אווטאר קלאש - ספר אדמה

אני יודע. לקח לי הרבה זמן לכתוב את זה... אבל אני פשוט עובד על פאנפיק נוסף, וגם יש לי לימודים אחרי הכל, אז אני לא מוצא הרבה זמן לעדכן את הפאנפיקים... אני אשתדל לפרסם לעיתים קרובות יותר.

הבית שוב בוער.

אין לאן לברוח.
עשן בכל מקום, ודמות שחורה צוחקת באכזריות.
הנער בן הארבע עשרה הקיץ משנתו בבהלה, כל בגדיו ספוגים מזיעה.
קלאש הביט סביבו.
החדר היה חשוך, והוילונות הוסטו, חושפים של שמי הלילה זרועי הכוכבים.
מחר מחכה לו יום גדול, אבל קלאש לא היה מסוגל לחכות.
הוא ניגב את פניו מזיעה, ועטף את עצמו בשמיכה.
קלאש עצם את עיניו, וניסה לרוקן את ראשו ממחשבות.
הוא צריך לישון, כדי לאגור כוח למחר.
אבל ראשו של קלאש הסתחרר ממחשבות.
הוא דאג, ופחד, והיה גם קצת נרגש.
קלאש התהפך על מיטתו מצד לצד, מנסה לנקות את ראשו ממחשבות, אך לשווא.
לבסוף הוא ויתר, הוריד את השמיכה ויצא מן החדר בשקט.
על השולחן בסלון נחה לה עששית דולקת, שהאירה את החדר באור קלוש.
קלאש לקח את העששית, והאיר את דרכו לכיוון המטבח.
הוא לקח ספל סדוק מחרסינה שניצב ליד הכיור, מילא אותו במים עד סופו, ולגם ממנה מעט.
"יצאת לנקות את הראש?"
קלאש נבהל, והפיל את הספל מידיו.
הספל התנפץ על הרצפה.
מר פונג עמד בפתח המטבח.
"אני כל- כך מצטער," אמר קלאש במבוכה, והתכופף להרים את השברים מהרצפה.
מר פונג הצטרף אליו, והם שמו את השברים בפח.
"הו, אני זה שצריך להתנצל," הודה מר פונג. "לא הייתי צריך להבהיל אותך ככה..."
קלאש נשם לרווחה, והניח את העששית ליד הכיור, איפה שלפני רגע היה הספל.
"אני פשוט..." אמר קלאש.
"בזמן האחרון יש לי סיוטים נוראיים, שבהם אני רואה את הבית שלי עולה שוב באש, ואז אני רואה איזה מפלצת שחורה מוזרה. והיא צוחקת. החלום הזה רודף אותי מאז שעברנו לגור אצלך..."
פניו של מר פונג עטו פרצוף מוזר.
"אני בטוח שזה לא משהו רציני..." הוא אמר. "אתה פשוט עברת טראומה רצינית, זה הכול. אתה עוד תתאושש מזה..."
קלאש הינהן.
"כדאי שאני אחזור לישון..." אמר לבסוף.
"לילה טוב," אמר מר פונג.
"לילה טוב..."

***

התוכנית שלו עובדת מצוין.
קלאש לא חושד בדבר.
הוא שופך את נפשו בפני מר פונג.
בקרוב יהיה לדראק מספיק מידע על קלאש כדי להביס אותו.
אבל יש חור בתוכנית.
קלאש יודע משהו שהוא לא אמור לדעת.
הוא תיאר בחלומו מפלצת שחורה.
זה בדיוק מה שדראק חשש ממנו.
אסור שהאווטאר ידע שום דבר עליהם.
הם חייבים להביס אותו לפני שיהיה מאוחר מדי.
לפתע דראק הרגיש רטט בידו.
"אז... מישהו רוצה לדעת איך מתקדמת המשימה שלי..." מילמל דראק.
הוא לחץ על פרק כף ידו, ומיני- הולוגרמה של המאסטר הופיעה אל מול עיניו.
"דראק! הרעים קולו של השד. "אני מקווה בשבילך שלא שכחת לשם מה באת לכדור הארץ. אתה נראה קצת שונה..."
"השתלטתי על גוף של אדם זר, למטרת ריגול," הסביר דראק מיד.
המאסטר הזעיף את פניו.
"אתה יודע שזה מסוכן מדי. מה אם מישהו יעלה עליך?"
"אף אחד לא ראה אותי משתלט עליו," אמר דראק.
"אתה מתקדם עם המשימה?" שאל המאסטר.
"כמובן, אדוני. בקרוב מאוד אני אביא לך את גופתו המתה של האווטאר. אני רק צריך לחכות לזמן המתאים..."
"עבודה טובה," ההולוגרמה כבתה, ודראק שוב הביט אל חלל החדר.
"אל תדאג אווטאר," צחק דראק. "זמנך עוד יגיע!"

***

"קלאש! אימא אמרה לי להעיר אותך!"

קלאש פקח את עיניו.
טירו, אחיו בן החמש, ישב על מיטתו.
"קלאש, אמרו לי להעיר אותך," אמר טירו.
"אני ער," מילמל קלאש, ומתח את ידיו.
טירו קפץ מהמיטה, ויצא מהחדר במהירות.
כעבור כמה דקות, קלאש כבר היה לבוש ומוכן לקראת היציאה.
"אימא, עדיין חשוך בחוץ!" רטן קייד.
"אנשי הלוטוס הלבן אמרו שהם יקחו אותנו עם זריחת החמה," אמרה האם. "בעוד חצי שעה אתה כבר תראה את השמש מתחילה לעלות, אז אל דאגה..."
לפתע נשמעו דפיקות בדלת.
"אני אפתח!" אמר טירו.
"קלאש, תקרא למר פונג! הוא ישן בעליית הגג," הורתה אימו של קלאש.
"בסדר," קלאש חצה את המסדרון ועלה בסולם לעליית הגג.
הוא הציץ דרך החור, אבל היה שם חשוך מכדי שיוכל לראות משהו.
"מר פונג, אדוני..." אמר קלאש. "אנחנו יוצאים, אתה בא?"
"חכה רגע!" נשמע קולו מאחורי דלת העץ.
כעבור כמה רגעים נפתחה הדלת.
מר פונג השפיל את ראשו כדי להביט בקלאש.
"אתה יכול ל- "
"-כמובן," אמר קלאש במהירות, וירד מהסולם, כשהאיש הזקן בעקבותיו.
הם הלכו לסלון בשתיקה, ואת פניהם קידמו אנשי הלוטוס הלבן.
הגבר המזוקן שדיבר עם קלאש אתמול, פסע כעת קדימה.
"שלום אדון – אממ..." התחיל קלאש לומר.
"הו, אתה יכול לקרוא לי מר מוטה," אמר האיש. "אני מתנצל שלא הצגתי את עצמי בפגישה הקודמת שלנו. כמה לא מנומס מצדי... וכעת, בואו אחרינו. מחכה לנו דרך ארוכה אל המורה החדש שלך לכשפות אדמה!"
"סליחה?!" אמר קלאש בכעס, ומיד התחרט על כך. "כלומר... אני כבר יודע כשפות אדמה טוב מאוד. למעשה, אני כשף אדמה בעצמי! אני לא צריך שמישהו ילמד אותי כשפות אדמה!"
מר מוטה עטה על פניו הבעת תדהמה לרגע קט, ואז חזר לדבר בנימה שלווה.
"בהחלט. בתור התחלה, אתה צריך לשפר הכישורים שכבר רכשת זה מכבר. חוץ מזה, לאן יש לנו למהר?"
"לאן יש לנו למהר?!" קרא קלאש. "לא יודע, אולי יש איזה משוגע ששרף לי את הבית עד היסוד!"
"בטוחני שהשריפה הייתה בסך הכל תאונה," אמר מר מוטה.
"אני ראיתי את זה במו עיניי," סינן קלאש. "יש איזה מישהו, אני לא יודע מי, אבל הוא מנסה להרוג אותי! ובזמן הזה אני פשוט אמור לשחק בצעצועים עם כשפות אדמה?!"
"קלאש, תתנהג יפה לאורח שלנו!" נזפה אימו של קלאש.
מר מוטה הרים את ידו באוויר כדי לסמן לכולם להיות בשקט.
"אוקיי, אם מישהו מנסה להרוג אותך, אתה צריך לדווח לנו מיד. אתה לא מספיק מיומן כדי להתמודד עם איומים בכוחות עצמך," אמר מר מוטה.
"חוץ מזה, אין לך סיבה לדאוג. האבטחה של המקום היא בלתי ניתנת לחדירה. אני מבטיח לך שאין לך מה לדאוג..."
קלאש נשם עמוק כדי להרגיע את הכעס שבער במוחו.
איך מר מוטה מעז לזלזל במה שהוא עבר.
"בסדר..." אמר קלאש לבסוף. "אז אנחנו עומדים לצאת, או פשוט להישאר כאן?"

אנשי הלוטוס הלבן הובילו את קלאש ומשפחתו אל עגלת סוסי- יען נאה למראה.
הם עלו על העגלה אחד אחרי השני.
שני גברים חסונים דירבנו את המושכות, והעגלה יצאה לדרך.
"לאן אנחנו הולכים?" שאל קייד.
"זו עיירה קטנה בבעלותה של ממלכת האדמה. מחוץ לבה סינג סה," הסביר מר מוטה. "קוראים לה דקוטה."
"דקוטה?" צחק קלאש, שהצטרף לשיחה. "ואיך אנחנו בדיוק נוכל להגיע לשם? אני לא חושב שעם עגלה אפשר לעבור דרך החומות של בה סינג סה..."
"אנחנו אנשי הלוטוס הלבן," אמר מר מוטה. "יש כל מיני דרכים שאתה לא יודע עליהם, שהם זמינים רק לאנשים עם דרגה מסוימת של סמכות... וכמובן שדאגנו לכל בעיה..."
"כמה זמן יקח להגיע לדקוטה?" שאל קייד.
מר מוטה ליטף את זקנו, תוך שהוא מקמט את מצחו.
"נאלץ לעשות מחנה ללילה, אבל נראה לי שזה ייקח יומיים- שלושה לכל הפחות..."

"אימא," אמר טירו, מושך לה בשרוולה.
"כן, חמוד," אמרה האם. "מה זה בווטר? למה כולם אומרים לקלאש שהוא בווטר?"
"אתה מתכוון לאווטאר," תיקנה אותו אימו. "אווטאר זה אדם שיכול לשלוט בכל ארבעת היסודות. אתה לדוגמא, יכול רק לכשף מים. קלאש יכול לכשף אדמה, והוא עומד גם ללמוד לשלוט בכל היסודות."
"וגם אני אוכל להיות אווטאר כשאני אהיה בגיל של קלאש?" הוא שאל.
האם צחקה מהשאלה.
"אני ממש לא חושבת שזה הולך לקרות..."

העגלה תימרנה בין הרחובות השקטים.
השמש החלה לעלות אט- אט בשמיים.
אנשים בודדים הסתובבו ברחובות, אבל רובם העדיפו להסתתר מפני כנופיות הפשע.
אנשים מסכנים, חשב קלאש.
ורק לפני כמה ימים הוא היה בין האנשים האלה.
ככל שעבר הזמן, הלכו הבתים והתמעטו, עד שהעגלה כבר נסעה בשביל מרוצף האבנים, מתקרבת אל החומה של בה סינג סה.
בקרוב כל החששות שלו יעלמו.
הוא הולך להתחיל חיים חדשים, במקום חדש.
אבל משהו עדיין הדאיג אותו.
הוא נזכר בגאש.
בצחוק המרושע.
זה בוודאות לא היה גאש.
זאת הייתה מפלצת לא אנושית.
כמו המפלצת מהחלום שלו.
מפלצת שחורה משחור.
הוא ניסה להיזכר בקול המחריד שבקע מגרונו של גאש, כשהוא הבעיר את הבית שלהם.
זה היה קול מצמרר, שנשמע כאילו הוא יצא מהגיהנום.
קול בלתי נשכח.
צורם, קר, ומפחיד.
מי שזה לא יהיה, הוא מנסה להרוג אותו.
אבל קלאש לא הולך לתת לזה לקרות.

המשך יבוא...

תפרסמו גם תגובות. חשוב לי לדעת מה אנשים אחרים חושבים על סגנון הכתיבה שלי או על הפאנפיק בכלל. (:

הפרק הקודם		הפרק הבא