נבואת הקסם היהודי

בס"ד

טוב, אם אני לא טועה, כבר ראו באחד הפרקים את קרן משתמשת בשרביט ומסבירה לבנים שזה כמחאה נגד חיליק, ושהמטרה היא שכולם ישתמשו בשרביטים בסופו של דבר. אבל יכול להיות שרק חשבתי שכתבתי את זה...

בכל מקרה, יאללה פרק. בפרק הזה אני הולך לבדוק עד כמה אתם זוכרים את מה שקרה בהתחלה של סוד הקסם היהודי, ובפיקצר על משוש חיינו, חיליק גולד. בהצלחה.

"וככה משחקים טאקי מתפוצץ," סיים עמנואל את ההסבר הארוך יחסית למשחק שבדיעבד נראה די פשוט. שאול חשב שהוא היה מבין את המשחק יותר בקלות אם עמנואל באמת היה יודע את החוקים לפני שהוא היה מתחיל להסביר להם ולא עוצר להיזכר מדי פעם בכלל כזה או אחר או שואל עוברים ושבים לגבי חוקים מסויימים, כמו הפעם ההיא ששאל את הנערה ההיא שגרה בבית המחסה, סנדרה השתקנית, והיא בתמורה נעצה בו מבט עצבני והלכה לה משם.

גל, לעומת זאת, מאוד התלהב ללמוד משחק שהיה קיים בתקופה שבה הייתה רק ישראל אחת, לפני שחיליק עלה לשלטון.

יוני לא אהב משחקי קלפים בכלל, ולכן הוא סתם בהה באוויר, או ניסה למרוט כרית נוצות שהגיעה להישג ידו.

"אז מתי משחקים?" שאל גל בהתלהבות.

"נשחק עכשיו," עמנואל אמר בקולו המשועמם, "לא שיש משהו יותר טוב לעשות. גיליתי שזו דרך די סבירה להעביר את הזמן."

"כן, אצלך הכל סביר," עקץ יוני שהיה מכוסה כולו בנוצות.

"אבל אחי, המשחק הזה זה מה שהיו עושים פעם, לפני שהתחיל כל הבלאגן עם חיליק!" ניסה גל להלהיב את יוני ועמנואל, למרות שאמר "אחי" בלשון יחיד.

"טוב, אבל אפשר לפחות שהמשחק הראשון יהיה משחק ניסיון? אני לא בטוח שהבנתי הכל..." שאול מלמל.

לדאבונם, החדר בו ישבו, הטרקלין של בית המחסה של קרן, היה איזור שעברו דרכו די הרבה אנשים, וכך קרה שרגע לפני שהתחילו לשחק, שי צואנוב עבר שם.

"מה, אתם עד כדי כך משועמים שאתם משחקים טאקי מתפוצץ?" הוא ליגלג כשראה אותם.

"כן," ענה עמנואל ברצינות תהומית.

שי נראה המום למשמע התשובה הישירה של עמנואל. "ת... תוריד נעליים, הן מכוערות," היה כל מה שהצליח לומר.

"כן, אתה צודק, זה הנעליים הישנות של אבא שלי ואני לא מחבב אותן במיוחד," עמנואל ענה בקולו המשועמם והשקט. הוא חלץ את נעליו ונותר יחף.

"מה אתה בכלל רוצה הפעם, חתיכת ילד מוזר?" יוני ירה לעבר שי, וגם ניסה לזרוק כמה נוצות לעברו. שי הסיט אותן הצידה בהינף שרביט.

"יה, מאיפה יש לך את זה?" התקשה גל להסתיר את התלהבותו למראה השרביט, אבל לפני ששי הספיק לענות, עמנואל מלמל, "אתם גם תקבלו עוד מעט, אם תתנהגו יפה. קרן תמיד נותנת שרביטים למי שמתנהג יפה בבית המחסה שלה לפחות לשנה."

"אז גם לך יש שרביט?" שאל גל בהתלהבות.

עמנואל משך בכתפיו. "ההורים שלי לא רוצים לתת לי. אם הייתי גר בבית המחסה היה לי מזמן, אבל טוב לי בבית," הוא אמר, "אני לא הייתי צריך לברוח מהבית כדי להרגיש שראני שווה משהו."

נראה היה ששי שוב נעלב מעמנואל. איכשהו, הילד המשועמם והלא מזיק הזה, היה מצליח לומר לשי את הדברים הכי כואבים. "אז רק רציתי לומר לכם שהצלחתי לתפוס עם השרביט הזה שלוש בנות שהסתננו לחור הגידגד!" שי אמר בחזה נפוח.

עמנואל נראה פתאום לא משועמם בכלל. "שלוש?" הוא שאל.

"בנות?" גל שאל.

"הצלחת?" שאלו יוני ושאול, ואז צחקו והחליפו כיף.

"כי אני מוצלח ואתם לא," שי אמר בהתנשאות והלך משם.

יוני החמום נעמד וצעק, "אנחנו לפחות יודעים איך לומר 'מוצלח'!". הוא גם זרק כמה נוצות לחלל האוויר לסיום.

לתוך הטרקליו נכנסה קרן בריצה. "מהר, גל! בוא איתי!" היא אמרה בחשש, ואז הביטה בטרקלין המכוסה נוצות.

"איך... איך זה קרה?" היא שאלה, ואז התעשתה במהירות. "לא משנה, גל, אתה האחד, ותפסנו שלושה. כולכם יודעים מה יכולה להיות המשמעות."

 "איך עמנואל יודע?" שאל יוני בעלבון.

"זו נבואה מפורסמת בחור הגידגד, וכולם כבר יודעים שהאחד זה גל," משך עמנואל בכתפיו.

"זה לא חשוב עכשיו! אתה! גל! בוא איתי למקום מוגן!"

קרן לקחה את גל למעמקי בית המחסה. חור הגידגד היה בנוי לתוך האדמה, כך שהיה אפשר לבנות עוד ועוד לעומק, וכך גל הגיע למקום העמוק ביותר בו היה מימיו. זה היה חדר ריק בבית המחסה של קרן.

"מה זה החדר הזה?" הוא שאל.

"זה חדר חדש, עוד לא החלטנו מה יהיה בו," הודתה קרן, "אבל לפחות אתה מוגן... רק שאני צריכה להיות למעלה, לחקור את מי שתפסנו. מי ישמור עליך?"

גל שמע על פטרונוסים מדי פעם, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה כזה: קרן הצמידה את שרביטה לראשה, ציירה צורת תלתן באוויר והזיזה את ידה בכיוון השעון.

"אקספקטו פטרונום," היא מלמלה במהירות וצ'יוואווה זעירה וכסופה יצאה משרביטה והתרוצצה באוויר.

"תודיע להם שאני צריכה מישהו שיחליף אותי בשמירות," קרן אמרה במהירות והכלב הזעיר הנהן ונעלם באד כסוף.

"וואו, זה פטרונוס?" שאל גל, "תמיד חשבתי שצריך יותר להתאמץ בשביל זה."

"כשעושים את זה כל כך הרבה פעמים זה כבר הופך לטכני," ענתה קרן ברגע של גילוי לב, "אבל הפעם הראשונה שלי הייתה באמת... מיוחדת. זה היה בעפלי"ם, לפני שהכל השתבש."

"אבל תמיד שמעתי שפטרונוסים הם אריות או איילים או חיות אציליות כאלה," גל אמר.

קרן נשמה עמוק. "כי אנשים אוהבים להשוויץ בחיות המיוחדות שלהם. לרוב האנשים יש פטרונוס סתמי, אבל על כמה אנשים כאלה שמעת? תמיד אתה שומע רק על הפטרונוסים של האנשים הכי מוצלחים והכי טובים..."

היא השתתקה לרגע.

"אני חשבתי שאני כזאת," היא אמרה, "כלומר, אני ועוד שני חברים שלי היינו מעין טריו כזה בתקופת הלימודים בעפלי"ם, היינו פותרים תעלומות, הצלנו את בית הספר ממזימה מרושעת של הילל בן שחר שניסה להתעשר על חשבון בית הספר."

"כמו הסיפור על הילד האירופאי ההוא, עם הקוסם האפל ששנא ילדי זמזומים?" שאל גל.

"אה, הארי פוטר? כן, פחות או יותר," קרן ענתה, "וכמו שהארי פוטר קיבל הנחיות מדמבלדור, אני ושני חבריי, אריאל ואריאל, קיבלנו הנחיות ממורה בעפלי"ם."

"אריאל ואריאל?" שאל גל, "היה להם את אותו השם?"

קרן הנהנה. "בהתחלה היה גם את מוחמד. אם כבר הזכרנו פטרונוסים, אז היה לו את הפטרונוס הכי מקורי שראיתי מעולם... של דג, מחוץ למים. הפטרונוס שלו היה מת בכל פעם שהיה מטיל אותו."

"אוי," היה כל מה שגל יכול היה לומר.

"כן," קרן ענתה, "והנקודה היא שהמורה בעפלי"ם שהנהיג אותנו היה בעצם חיליק."

תדהמה כנה הייתה נסוכה על פניו של גל. "חיליק גולד? הפיהרר?" הוא שאל.

קרן הנהנה. "וכל זה גורם לי לחשוב האם ההרפתקה הקטנה שהייתה לי ולשני חבריי בשלוש השנים הראשונות שלנו בעפלי"ם באמת הייתה למטרה טובה. כלומר, אני לא מכירה את הילל בן שחר הזה. מעולם לא פגשתי אותו. אולי הוא בעצם טוב? ולכן, בתור מי שהכירה את חיליק בצורה הכי טובה שאפשר, בחרתי להקים את המחתרת נגדו."

"ומה עם שני האריאלים? ומה עם מוחמד?" שאל גל.

"עם שני האריאלים הקשר נותק ברגע שישראל הקסומה קמה ועברנו לבתי ספר קהילתיים. מוחמד ירד מהארץ שנה וחצי לפני שכל זה קרה," היא ענתה.

"ואז הגיעה נבואת השלושה," גל אמר.

קרן הנהנה. "שת היה אחד האנשים שעבדו עם חיליק, ואז הוא הגיע אליי וסיפר לי שאותו כוח, שטעיתי וחשבתי שיש אותו להילל בן שחר, הוא בעצם אצל חיליק."

"מה אם להילל בן שחר הזה היה את הכוח והוא העביר אותו איכשהו לחיליק?" הציע גל.

קרן נחרה בבוז. "נשמע מופרך לגמרי," היא אמרה, "שת סיפר לך שחיליק לקח את הכוח מיישות מאוד אפלה. זה לא הילל בן שחר."

"בסדר," ענה גל, "אבל מה עם הנבואה? אולי אני כן אמור לפגוש את השלושה? אני לא רוצה להיות אשם... זה מה שיקרה לפי הנבואה."

"קודם כל זה לא בטוח שהם באמת השלושה," קרן ענתה, "דבר שני, אתה תישאר פה עד שאנחנו נחליט מה לעשות."

"ולמה שאני לא היה שותף להחלטה?" שאל גל בעלבון.

"כי יש לי הרבה יותר ניסיון בדברים האלה," ענתה קרן, "וחוץ מזה, אני הנינה של עוזי גדעון, גיבור ישראל. עוד קוסם ישראלי שחיליק ניסה למחוק מהמורשת כשהקים את ישראל הקסומה. כאילו, מילא לעשות את כל זה, אבל למחוק את עוזי גדעון? כאילו יש לו משהו אישי נגדו! אתה יודע שמאז שישראל הקסומה קמה, דוד שלי, שנקרא גם הוא עוזי גדעון על שם סבא רבא שלי, נעלם? כאילו בלעה אותו האדמה! המודיעין שלנו אומר שהוא אפילו לא בארבע אחת ארבע, אז-"

"-גל צריך בייביסיטר?" קורל קטעה את קרן כשהציצה לתוך החדר.

"אה, את זאת שתשמרי עליו?" קרן שאלה באכזבה.

"אני יכולה ללכת, ואז שוב תצטרכי לחכות הרבה זמן עד שמישהו יבוא לשמור, ובינתיים תמשיכי לשפוך את ליבך בפני גל," קורל ענתה.

קרן נאנחה. "טוב, אני אלך לחקור אותן, ואת תשמרי עליו," קרן הורתה ויצאה משם.

גל חיכה כמה שניות שקרן תתרחק, ואז הוא אמר, "תודה, קורל! תודה! תודה! תודה!"

"כן... תירגע," היא אמרה והתיישבה על הרצפה לצידו. היה מוזר לראות אותה ללא שני האחים שלה, אייל ונדב. מאז שגל ראה אותה בפעם הראשונה, כשהיא ושני אחיה הובילו אותו, את יוני ואת שאול דרך הרקוגלאי לתוך חור הגידגד, הוא לא ראה אותה בלי האחים שלה.

"איפה האחים שלך?" הוא שאל.

"אתה לא תאמין לי," היא אמרה, "הם משחקים טאקי מתפוצץ עם שי צואנוב."

גל הרים גבה בחוסר אמון. "באמת?" הוא שאל.

"נשבעת," היא ענתה, "הם מרמים אותו בלי סוף, והוא כולו מתרגז. 'מה ד'ה? איך אתם מנת'חים כל הד'מן? אני הרי הכי טוב בעולם בטאקי מת'פות'ת'!'" היא אמרה בחיקוי משכנע של שי צואנוב.

גל צחק, ואז אמר, "לא יפה לצחוק עליו."

"כן, אמר הצדיק הגדול," לגלגה קורל, "אגב, אתה יודע מי השלוש ששי מצא?"

"מי?"

"שלוש הבנות שהתחלת איתן בתקופת לימודיך המפוארת בבית הספר הקהילתי של מוסרות," קורל ענתה.

"באמת? המתולתלת ההיא שם?" גל נדלק.

קורל הנהנה. "איזה קטע אם היא תהיה אחת מהשלושה? יהיה אסור לך לפגוש אותה. זה כל כך מגיע לך," היא עקצה.

"כן, אני איאלץ להסתפק בך," ענה גל במהירות לפני שהספיק לחשוב על מה שאמר.

קורל נראתה מופתעת. "אתה רומז משהו?" היא שאלה.

"את מזהה פה רמז?" הוא ענה.

קורל צחקה. "לא הבנתי כלום," היא אמרה.

"גם אני לא," הודה גל.

"שחרר."

אחינועם פתאום הייתה יכולה להזיז את הגוף שלה. מישהו הוריד ממנה את כיסוי העיניים. היא חשה טעם מתכתי מוזר בפה. מולה היא ראתה אישה כבת שלושים, עם שיער שחור וארוך, כל כך ארוך שאחינועם חששה שהיא תדרוך עליו בכל צעד שהיא עושה. הפנים שלה היו חמורות סבר, והאיפור הנוקשה רק הוסיף לתחושת האימה שנלוותה למראה האישה הזו שנעצה בה עיניים ירוקות ומפחידות.

אחינועם התכוונה להיעמד, אבל היא גילתה שגפיה היו קשורים לכיסא.

"כן... לברוח זה לא בתוכנית שלך היום," המארה האישה המפחידה.

קרן הביטה בילדה שעמדה מולה. היא לא נראתה מסוכנת. כלומר, השיער שלה היה פרוע, והמבט שלה היה שובב כזה שהזכיר את גל כשהוא מתעצבן, אבל קרן ראתה שהילדה ההיא מפוחדת.

"החברות שלך כבר סיפרו לנו הכל, עכשיו אנחנו רוצים לשמוע את זה ממך," קרן שיקרה לילדה, "איך קוראים לך?"

"אחינועם," הילדה ענתה.

לאחינועם לא היה טעם לשקר. השם שלה הוא לא סוד. היא גם לא חשה רצון כזה או אחר לשקר. אבל אולי השם של החוקרת שלה הוא סוד. "ומה השם שלך?" היא ענתה.

קרן לא ענתה לשאלה הזאת. לא היה לה זמן למתחכמים. אולי הילדה הזאת לא מפוחדת כמו שהיא נראית. גם הוריטסרום אמנם גרם לה לדבר רק אמת, אבל הוא לא מנע ממנה לדבר סתם.  "איך עברת דרך הרקוגלאי?" קרן שאלה את הילדה.

אחינועם ענתה כמעט מיד. "פשוט עברתי דרכו. אסנת הובילה אותנו לשם, והיא אמרה שאי אפשר לעבור. אבל אני הצלחתי. אולי מערכת ההגנה שלכם לא כזו טובה."

אחינועם קיוותה לראות צל של חשש בפניה של האישה החוקרת, אבל האישה שמרה על פנים חתומות.

"השקית אותי בסם אמת כלשהו, נכון?" הילדה שאלה את קרן. לעזאזל, איך היא יודעת?

"איך את יודעת?" החוקרת שאלה את אחינועם, שהרגישה שהצורך לענות היה בלתי נמנע.

"אני מרגישה שהצורך לענות אמת הוא בלתי נמנע, כאילו אין לי רצון או סיבה לשקר, למרות שאני יודעת שאני מספרת לך דברים שלא הייתי אמורה לספר לולא היו משחקים לי במוח," הילדה ענתה. לעזאזל, היא חכמה. אבל קרן צריכה להיות חכמה יותר ממנה.

"מי זאת אסנת?" היא שאלה.

אחינועם חייכה. משום מה לא היה משהו שהיא תכננה לומר מראש, ואולי זאת הייתה השפעת סם שהחוקרת הביאה לה, אבל אחינועם הרגישה מנצחת. היא עומדת להשפיל את החוקרת כמה שיותר.

"אסנת היא שליחה. היא בעיקר מביאה משלוחי אספקה מטעם שלטון הפיהרר. ככה פגשתי אותה לראשונה, כשהיא הביאה משלוח למחנה הפליטים בו אני גרה, מחנה תחת. פגשתי אותה שוב, יחד עם שתי חברותיי, כשהיא רצתה להביא משלוח לכוכבית אלקלעי, המחנכת שלי ושל שתי חברותיי. וככה היא גילתה לנו על המזימה הקטנה שלכם פה, בחור הגידגד, איך אתם רוצים להפיל את הפיהרר."

עכשיו קרן כבר לא הייתה יכולה להסתיר את התדהמה. "שליחה של... של השלטונות?" היא שאלה בחשש, "השלטונות יוד... יודעים עלינו?"

"לפי מה שהבנתי, הפיהרר יודע הכל," אחינועם המשיכה.

"את אוהבת את הפיהרר?" קרן שאלה.

אחינועם כל כך רצתה לשקר ולומר שכן, כדי שהחוקרת תתעלף סופית. אבל אחינועם לא הייתה יכולה לשקר.

"אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר לפגוש את הפיהרר," אחינועם אמרה וקרן כבר איבדה לחלוטים את הצבע של פניה, "לפגוש אותו ולהרוג אותו במו ידיי."

הצבע חזר בהדרגה לפניה של החוקרת.

"את חתיכת שועלה ערמומית," קרן ענתה, "כמעט עשית לי התקף לב."

"אבל עדיין, הפיהרר יודע עליכם..." אחינועם ענתה, והחיוך לא מש מפניה.

קרן נשמה עמוק.

"לא באמת דיברת עם שתי החברות שלי עדיין, נכון?" אחינועם שאלה, "זה טריק זול שהייתי רואה כשגרתי בישראל המקורית, הראשונה, הזמזומית כמוש אתם קוראים לה. הייתי רואה בסדרות המשטרה בטלוויזיה איך ככה מוציאים הודאה מהנחקרים. אבל אם כבר יש לך סם אמת ואת משתמשת בו נגדי, אז למה לך לומר לי את זה? ולמה לא גילית לי שאת משתמשת בסם אמת?"

קרן כבר לא אהבה את החקירה הזאת.

"אני אגיד לך למה," הילדה הסוררת המשיכה, "כי את רוצה להרגיש גדולה. את רוצה להרגיש חשובה. אולי הורגלת בעבר להרגיש חשובה, נכון? פעם, כשהייתה רק ישראל אחת. ואז חיליק הגיע וטרף את הקלפים. הוא גרם לחילופי אליטות. הוא מוחק את מורשת הקוסמים הישנה ויוצר חדשה. אין לי מושג למה הוא עושה את זה, אולי כי הוא לא היה חלק מהאליטה כשהייתה רק ישראל אחת. אבל זה לא עוזר לו, כי עדיין אותו קומץ אליטיסטי מתכנס יחד בחור הגידגד וחושב שהוא מוצלח יותר מכולם, ושהוא הכי חכם, מבלי לדעת שכולם כבר יודעים עליו הכל. שהקומץ האליטיסטי רוצה להחזיר לעצמו את הכוח."

"חיליק הוא השטן בהתגלמותו! הוא חירב את כל מה שבנינו פה מקום המדינה! תראי כמה הומלסים יש בגללו ובגלל הטבעות המטופשות שלו! תראי כמה עמוסים מחנות הפליטים! ילדי הרחוב מתים מקור כל הזמן! בית המחסה שלי מלא עד אפס מקום!" קרן צעקה.

"אני יודעת, אני בעצמי גרה במחנה פליטים כזה אחרי שהאנשים שלו חטפו אותי מהמשפחה הזמזומית שלי," אחינועם ענתה, "אני בכלל לא חלק ממלחמת האליטות והאגו הזאת, אני בעצמי מכירה את העולם הזה רק כמה חודשים, שבהם לא ראיתי את ההורים הזמזומים שלי ובכל ערב אני חוזרת למחנה תחת לאמה ושלום, שני ההורים הקוסמים שאמורים לאמץ אותי, ושבאמת מנסים מטוב ליבם להיות לי הורים טובים, אבל שום דבר לא יחליף את עירית ועידו, ההורים האמיתיים שלי. טוב, האמת שגם הם אימצו אותי, ובישראל הזמזומית חייתי בעצמי חיים אליטיסטיים בסביון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני שונאת את חיליק, אבל אני גם שונאת את האליטיסטים כמוכם. וכל הדיבורים על אליטות הם רק השערה, אבל רק כי אני מכירה את זה מקרוב אחרי שחייתי ככה למשך ארבע עשרה שנים, וכי ארבעה חודשים בישראל הקסומה הם מספיק זמן כדי ללמוד מה היה פה לפני זה, כשהייתה רק ישראל אחת. ועדיין יש סיכוי שאני טועה, אז קדימה, תאמרי לי שאני טועה."

"את... את..." קרן הביטה באחינועם.

"אני... אני..." חיקתה אותה אחינועם, "אני חושבת שאתם חשים את עצמכם חסמב"ה או מחוז שלוש עשרה בפאנם, אם הבנתי נכון מה הדברים האלה אומרים. ההורים החדשים שלי די אוהבים ספרים כאלה. אבל השאלה היא האם אני צודקת או טועה?"

"את... את..." קרן ענתה, "את מטורפת."

"פגשתי את אילון שלוש פעמים בחיי," הילל סיפר. הוא, מוחמד ואיילת ישבו בסלון ביתם. מוחמד הביט בהילל מרותק, ואיילת בחנה את הקוביה השחורה שחיליק נתן להם בסיום האזכרה של גולדי. מחדר אחר נשמעו קולות המשחק של הבנות של הילל ואיילת.

"פעמיים היו בתחילת תשע"ט, שזה ספטמבר 2018 בשבילך," הילל המשיך, "ועוד פעם הייתה בל' בסיוון תשע"ט, שזה יוני 2019 אני חושב. בפעמיים הראשונות הסברתי לאילון איך להיפרד מהכוח וגם מעולם הקוסמים."

"לאכול את השרביט," מוחמד אמר, "אני זוכר. לפני יום ההולדת העברי שלו אתה סיפרת לי את זה, ואז פגשתי אותו בחלום סימולטני."

"אה, אז הצלחתי," הילל חייך חיוך שבע רצון.

"אתה תמיד מצליח, אהוב שלי," איילת אמרה בהיסח הדעת כשניסתה להקיש על הקובייה השחורה.

"תודה," הוא אמר לה וניסה להגניב לה נשיקה, אבל הוא נישק את היד שהיא הפנתה לעברו מבלי להביט את מבטה מהקובייה.

"לא יפה, יש פה אורחים," היא אמרה, מבטה ממשיך להתרכז בקובייה.

"כן, צודקת, סליחה," הוא התנצל, "אז בכל מקרה, בפעם השלישית שפגשתי אותו, זה היה ממש שניות ספורות לפני שהוא בלע את השרביט שלו. כלומר, הוא כמעט הכניס אותו לפה כשפתאום התעתקתי לחדר השינה שלו בירוחם, כשהייתה רק ישראל אחת."

"אתה מה??" מוחמד שאל ונראה היה שהוא מתאפק לא לצחוק.

"להילל תמיד היה קטע להיכנס מבלי לדפוק," איילת העירה, ואז עזבה לרגע את הקובייה כדי להפנות מעט תשומת לב לעשתורת הקטנה, שהייתה כבת שנה והגיעה אליהם בהליכה זהירה ומרובת נפילות מחדר המשחקים שלה.

"תודה איילת," הילל העיר, "אז ככה הראיתי לו דרך נוספת להיפטר מהכוח, מבלי שנשכח אותו והוא יישכח אותנו וכל הדברים האלה. ואחרי חודשיים החזרנו את כל הכוח לאשמ... אהה.... לבעלי הכוח המקורי, ואז חיליק גנב לו את הכוח."

"חיליק מה??" מוחמד שאל בזעזוע.

"חיליק? אתה יודע, הפיהרר? ולפי מה שהבנתי הוא לימד אותך בעפלי"ם," הילל ענה.

"כן, כן, אני יודע מי זה, אבל... הוא גנב את הכוח? איך משיגים את הכוח הזה בכלל? איך אילון לא סיפר לי שיש לו את הכוח בתקופה ש... שהייתי שם?"

"מהסיבה הפשוטה שאילון קיבל את הכוח בדיוק באותו יום שבו עזבת אותו," הילל ענה, "והוא גם עשה את זה די בטעות. אבל נעזוב עכשיו את איך הוא עשה את זה, לא בשביל זה אנחנו פה."

"אבל חיליק גנב את הכוח והקים את ישראל הקסומה! איך אתם סבבה עם זה?" מוחמד שאל בזעזוע.

"אם לא ישראל הקסומה, לא היית יכול לבוא הנה ולחפש את אילון," הילל ענה, "ונכון, חיליק עשה כמה דדברים לא נחמדים, הוא חטף את התאומים של ניר וליטל–"

"–ניר וליטל מעפלי"ם? היו להם תאומים??" שאל מוחמד בתדהמה.

"אתה ממש נדהם, אתה יודע?" הילל העיר.

"היללי, תתנהג יפה לאורח שלנו," איילת אמרה בהיסח הדעת כשהניפה את עשתורת מעלה, ועל הדרך גם בדקה כמה עמוס החיתול שלה לקול צחוקה המתגלגל של התינוקת.

"צודקת, איילת, סליחה," הוא ענה, "אבל כן, ניר וליטל מעפלי"ם. הוא לקח להם את התאומים כדי לייאש אותם. מסכנים שכאלה. הוא פחד שהם יתנגדו לו והוא היה צריך לייאש אותם, אבל מה לעשות? במלחמה, כמו במלחמה, ועכשיו הוא הקים לנו מדינה לתפארת."

"מדינה..." מוחמד אמר ועשה מירכאות כפולות עם אצבעותיו, "דיקטטורה."

"תקרא לזה איך שאתה רוצה," הילל ענה, "בכל מקרה, מאז שזה קרה, אילון מן הסתם עבר ללמוד בבית ספר קהילתי כזה או אחר למשך שנתיים כדי לסיים את חוק לימודיו. אני לא באמת יודע, לא ראיתי אותו מאז. אבל איילת ראתה את אחותו."

"אחותו?" מוחמד שאל.

איילת דחפה את עשתורת המצחקקת לידיו של הילל. "קח, תחליף לה," היא אמרה, ובזמן שהילל קם, היא אמרה למוחמד, "הייתי אורחת כבוד בטקס חנוכת אחד ממחנות הפליטים, ושם ראיתי את אור מלמד, אחותו הקוסמת של אילון, שהוא קוסם גם הוא. כשהבחנתי בשם המשפה 'מלמד' ישר שאלתי אותה אם היא קשורה אליו, והיא אמרה שהיא אחותו, אבל הוא ירד מהארץ."

"ירד... מהארץ?" מוחמד שאל, "לאן?"

"אני לא יודעת, לא היה לי זמן רב מדי לשוחח איתה," איילת ענתה, "אבל היא גרה במחנה שאחרי מקהלות. אם היא עזבה אותו מאז אז כתוב ברישומי המחנה לאן היא עזבה, אבל בדרך כלל אנשים נשארים במחנות האלה לתקופה ארוכה מאוד. תחפש אור מלמד, או אור אזולאי שזה השם שלה אחרי החתונה."

"אור מלמד או אזולאי, המחנה שאחרי מקהלות, תודה! אני אחפש!" הוא אמר בשמחה וחיבק בעדינות את איילת והילל, שבדיוק סיים להחליף את החיתול.

"זאת הבת שלי, אני בטוחה," המנקה המבוגרת אמרה, "ויכול להיות שזו הבת שלכם גם, אם היא נלקחה ממני ואתם אימצתם אותה."

"אולי נשאל את האחים שלה?" הציע עידו. הוא לא היה בטוח שהמנקה הזאת נמצאת בקו השפיות.

"אין לה אחים, מלבד אחיה התאום שנלקח גם הוא. הם היו ילדינו היחידים," המנקה אמרה.

"כן? אז למה הבאת אותם רק בגיל שלושים ושש?" עירית ענתה.

"היי, השאלה הזאת לא מנומסת," העיר הפתולוג פרופסור באסאם.

"אדוני הפרופסור, אולי הם קצת נסערים ולכן הם מגיבים ככה," העובדת הסוציאלית הציעה.

"מה זה משנה מה אנחנו מרגישים? אנחנו רוצים את הבת שלנו!" עירית צעקה.

פניה של המנקה התכרכמו. "בואו אליי הביתה, נחשוב ביחד," היא אמרה.

עירית ועידו החליפו מבטים חוששים.

"אם זה קצה החוט הטוב ביותר שלכם, אני אצטרף אליכם," העובדת הסוציאלית אמרה, "זהו תפקידי."

"וגם אני אצטרף!" הסניטר צהל. העובדת הסוציאלית נעצה בו מבט שמבהיר שאולי עדיך שהוא לא יצטרף.

"אנחנו דווקא נשמח אם תבוא," אמרה עירית רק לשם הנימוס, "ואולי כדאי שגם פרופסור באסאם יבוא."

לאמיתו של דבר, עירית רצתה שיהיו שם כמה שיותר אנשים מלבדם ומלבד המנקה. אמנם זה היה קצה החוט הכי טוב שלהם, אבל המנקה ההיא עדיין הייתה מעט מאיימת.

"אני... אני צריך לחזור הביתה, יש לי... תירוץ," מלמל הפרופסור בעילגות, "טוב, בסדר, אני אצטרף אליכם בסיום יום העבודה."

"האמת שלפי החוק, הדבר הזה שאנחנו מתכננים ללכת אליו עולה בחשיבותו על יום עבודה. את המשכורות שלנו על היום הזה אנחנו נקבל במלואן, וזו דאגה שלי," העובדת הסוציאלית אמרה.

"טוב, שנייה, חוץ מליטל המנקה אני לא יודע בכלל את השמות של כולם," פרופסור באסאם אמר.

"אני עירית וזה עידו," עירית הציגה את עצמה ואת בעלה, "ואלה..."

"אה, לא הצגתי את עצמנו," העובדת הסוציאלית אמרה, "אני בת שבע הופשטטר, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קהילתית, ולצידי הסניטר..."

"טל מלמד," הסניטר אמר בחיוך מטופש, "איזה קטע שהיו לך תאומים, גברת מנקה. גם לי הייתה אחות תאומה."

ליטל נראתה המומה. באמת, בשנתיים האחרונות שלה כמורה בעפלי"ם, הייתה תלמידה בשם המשפחה מלמד שסיפרה שיש לה אח זמזומי. היה לה אח קוסם בבית הספר בנוסף. אם הטל הזה אכן קשור אליהם, זו תהיה סגירת מעגל נחמדה.

"טוב, אני מציעה שנצא מחדר הקירור הזה ונזוז," העובדת הסוציאלית אמרה בחיוך שלה שכבר התחיל להרגיז את עירית ועידו, "איפה את גרה, ליטל?"

"אני גרה ביד אליהו," ליטל אמרה, "שזה מצחיק, כי לבעלי, ניר אליהו, יש שם של קיבוץ, ואנחנו גרים בשכונה שיש בה אליהו ו.."

"עירית, היא מחוקה לגמרי," עידו לחש באוזנה של עירית, "יש סיכוי שהיא סתם מדברת."

"עידו, היא הסיכוי הכי טוב שלנו," עירית לחשה בחזרה, ואז פנתה לכולם. "אז בואו נלך," היא אמרה בחיוך, וששתם יצאו מחדר הקירור של בית החולים.

הפרק הקודם		הפרק הבא