יימס התקרב לאח והסתכל לתוך האש, ידיו בכיסיו. הוא לא היה צריך לדבר כדי שלילי תדע שהם חושבים את אותן המחשבות בדיוק: מה אם וולדמורט לא יסתפק ברדיפה אחרי הארי, ויחליט שגם אמילי היא איום?

"אין לו סיבה להתעניין בה," ג'יימס אמר בשעת לילה מאוחרת מאד, כשהם ניסו להירדם בחדרם החשוך. לילי הרגישה כאילו הבית העצום והעתיק חונק אותה. "הסיבה היחידה שהוא בכלל התעניין בהארי הייתה הנבואה האידיוטית הזאת. אמילי לא מאיימת עליו."

"אתה בטח צודק," לילי אמרה, וקיוותה מאד שהוא אכן צודק.

היום שלאחר מכן היה אחד הימים הקשים ביותר שלילי עברה בחייה. הזמן עבר בזחילה, ולא הייתה שום הסחת דעת מההמתנה מורטת העצבים והתהיות הנוראיות. ג'יימס שאל את סיריוס איך הוא הצליח לשבת בבית הזה במשך שבועיים ולא לצאת מבלי להשתגע, וסיריוס שאל אותו בטון קודר איך הוא יודע שהוא לא השתגע כבר. לילי הייתה מוכנה להיות כלואה בבית הזה למשך שארית חייה, ורק שתדע שהארי בריא ושלם.

בנה לא הופיע בבית משפחת וויזלי באותו היום, וגם לא בקלחת הרותחת ולא בהוגסמיד. הם ישבו כל היום בטרקלין, שומעים את הילדים, שזכו ליום חופשי מהנקיונות ולא ידעו שהארי נעדר, עולים ויורדים במדרגות. דמבלדור לא יצר איתם קשר. ג'יימס וסיריוס המשיכו להעלות השערות באשר למיקומו של הארי, אך לילי שמרה על שתיקה. אביה היה נוהג לומר שבדרך כלל הפיתרון הפשוט ביותר הוא הנכון. היא הרגישה שדבריו תקפים למקרה הזה; לא היה הסבר אחר לתופעה מלבד שהארי עזב את בית דודיו מרצונו, ובדרכו לאחד המקומות המוכרים לו משהו קרה שהסיט אותו ממסלולו.

ביום השני להמתנה, לאחר לילה מחוסר שינה, לילי התחילה לחשוב שאולי היא מקוללת, ושנגזר עליה לא לראות את בנה עוד לעולם. מאז שהארי נולד נראה שהמוות מקיף אותו מכל עבר, מנסיבות לידתו עד הנבואה וכוונותיו של וולדמורט, ולפעמים היא הרגישה שגם זה באשמתה. כמובן שלג'יימס היו הסברים לכל האירועים האלה – צירוף מקרים, מזל רע – ולילי אמרה לעצמה שהיא מסכימה איתו. זה היה רק מזל רע. אבל עכשיו היא לא הייתה יכולה שלא לתהות האם אין בכך יותר מזה.

אחר הצהריים היא ישבה לבד בטרקלין, שם השמש שהסתננה מבעד לחלונות המאובקים צבעה את הכל בגוונים של כתום וצל. ג'יימס היה במטבח, משוחח עם כמה מחברי המסדר שנשלחו לנסות למצוא את הארי וחזרו בידיים ריקות. אבל היא לא רצתה לשמוע מה יש להם להגיד. היא הרגישה שהיא צריכה להיות קצת לבד, בלי ג'יימס, כדי שתוכל להפסיק להעמיד פנים ופשוט לבכות.

היא נבהלה כשהדלת נפתחה פתאום. היא מחתה את פניה, כמעט באשמה, לפני שהבינה שזו רק ג'יני, בתם הצעירה ביותר של ארתור ומולי וויזלי.

"סליחה," הנערה התנצלה במבוכה. היא חטפה לוח שח חבוט, שכנראה היה הסיבה שהיא באה לשם, ופנתה לצאת.

לילי דחפה את שיערה מפניה הרטובות וחיכתה לשמוע את הדלת נסגרת, אבל זה לא קרה.

"גברת פוטר?" ג'יני שאלה בחשש, משתהה במפתן. "את בסדר?"

"כן, אני בסדר גמור," לילי השיבה, מתאמצת לשמור על קול יציב.

ג'יני לא נראתה משוכנעת. היא כנראה פירשה לחלוטין לא נכון את הסיבה לבכיה של לילי, כי היא אמרה, "הארי התמודד עם סוהרסנים המון פעמים, הוא יהיה בסדר."

הניסיון התמים לעודד אותה הצליח מעט, אפילו שכלל לא קלע למטרה. היא חייכה אל ג'יני חיוך עצוב. היא נראתה כמו נערה אמיצה וחזקה, כזאת שאף פעם לא בוכה. בנעוריה לילי הייתה ההפך המוחלט ממנה. היא הייתה אסירת תודה לה על שניסתה לנחם אותה, לכן החליטה להפסיק להעמיד פנים ולספר לה מה הסיבה האמיתית שהיא בוכה.

ג'יני לא נראתה מזועזעת או מודאגת כששמעה שאבדו עקבותיו של הארי, אלא בעיקר כועסת.

"הוא כזה אידיוט לפעמים," היא אמרה, "אני יודעת שהוא הבן שלך, אבל זה נכון. הוא אף פעם לא חושב על זה שאנשים דואגים לו."

היא לא נראתה מפחדת לגורלו של הארי, ולילי תהתה האם זה אומר שגם היא לא צריכה לדאוג כל כך. האם זה רעיון טוב או רע לקחת דוגמא מילדה בת ארבע- עשרה?

"אני בטוחה שתמצאו אותו בקרוב," ג'יני אמרה בטן מנחם יותר. "הוא אולי אידיוט, אבל הוא לא טיפש. הוא יודע לדאוג לעצמו. הוא אפילו הציל את חיי פעם אחת."

לילי דמיינה את הארי כמו שג'יימס נראה בנעוריהם, מציל את הנערה היפה הזו מאיזה מפלצת אימתנית. המחשבה העציבה וניחמה אותה באותו הזמן.

"את יודעת, אתם צריכים לדבר עם רון והרמיוני," ג'יני המשיכה, וכעת עוררה את עניינה של לילי. "הם מכירים אותו יותר טוב מכל אחד אחר. אולי הם ידעו לאן הוא הלך."

מולי טענה שלא כדאי לספר לילדים מה קרה להארי, כי הם יצאו מגדרם בניסיון לעזור למצוא אותו ובכך רק יפריעו לפעילות המסדר. אבל לילי חשבה שאם המסדר לא מצא אותו עד עכשיו, הם צריכים לקחת את כל העזרה שהם יכולים לקבל.

היא קמה על רגליה, יישרה את שמלתה ואמרה לג'יני, "קחי אותי אליהם."

ג'יני כנראה התרגלה שחברי מסדר דוחים כל הצעה ושאלה שיש לה על הסף, כי היא נראתה מופתעת מהסכמתה של לילי. אך היא התעשתה מייד והובילה אותה מחוץ לטרקלין, במעלה המדרגות ואל חדר הבנות שבקומה השנייה.

בחדר, הרמיוני ישבה על אחת המיטות כשספר עב כרס פתוח בחיקה, ורון שכב על השטיח שבמרכז החדר, מסתכל על התקרה. אמילי ישבה על המיטה שלה, משחקת עם חתול ג'ינג'י גדול בעל פרצוף פחוס.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" רון אמר לאחותו, מזדקף. רק אז הוא הבחין בלילי, ואוזניו האדימו. הרמיוני הרימה את מבטה מהספר שלה והסתכלה בה בסקרנות.

"אימא, מה קרה?" אמילי שאלה אותה.

לילי שלחה לה חיוך והתיישבה לצידה על המיטה. היא ידעה שהיא נראית לא טוב, חיוורת מחוסר שינה ועיניה אדומות מבכי, והיא רצתה להראות לבתה שהיא בסדר.

היא פנתה לרון והרמיוני ואמרה, "הארי נעדר מאז יום רביעי."

הם החליפו מבטים מופתעים. לילי הרגישה שאמילי מסתכלת עליה, אבל העדיפה לדחות את השיחה המסוימת הזו לשלב מאוחר יותר.

"למה אף אחד לא סיפר לנו?" רון דרש בהאשמה.

"ההורים שלך לא רצו להדאיג אתכם שלא לצורך."

"שלא לצורך?" רון התפלץ, אוזניו שוב מאדימות, אך הפעם לא ממבוכה. "כבר יומיים אתם לא יודעים איפה הוא, ואתם דואגים שאנחנו נדאג שלא לצורך?"

"אולי תפסיק להיות מטומטם ותקשיב רגע?" אחותו גערה בו.

"כבר חיפשנו בכל מקום שיכולנו לחשוב עליו," לילי המשיכה, אסירת תודה לג'יני. "בבית שלכם, בסמטת דיאגון, ואפילו בהוגסמיד ובצריף המצווח. אתם יכולים לחשוב על עוד מקום שהוא עשוי היה לברוח אליו?"

"איך אתם יודעים שהוא ברח? איך אתם יודעים שלא חטפו אותו?" רון דרש לדעת.

"אתה יודע שיש כשפי הגנה סביב הבית של הדודים של הארי," הרמיוני הייתה זו שהשיבה לו, נראית חיוורת מהרגיל. "בגלל זה הוא צריך לחזור לשם כל שנה. פרופסור דמבלדור היה יודע אם מישהו היה מנסה לחטוף אותו. חוץ מזה ש..." היא הסתכלה לעבר לילי בחשש, "טוב, אתה יודע שיש לו מזג חם. הוא מסוגל לברוח ולא לספר לאף אחד."

"הוא היה אומר לנו משהו אם הוא היה מחליט לברוח," רון טען, נראה נעלב מעצם המחשבה.

הרמיוני נראתה כאילו היא מדחיקה דמעה. "אני לא יודעת מה איתך, אבל לי הוא כתב להפסיק לשלוח לו מכתבים עד שאני אחליט להפסיק לשקר לו. אני לא בטוחה שהוא רוצה לספר לנו שום דבר כרגע."

לרון לא הייתה תשובה לכך. הוא נראה קרוע בין כעס לאשמה.

"טוב, סיכמנו שהארי כועס עליכם," ג'יני התערבה בטון ענייני. "עכשיו תספרו לנו לאן הוא הלך."

רון והרמיוני החליפו מבטים. הם שתקו לרגע ארוך מאד, וזה יצר את הרושם שהם מסוגלים לתקשר דרך מבטיהם, מבלי לדבר.

"אני מניחה שכבר בדקתם אצל ההורים שלי?" הרמיוני אמרה, "אמורים להיות לו הכתובת ומספר הטלפון שלהם."

"אני לא חושבת שבדקנו שם," לילי אמרה. אף אחד לא דיבר על ההורים של הרמיוני. "מה עוד?"

"אולי הוא במשרד הקסמים?" רון הציע.

"כן, בטח," ג'יני החזירה.

"לא, אני רציני. זוכרים את הפעם ההיא שהוא ברח מהדודים שלו, ופאדג' הסכים שהוא יישאר בקלחת הרותחת, תחת חסותו? טוב, עכשיו פאדג' כבר לא כל כך מחבב אותו. אולי הוא שוב מצא אותו, והפעם לקח אותו למשרד הקסמים?"

"זאת אפשרות," לילי השיבה בספקנות. "למרות שאני חושבת שדמבלדור היה יודע אם זה היה המצב."

רון והרמיוני שוב החליפו מבטים, הפעם אובדי עצות.

"אתם לא יכולים לחשוב על עוד מישהו שהוא מכיר? מישהו שהוא סומך עליו?"

"הוא מכיר המון אנשים," רון אמר במשיכת כתפיים. "אנשים כל הזמן באים אליו ומנסים ללחוץ לו את היד. אבל אני לא יודע אם יש מישהו שהוא באמת סומך עליו חוץ מאשר על ההורים שלי ועל סיריוס. אולי אחד המורים..."

"הם היו מודיעים לדמבלדור." לילי הנדה בראשה. התקווה הקלושה שהייתה לה החלה להתפוגג.

"אולי סנייפ מצא אותו?" רון אמר פתאום, עניו נפערות במבט פרוע. "אולי הוא הלך איתו כי הוא חשב שהוא בצד שלנו, אבל הוא בעצם מסר אותו לזה- שאין- לנקוב- בשמו!"

"רון!" הרמיוני נראתה מזועזעת. "אני מטצערת, גברת פוטר – "

"זה בסדר," לילי השיבה, מתאמצת להיראות כאילו האפשרות הקלושה וההזויה הזו לא מטרידה אותה. "סוורוס היה מודיע לנו אם היה נתקל בהארי."

"איך את יודעת?" רון שאל בלהט. "הוא היה אוכל מוות פעם, אפילו ראינו את האות האפל שלו."

"אני פשוט יודעת," לילי השיבה בביטחון, ומשהו במבטה כנראה היה מאד משכנע, כי רון לא המשיך לתחקר אותה.

"אבל..." ג'יני אמרה אחרי כמה רגעים של שתיקה, בהם כולם נראו כמנסים למצוא פיתרון לתעלומה, אפילו אמילי. "אני לא רוצה להאמין בזה, אבל אולי יש משהו במה שרון אומר. אולי הארי באמת פגש מישהו שהוא חשב שהוא יכול לסמוך עליו, אבל הוא בעצם היה אוכל מוות או משהו. לא, תקשיבו – " היא הוסיפה כשהרמיוני התכוונה לסתור אותה. "גם אני רוצה לחשוב שהוא יושב ומתחבא איפה שהוא, אבל אם עברו יומיים ואף אחד לא ראה אותו, זה מתחיל להיראות כאילו קרה משהו אחר. כבר ראינו כמה קל לקוסם אפל להתחזות לקוסם אחר – תראו מה קרה לפרופסור מודי בשנה שעברה. אולי מישהו בא לבית של הדודים של הארי בדמותם של אחד ההורים שלנו או של פרופסור לופין או מישהו, והארי הלך איתו כי הוא חשב שהוא אחד משלנו."

"אבל זה מאד לא סביר," הרמיוני אמרה, חוסכת מלילי את הצורך לענות לטענה המפחידה הזו. "הרי יש מישהו מהמסדר שמשגיח על הבית כל הזמן, לא? הוא היה רואה אם מישהו היה דופק על הדלת."

לרגע מפחיד לילי התכוונה לומר לה שהיא טועה, כשלפתע היא הבינה שהיא צודקת; אפילו כשרמוס וטונקס סיירו בשכונה, ארבלה פיג עדיין השגיחה על הבית.

"אז זה בכלל לא הגיוני," רון אמר. "איך הוא הצליח לצאת בלי שיראו אותו?"

"יש לו גלימת היעלמות, רון," הרמיני השיבה בחצי גלגול עניים.

"אני יודע, הרמיוני," הוא החזיר לה בהדגשה. "אבל אני מניח שהוא לקח את כל הדברים שלו, לא? אין סיכוי שהמזוודה, המטאטא והכלוב של הידוויג יכנסו כולם מתחת לגלימה, ושהוא יצליח לסחוב את כולם בלי שהיא תיפול. תחשבי על זה – בקושי שלושלנו נכנסים מתחת לדבר הזה."

"אתה צודק," לילי אמרה. היא הרגישה כאילו צוהר נפתח בתוך ראשה. "זה באמת לא סביר."

"אז איך הוא הצליח לעזוב בלי שאף אחד יראה אותו?" ג'יני שאלה.

לילי קמה על רגליה, אפילו מבלי להבחין שהיא עושה זאת, והתחילה לצעוד בחדר. מוחה התחיל לעבוד במהירות מוגברת, ואסור היה לשום דבר לעצור אותו עכשיו.

"הוא אף פעם לא יצא מהדלת," היא מלמלה.

"אז מה? הוא עדיין שם?" רון שאל, עוקב אחרי לילי ברחבי החדר במבטו. "או שמישהו התעתק לתוך הבית ולקח אותו?"

"אני בטוחה שאי אפשר פשוט להתעתק לשם, אחרת הבית לא היה כל כך מוגן, נכון?" הרמיוני אמרה.

"אבל יש עוד דרכים בהם קוסמים יכולים לנוע," לילי אמרה, מצמידה אצבע לשפתיה. "קישור לא חוקי לרשת הפלו, או מפתח מעבר מאד מדויק – "

"או גמדון בית?" רון אמר פתאום. לילי הסתכלה עליו בחדות. "כן, זה קרה פעם. זוכרת, הרמיוני? כשדובי בא להזהיר את הארי בקיץ ההוא לפני השנה השנייה, הוא פשוט הופיע בחדר שלו."

"וכשהוא עשה קסם האשימו את הארי, כי משרד הקסמים לא יכול לעקוב אחרי קסם של גמדוני בית," הרמיוני הסכימה, הספר שלה נופל מבין ידיה השמוטות. "רון, אתה גאון!"

רון הסמיק עד שורשי שיערו. "אבל זה לא מה שקרה הפעם, נכון?" הוא אמר, מצטנע. "דובי עובד בהוגוורטס עכשיו."

"זה יכול היה להיות גמדון בית אחר," הרמיוני אמרה.

"כן," לילי אמרה בהיסח דעת, וכולם הסתכלו עליה. לרגע היא הסתכלה בריכוז על חלק חשוף בקיר, ואז סבה ויצאה מהחדר בצעד מלא כוונה. הילדים מיהרו אחריה.

במטבח היא מצאה את ג'יימס, סיריוס ורמוס, שישבו בכיסאות מסביב לאח, שקועים בשתיקה מתוסכלת. ג'יימס נראה מופתע לראות אותה מובילה אחריה את הילדים, ועוד יותר מהופעתה הנחושה וחדורת המטרה.

"להורים שלך הייתה גמדונת בית," היא פתחה ללא גינונים.

"כן, בילי," ג'יימס אמר, ורגע לפני שעמד לשאול אותה למה היא שואלת, הבנה הפציעה על פניו. "כן, זה הגיוני!"

"מה הגיוני?" סיריוס שאל. עניו היו אדומות, ובקבוק וויסקי אש כמעט ריק עמד ליד רגלו. נראה שלילי לא הייתה היחידה שפחדה בסתר שמשהו נורא עלה בגורלו של הארי.

"אתה לא זוכר, רך- כף? אחרי הפעם ההיא שהלכנו לסמטת דיאגון בלי רשותה, אימא שלי פקדה על בילי לבוא ולקחת אותי הביתה בכל פעם שהיא מרגישה שאני בצרות."

"אז אתה חושב שהיא לקחה את הארי מהדודים שלו?" סיריוס שאל בספקנות. "הוא היה בצרות הרבה פעמים, ולא ידוע לי שהיא אי פעם נחלצה לעזרתו. חוץ מזה שהיום היא בטח לא פחות זקנה ומשוגעת מקריצ'ר."

"לא בהכרח," הרמיוני אמרה פתאום. "קראתי על זה פעם – יש גמדוני בית שנכנסים לתרדמת אם האדון שלהם מת, או במקרה הזה, אם הוא נעדר. ובני משפחה קטינים לא נחשבים כאדונים שלהם, לא עד שהם לא מגיעים לבגרות."

"איך את יודעת את זה?" ג'יני שאלה אותה בפליאה.

"אלרגיה," רון השיב ביובש.

"אלרג"ה!" הרמיוני רגזה.

"זה מסביר הכל, בעצם," ג'יימס אמר במבט נחוש ומהורהר. "אני חזרתי לעולם הקסמים, בילי התעוררה, הרגישה שהארי בסכנה, הכלילה את המצב שלו בפקודה שאימא שלי נתנה לה, והלכה לקחת אותו."

"אז לאן היא לקחה אותו? לבית של ההורים שלך?" רמוס שאל, קם על רגליו ועוטה את המעיל שלו בלי עיכובים.

"בוודאות," ג'יימס אמר, עניו מתרחבות מאחורי משקפיו.

"אז למה אנחנו מחכים?" סיריוס קפץ על רגליו בקלילות, כאילו כלל לא שתה קודם לכן.

"סיריוס – "

"אל תתחיל איתי, ירחוני. אני בא איתכם."

הוא רץ מחוץ למטבח, גומע את המדרגות בזוגות, רמוס וג'יימס אחריו ולילי והילדים מאחוריהם. כשהגיע למבואה הוא כבר לבש את צורתו של כלב שחור עצום, והחל לשרוט את דלת הכניסה בחוסר סבלנות.

ג'יימס לקח גלימה אקראית מהמתלה שליד הדלת, אך היא הייתה שייכת לגבר קטן ממנו ובקושי עלתה על כתפיו. לילי כיוונה לעברה את שרביטה והיא התרחבה למימדיו של בעלה.

"תודה," הוא אמר, ואז שם לב שהיא לא מתכוננת ליציאה. "את לא באה?"

"אני אחכה פה," לילי השיבה, שמחה שג'יימס ממהר מכדי לתווכח איתה על כך.

"בסדר," הוא אמר. הוא אחז בראשה ונשק לה על המצח בחוזקה. "אני אמצא אותו, אני מבטיח."

היא צפתה בשני הקוסמים והכלב יוצאים מהבית בחיפזון, והכינה את עצמה לזמן ארוך של המתנה מורטת עצבים.

הפרק הקודם		הפרק הבא