פלאות הקסם היהודי

בס"ד

האמת שאני רוצה גם לשנות את השם של הפאנפיק הזה ל"X הקסם היהודי", כמו שאר הסדרה, אבל אין לי רעיונות. הצעות, מישהו?

טוב, כרגיל, שמח שאהבתם את הפרק. תודה רבה על התגובות, למרות שאתם מגיבים לי בכל פרק אני מתרגש בכל פעם מחדש. אם תגיבו גם כאן, זה יעשה לי את היום. אז הנה עוד פרק:

"זקני... ציון?" עומר שאל.

פרווה הרימה את ידה ענודת הטבעת, וספר מיושן עף מאחד המדפים ישר לשולחן. לאחר שנחת בעדינות מול עומר, הספר פתח את עצמו, דיפדף בעצמו ולבסוף נעצר על אחד העמודים. אלא שדפי הספר היו צהובים ומתפוררים, ונראה היה כאילו נכתב בכתב יד, בדיו דהויה ומרוחה.

"קרא," אמר חיים, "כאן יש בתמצית את המידע שאתה צריך לדעת על זקני ציון."

עומר אימץ את עיניו. בראש העמוד נכתב "פראטאקאלן פון זקני-ציון". עד כמה השתבשה דעתו של עומר אם הוא לא מצליח לזהות את שתי המילים הראשונות?

"די פראטאקאלן פון זקני-ציון איז דער מערסט פארשפרייטסטער אנטיסעמיטישער דאקומענט אויף דער וועלט," אמר חיים ביידיש, "כלומר, הפרוטוקולים של זקני ציון הם המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם."

"אנטישמי?" שאל עומר שוב, ועכשיו הוא חשש לחייו מסיבה שונה לחלוטין. האם הוא נשבה בידי קוסמים אנטישמים?

"חיים, אתה מלחיץ אותו," פרווה אמרה, "זה היה אחד מהספרים המרכזיים של הנאצים ששימש כצידוק למעשיהם. טוב, זה נכתב בכלל שלושים שנה לפני שהנאצים עלו לשלטון בכלל, אבל זו הייתה אבן דרך משמעותית. היה כתוב שם איך היהודים זוממים להשמיד את העולם או לשלוט בו, או כל קשקוש אחר שיגרום לבני האדם לשנוא את היהודים."

"אתם... אתם יהודים, נכון?" עומר שאל חלושות.

חיים רטן. "כמובן שאנחנו יהודים!" הוא התעצבן, "טוב, פרווה לא בדיוק אנושית, אבל אני יהודי כדת וכדין! נולדתי לאם יהודיה, התחנכתי בחיידר בשנות ילדותי, הייתי תלמיד חכם, בקיא ברזי התורה והתלמוד, ואפילו למדתי קבלה, שהובילה אותי לכאן."

"אז אם זה המצאה, אז, אז, אז איך יש דבר כזה שנקרא זקני ציון?"

"הו..." פרווה אמרה לעצמה, "זה סיפור מבדר."

"כי נחשפנו," חיים אמר, "זה קרה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל. אני נאמתי שם."

עומר הזכיר לעצמו כי יושב מולו אדם בן שלוש מאות שנה. כלומר, אז הוא היה בן כמעט מאתיים.

"דיברתי שם על החשיבות של זקני ציון גם בימינו אנו. כלומר, אז זה היה ימינו אנו. הנאום שלי לא נכנס בסופו של דבר לתיעוד הקונגרס, והוא היה נושא מסווג שנאסר לדבר עליו. כי בכל זאת, לדבר על יחסי בני האדם והשדים באירופה שזה עתה מתעוררת משלטון הכנסייה לעבר הנאורות, זה לא רעיון חכם במיוחד. אבל הייתי חייב. אילו הקונגרס היה נערך באחת מממדינות ערב, שפתוחות יותר לרעיון הדמוני, כל זה לא היה קורה."

"מה היה קורה?" שאל עומר.

"אז מישהו מהנוכחים לא היה מדליף לאוכרנה הרוסית – שזו הייתה המשטרה החשאית של אותה התקופה – שמישהו בקונגרס דיבר על שדים, ואז הם לא היו מזייפים את הפרוטוקולים של זקני ציון!"

"אבל למה בכלל שתדבר על שדים?" עומר הקשה.

"כי היה מדובר בנושא בעל חשיבות עליונה!" חיים האדים והתלהט, "כבר כמעט שבע מאות שנה שלא היו שדים! ואתה יודע מה קרה, ממש שנים בודדות לפני שהחלו להגות את הרעיון הציוני?"

"רגע, שבע מאות שנה לא היו שדים?" התבלבל עומר.

"השדים חזרו!" התעלם ממנו חיים, "הם חזרו! מישהו החזיר אותם!"

"חיים, אני חושבת שאתה חייב לעומר הסבר," פרווה אמרה, "מה שחיים שכח לומר זה ששדים היו קיימים מאז היווצרותם לאחר הבריאה, אלא שאז הגיע הרמב"ם."

"איך הרמב"ם קשור?" עומר התבלבל שוב.

"הרמב"ם היה איש של ראציונאליזם. הוא טען בתוקף שאין שדים, ומדובר במשל," פרווה ענתה.

"מה? איך אין שדים? אני פגשתי אותם! אני חוויתי את הכוח שלהם! אולי אני בעצמי חצי שד!" עומר אמר במהירות.

"אבל זה מה שהוא אמר, והחל מאותו הרגע, כל השדים נעלמו," פרווה המשיכה.

עומר נשאר בפה פעור.

"לא היו שדים," פרווה המשיכה.

"זה אומר... זה אומר שלא היה רוע בעולם?" שאל עומר.

"הו, לא, רוע קיים גם קיים," פרווה צחקקה, "ישנם עוד גורמים רעים בעולם מלבד השדים, מה גם שהשדים לא מרושעים לחלוטין. לא פגשת כמה שדים נחמדים מעולם?"

דמותה של נעמה עלתה בזכרונו של עומר.

"אוי, אני זוכר לטובה את יוסך השד, הוא עוד מגיע הנה לביקור מדי פעם," חיים התמוגג.

"בכל מקרה, השדים הפסיקו להתקיים מהרגע שקיומם נשלל. כי העולם שלנו מבוסס על היגיון, ואם משהו לא הגיוני, הוא לא קיים," פרווה המשיכה, "אלא שכפי שאתה אומר, עומר, שדים קיימים. כולנו פגשנו אותם. כמה מהם נמצאים לא רחוק מכאן, בחדרים הסמוכים. מה שאומר שמישהו החזיר אותם."

"מה?"

"מישהו החזיר אותם," פרווה חזרה, "או מישהי, או מישהם. וזה קרה שנים ספורות לפני התעוררות תנועת הנאורות והלאומיות בעולם, וכן הציונות והרפורמה ביהדות. כשהעולם החל להוך למודרני בסוף ימי הביניים, כך גם חזרו השדים."

"איך?"

אנחנו לא יודעים, עומר, ולכן התאגדנו, זקני ציון," חיים ענה, "אז היינו רבים יותר, כי כשעלה הרעיון להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, השדים חזרו והיו תוקפניים יותר, אכזריים יותר ויצירתיים יותר. הופיעו שדים שלא היו קיימים בעבר."

"כמו קורידון," עומר אמר.

"כן, גם הוא," פרווה אמרה בהרהור, "אבל גם כמה אחרים, כמו גורגה."

"גורגה?" שאל עומר. 

"כן, השדה שאחראית על צרבות, התחושות המשונות והמציקות האלה שמרגישים בגרון? צרבת?"

"יש שדה שאחראית לזה?"

"כמובן, אחרת איך אתה חושב שיש צרבת?"

"זה... זה תהליך כימי או ביולוגי," עומר ענה, "אני לא יודע, ואפשר גם להעביר את זה אם שותים חלב או משהו. קשה לי להאמין שיש שדה שאחראית לזה."

"למה? היא ממש נחמדה, חוץ מזה שכשהיא מתעצבנת עליי נהיית לי צרבת," חיים אמר.

"אבל... אבל זה פשווט לא הגיוני!" עומר אמר.

דפיקות עדינות על הקיר שהיה בעבר הפתח החוצה הקפיץ את עומר מממקומו.

"כן?" פרווה שאלה, ודרך הקיר נכנס לחדר אדם. טוב, לקרוא לו אדם זה אוברסטייטמנט, כי במקום פה היה לו מקור, ומהמותניים ומטה היה לו מעין זנב אוורירי במקום רגליים, ממש כמו ג'יני.

"תגידו, גורגה אצלכם? היא נעלמה לי פתאום, באמצע משחק שחמט," אמר האיש מהמקור שלו.

"אה, לא, היא מתה, עומר בדיוק שלל את הקיום שלה, הוא אמר שהיא לא הגיונית," פרווה אמרה בנונשלנטיות.

"אוי, שוב שללו את הקיום שלה?" רטן הג'יני, "טוב, כשהיא תחזור, אם תפגשו אותה לפניי, תזכירו לה להמשיך את המשחק."

הוא הגניב מבט לעומר. "אתה נראה רע, תשתה מים או משהו," הוא אמר ואז ריחף לו מחוץ לחדר.

"זה... זה שד?" שאל עומר.

"זה ג'יני, אתה יכול לומר שזה שד, כי ההגדרה לשדים היא מעורפלת," ענתה פרווה, "אבל בכל מקרה, שללת את ההיגיון שלה, את הקיום שלה, כמו שעשה הרמב"ם. מה שלא הגיוני לא מתקיים."

"אז איך השדים חזרו?" שאל עומר.

"אנחנו לא יודעים, מישהו דאג לעשות את זה," חיים ענה, "ועכשיו, אחרי שהבנת מי אנחנו, אולי תסכים סוף סוך לשתות?"

עומר נענה להם. הם הביאו לו אצ נאד המים והוא שתה. רק אז הבין כמה צמא הוא היה.

"שתה לאט," ייעצה לו פרווה.

"למה את מבינה בזה? חיים אמר שאת לא אנושית," עומר אמר בין לגימה ללגימה, "אבל את נראית כאילו את כן, מה את בכלל?"

"אישה כשפנית," פרווה אמרה בגאווה, "או אמגושית, אם תרצה. כן, אני קצת פרוותית, ולכן השיערות האלה שצומחות על בעלי חיים נקראו על שמי. גם לשכת הפרווה בבית המקדש נקראה על שמי, לשכת הביניים, בה היה הכהן הגדול טובל ביום הכיפורים בין המעבר מהקודש לקודש הקודשים. אני הייתי מעלה לשם את המים כשבית המקדש היה קיים, בעזרת חוק כלים שלובים, וגם קצת כישוף, אז קראו ללשכה הזו על שמי. הלשכה שלא כאן ולא שם."

"רגע, אז לכן לאוכל שלא נמצא כאן ולא שם, כלומר לא חלבי ולא בשרי, קוראים פרווה?" שאל עומר.

פרווה חשבה על זה לרגע. "אתה יודע, עכשיו כשאתה אומר את זה... יש בזה איזשהו היגיון."

עומר רוקן את נאד המים.

"תרצה עוד?" שאל חיים, "מיד נביא לך. בינתיים ניתן לגוף שלך להתרגל למים. בוא, ניקח אותך לסיור בביתנו הקט. טוב, הוא לא ממש קט, יש כאן הרבה אנשים ש– כלומר, שדים, וג'ינים, ועוד כמה חברים אחרים – שאולי יוכלו לעזור לך במשימה שלך."

הפרק הקודם		הפרק הבא