ארץ האגדות

הפרק מוקדש לכל מי שנרשם כמנוי לפאנפיק

ואני לא יודעת אם שמעתם, אבל ביום שישי האחרון בוגרת של האולפנא שבה אני לומדת נרצחה (אורי אנסבכר), אז אני מבקשת שתאמרו דקה פרק תהילים לעילוי נשמתה: 

 פרק קכא:

א שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: 

ב עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: 

ג אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: 

ד הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל:

ה יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: 

ו יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: 

ז יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ:

ח יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: 

תודה

טוב, אז הלכנו אחריה. וכן, זה רעיון אידיוטי. אתם לא צריכים לומר לי את זה, אני כבר יודעת את זה. אבל מה עוד נותר לנו לעשות? במשך כל הזמן שהלכנו בחנתי בעין חשדנית (מאוד!) את מוירה. אחרי חצי שעה הגענו לקרחת יער ריקה כלשהי. פתאום נמלאתי פחד איום ממה שיקרה לנו אם ניכנס לשם. כאילו משהו נורא יקרה אם ניכנס לשם. אבל מה יכול לקרות לנו? חשבתי. המון דברים. מי יודע מה. אולי זאת מלכודת. 

-שתוק כבר.

אבל-

-שתוק כבר.

טוב, בסדר.

הסתכלתי על ג'יי וראיתי שהפנים שלו חיוורות. נגעתי לו בזרוע. הוא ניתק את מבטו מקרחת היער והסתכל עליי. "את גם מרגישה את זה?" הוא שאל. "כאילו משהו נורא יקרה לך אם תלכי לשם?"

"כן," אמרתי. "זה קורה לכל מי שמתקרב לכאן," מוירה אמרה. "זה הקסם של הקרחת. הטילו פה קללות כדי להבריח את כל מי שלא רצוי. הכישוף גורם לכולם לפחד פחד מוות כדי שלא יתקרבו, ומי שבכל זאת כן נכנס..." היא משכה בכתפיה. "הורגים אותו. אסור שאף אחד יכנס לכאן. בטח שמעתם על הקרחת יער הזאת." פתאום הבנתי. יש כמה שמועות שמסתובות על קרחת יער אמצע היער שגורמת לאנשים לפחד. כמעט כל מי שהגיע לקרחת יער הזאת ברח ממנה כל עוד נפשו בו, והמעטים שכן נכנסו אליה מעולם לא חזרו. כולם קוראים לה "קרחת  הפחד". כן, אני יודעת. שם מאוד מקורי. נושא הבא.

אחזתי לה בכתף. "רגע, אז למה הבאת אותנו לכאן?" "בואו ותראו," היא אמרה ואחזה לי בזרוע אחת באחת ממידיה, ובזרוע של ג'יי בידה השנייה. התחלתי להיאבק כשהיא גררה אותנו לתוך קרחת היער, אבל אז האוויר הבליח (כמו כשיש בסרט שעוברים דרך חלון כזה- אתם מבינים למה אני מתכוונת.) וראינו שבתוך קרחת היער יש בית קטן מעץ עם ארובה, גג רעפים אדום, חלונות סגורים ודלת בצבע ורוד דהוי מ-כ-ו-ע-רר! מוירה עזבה את הזרועות שלנו והלכה לכיוון הדלת. היא נאבקה בה כמה דקות אבל בסוף הצליחה לפתוח אותה. היא עמדה להיכנס אבל אז היא ראתה שאנחנו לא לידה והסתובבה אלינו. "נו, קדימה, אין שם שום מכשירי עינויים!" כשראתה שאנחנו ממשיכים לבהות בפה פעור בבית היא באה אלינו והתחילה למשוך אותנו. שוב. לא ולא! אין מצב שאני אתן למישהו למשוך אותי סתם ככה! שומעים אותי? תנו לי מרחב אישי! *מסתכלת על כולם במבט מזרה אימה*. טוב, עכשיו כשכולם נתנו לי מרחב אישי (סתם בצחוק) אפשר לחזור לסיפור. התנערתי מהאחיזה שלה והתחלתי ללכת בקצב מהיר לכיוון הבית. אני יכולה ללכת לבד, תודה. הגעתי לדלת וראיתי שהידית והמנעול בצבע נחושת, ושהם היו ממש חלודים. מוירה וג'יי הגיעו גם, אז נכנסתי. ראיתי שבפנים הבית יש כורסא אחת, ספה, אח ריקה, כמה עששיות מכובות תלויות מהתקרה, ושטיח. היה באחד הקירות פתח למטבח, ובקיר השני שתי דלתות עץ. היו שם גם המון מדפים ריקים משום מה. "טוב, אז ניראה לי שכדאי שאני אביא עצים להסקה, ואז נוכל לדבר," מוירה אמרה. טוב, זה  אחלה רעיון. היה קר בתוך הבקתה. היה אחלה אור שנכנס דרך החלונות, אבל עוד כמה שעות ויהיה חושך. מוירה לקחה גרזן שרק עכשיו ראיתי ששעון על אחד הקירות, הלכה לכיוון הדלת, העיפה בנו מבט אחרון, ויצאה מהבקתה, טורקת את הדלת אחריה.

"טוב, אז מה נעשה עכשיו?" ג'יי שואל. התיישבתי על הספה, אבל מייד קמתי ממנה. היא לא נוחה כמו אלה שיש לי בבית. החלטתי להתיישב על השטיח. הוצאתי מהתיק שלי מימיית מים לשתות ממנה. העברתי אותה לג'יי ואמרתי לו: "נחכה." 

"תגידי, חטפת מכת חום או משהו?" הוא שאל. "זאת לא לונה שאני מכיר. אני דורש שתחזירי לי אותה עכשיו." כמעט צחקתי מהבדיחה שלו. לא הצלחתי לבלום את כולו אז צחקוק קטן בקע מפי. "אין מצב אני מחזירה לך אותה. היא שלי ורק שלי!"

"לאא! אל תגידי את זה!! אין מצב! תחזירי אותה! אני עדיין צריך אותה!" הוא קרא. גיחכתי. "אתה מצחיק." "תודה, אני יודע. אני מדהים וכל העולם מת עליי." "בא לא ניסחף כל כך." "אוף, יא מבאסת." "אבל תודה שאתה מת עליי." היקנטתי אותו. "בואי לא ניסחף. מקסימום מחבב." מסיבה כלשהי הוא הסמיק טיפה כשאמר את זה. החלטתי להתעלם. "טוב, אז נחכה פה. נחכה שהיא תחזור. וכשהיא תחזור, נראה מה נוכל להוציא ממנה. אולי יש לה מידע שיעזור לנו."

"טוב, בסדר."

במהלך חצי השעה הבאה ישבנו בשקט בסלון עד שמוירה הגיעה. אחרי שהיא הגיעה עם ערימת חלקי עצים ושמה אותם באח והדליקה אותם שאלתי אותה: "טוב, אז מה הקטע איתך?" "מה הקטע איתי?" היא שאלה. "מה זאת אומרת, מה הקטע איתי?" "טוב, את הופעת ככה פתאום בדיוק כשהיינו צריכים אותך והחלטת סתם ככה להציל אותנו, אה?" 

היא בהתה בי שנייה. "טוב, אין קשר לגבי זה שאתם הייתם שם לגבי זה שאני הייתי שם. בדיוק עברתי שם, וראיתי אתכם מותקפים. או שאת רוצה לומר לי שאת היית מעדיפה שאני אשאיר אותך לרחמיהם של השודדים? אם אני זוכרת נכון, את התעלפת דיי בהתחלה." היא התגוננה. "זה לא מה שאמרתי," התגוננתי גם. "אמרתי רק שהתזמון שלך חשוד." "טוב, אז התשובה שלי היא שזה היה צירוף מקרים שעברתי שם בדיוק באותו איזור. וזהו," היא אמרה.

ברור שלא האמנתי לה, אבל החלטתי לעזוב את זה. "טוב, בסדר," אמרתי. "אז מה דעתך להסביר לנו למה אנחנו נמצאים בקרחת הפחד, מתאים לך?" 

"בסדר, אבל מה דעתכם קודם לשבת ואני אביא לנו אוכל?" היא שאלה. "אל תדאגו, הוא לא יהיה מורעל," היא הוסיפה. "הרי אם רציתי שתמותו, כבר הייתי משאירה אתכם לחסדי השודדים."

הבטתי בג'יי. הוא הינהן בהתלהבות. "כן! אני אשמח לאוכל!" נאנחתי למשמע התלהבותו. "טוב, בסדר," אמרתי. ,אבל רק שתדעי, אם אנחנו נמות בגלל האוכל שלך, אני אישית אבוא לרדוף אותך בחלומותייך."

היא חייכה למשמע האיום. "סגור."

הפרק הקודם