עלייתו של המת

תומס התמוטט על הרצפה, משותק לגמרי. האחרים התנערו מהשפעת הלחש שהוטל עליהם ונראו מבולבלים. כשראתה הרמיוני את אלבוס רצה אליו וחיבקה אותו בגמלוניות.

"אני כל כך גאה בך, אלבוס. הצלת את משרד הקסמים."

אלבוס נחלץ לבסוף מחיבוק דודתו, ופנה אל פרופסור מקגונגל.

"מה אנחנו עומדים לעשות עכשיו, פרופסור? זה ברור שלא נוכל להשאיר את המצב כמות שהוא."

"אתה צודק, מר פוטר, אבל אני לא יכולה להחליט בעצמי מה לעשות, ואני חוששת שגם מרת וויזלי תסכים איתי."

דודה הרמיוני הנהנה בשקט, מחכה להמשך דבריה של הפרופסור. סקורפיוס שפשף את עיניו, מבטו לא ממוקד.

"אני חושבת שכדאי לדבר עם אביך, אלבוס. ייתכן שהוא עדיין נמצא במשרד."

"מוביליקורפוס" אמרה דודתו של אלבוס, ותומס הורם לאוויר כמו מריונטה. אלבוס חש דאגה לחברו משכבר, אך העדיף שהמצב יהיה כך במקום שייאלץ להילחם נגד חברו הטוב ביותר.

וכך הם יצאו, אלבוס וחבורתו המוזרה. פרופסור מקגונגל הייתה בראש, כיוון שידעה יותר מכולם איפה אמור להיות אביו של אלבוס וכיוון שמחשבתה הייתה פנויה. אחריה הלכו בשקט אלבוס וסקורפיוס. סקורפיוס נראה המום עדיין אבל נרגע יותר והלך בשלווה. במאסף הייתה דודתו, שומרת על תומס שהתעופף אחריהם באוויר. הם עברו במסדרונות שונים, ונכנסו למעלית. בשלב זה התחילו להופיע עוד אנשים. אם נראה עד עכשיו שהבניין נטוש לגמרי, פתאום נראה שלא כך הדבר. כולם נעצו בהם מבטים, בעיקר באלבוס ובתומס המרחף, אך כאשר שמו לב לנוכחותה של הפרופסור הנידו ראש וחזרו לענייניהם. אלבוס הופתע שלפרופסור מקגונגל יש שליטה מחוץ לבית הספר, ובינו לבין עצמו תהה אם זה בגלל המלחמה. אלבוס עצמו נעשה ישנוני יותר ויותר, והתחיל לקלוט עד כמה השעה מאוחרת, סקורפיוס לידו קשקש משהו על זה שאביו ישמע על המקרה, והרמיוני גיחכה למשמע הדבר.

הם יצאו מהמעלית, הולכים במהירות רגילה כאילו הם רגילים לחפש הילאי, ומחפשים את המשרדים של ההילאים.

החיפוש היה מתיש, למרות שדודתו ידעה היכן המשרדים, הם התקשו למצוא את אביו של אלבוס בתוך כל האנשים.

לפתע, אלבוס שם לב לניצוץ של משקפיים ולכתם שחור, וזיהה למי לפנות.

"אבא!" אלבוס קרא ככל יכולתו. האיש הסתובב, וזה אכן היה אביו.

"אלבוס? מה אתם עושים פה? מה קרה?"

פרופסור מקגונגל סיפרה לו איך הם הגיעו לכאן, לפחות איך שהיא והרמיוני הגיעו. אלבוס סיפר את הרדיפה אחרי וולדמורט וסקורפיוס. בינתיים אביו הטיל לחש מופליאטו ועוד לחש שאלבוס לא הכיר, שגרם לעיניהן של האנשים לחלוף מעל החבורה ולא להתייחס אליהם.

"הוא עף, אבא, בלי עזרה!"

אביו נראה מופתע, אבל לא כפי שאלבוס חשב שייראה. נראה שהוא ידע שוולדמורט יכול לעוף.

"אם ככה, הוא חזק כמו שהיה אז." אמר לעצמו, אבל מספיק חזק כדי שאלבוס ישמע.

עוד אנשים נעצו בהם מבטים, אבל הם חלפו לאחר זמן מה והמשיכו בעבודתם או הלכו לביתם.

" מר פוטר, בהתחשב במה שכמעט קרה, מה אנחנו אמורים לעשות?"

אביו של אלבוס נראה מהורהר, אלבוס כמעט יכל לראות את גלגלי השיניים מסתובבים בראשו.

"הוא רק בן שלוש עשרה, אנחנו לא יכולים לכלוא אותו." אמר לבסוף,אך בהיסוס קל.

"נכון, אבל בתוכו נמצא כוח שהוא לא יכול לשלוט בו." אמרה דודתו ברצינות רבה.

אלבוס לא הבין על מה הם מדברים. לכלוא את תומס? אומנם אלבוס פחד מוולדמורט אבל אין שום סיבה להעניש את תומס בדבר שלא קשור אליו. וולדמורט משתמש בתומס, ולכלוא את תומס נשמע לאלבוס נורא.

"אני לא אוכל להרשות לעצמי למנוע מתומס את החופש שלו." פרופסור מקגונגל אמרה.

"הם לא עומדים לשאול אותנו לגבי זה, נכון?" שאל סקורפיוס בציניות, אך הוא צדק.

"אני לא אוכל לחיות בידיעה שאני נותנת לרוצח להסתובב חופשי."

"הוא לא רוצח," אלבוס אמר, מתחיל להתעצבן.

"אלבוס, אתה מדבר שטויות. וולדמורט רוצח." אמר אביו בקול תקיף.

" אבל תומס לא רוצח."

"מר פוטר, אל תתחצף, אנחנו מודעים לכך אך אנחנו לא יכולים להתכחש לכל מה שקרה."

"אלבוס צודק," אמר סקורפיוס,"תומס חבר שלנו."

"אני לא מוכן שתכלאו אותו! בטוח יש פיתרון אחר!"

"מה אתה מציע, אלבוס? מה עוד אפשר לעשות?" שאלה הרמיוני, כמעט צועקת, מפנה מבטי אנשים לכיוונם.

אלבוס לא ידע, וחשב הרבה על מה אפשר. הוא הסתכל בעיניהם של המבוגרים. הם נראו נואשים ומפוחדים. נראה שכולם מפספסים משהו, משהו כל כך פשוט שהם לא מעלים בדעתם שהוא אפשרי.

"אני חושב שצריך לדבר עם תומס, ולראות מה הוא מסוגל לעשות, אולי הוא פשוט צריך שידברו איתו. אני אשמח אפילו לדבר איתו בעצמי."

המבוגרים נעשו שקטים, נראה שהם מעכלים את מה שאמר.

"אפשר בבקשה לחזור להוגוורטס? אני ממש עייף." אמר סקורפיוס, משפשף את עיניו.

מבטה של פרופסור מקגונגל התרכך, וכך גם מבטו של הארי.

"כמובן. בואו נלך." אמרה מקגונגל. היא הרימה את תומס במקום דודה הרמיוני, והם חזרו להוגוורטס.

הארי והרמיוני המשיכו לדבר, דברים שאלבוס לא שמע.

"הוא כל כך חכם ושאפתן, בדיוק כמו אבא שלו."

"לא," הארי גיחך ונד בראשו," הוא הרבה יותר חכם."

הפרק הקודם		הפרק הבא