משחקי הקסם

"הכיתה משוחררת!" קרא סנייפ. כל הכיתה יצאה בתור ארוך ומסודר. כשאחרוני התלמידים סגרו את הדלת לא נשאר מהתור הזה זכר. "את עשית את השיקוי הסה בכוונה?" שאלה אחת הילדות. "כן" אמרתי בפשטות. "לא את לא!" "כן, אני כן." חזרתי על דברי. "וואו, את בטח מה זה גאונה." "פשוט הסופרים עשו כמה טעויות בסיס, זה הכל." "אם הסופרים עשו טעויות. אני בטח ברמה של קופה. עדיין לא הבנתי איך השיקוי שלי יצא סגול. שמתי את כל המרכיבים בסדר הנכון!" "תבדקי את טמפרטורת המים. היא יכולה להיות קצת טריקית. "וואו, באמת שכחתי לבדוק אותה!" עכשיו זה היה הזמן לחזור לענייני. "תגידי, את מכירה מקום שבו אני יכולה ללמוד מחוץ לשעות הלימודים?" "הספרייה את מתכוונת?" "סי-פרי-ייה." הגיתי באטיות את המילה החדשה. "ומתי אני יכולה ללכת אליה?" "בשבתות, בחופשים, ובזמן החגים נראה לי. למרות שאני לא בדיוק מומחית לחוקי הוגוורטס." "בחופשות, בשבתות ובארוחות, תודה!" נראה לי שעמדתי לבלות שם הרבה מזמני.

יצאנו החוצה לשיעור תעופה. מסתבר שאני מאוד טובה על מטאטא. למעשה, אני הייתי הכי טובה בכיתה שלי. חוץ מזלדה כמובן. איכשהו היא עדיין כעסה עלי על זה ש"ניצחתי" אותה בשיעור שיקויים. היה לי סתם מזל של מתחילים רוב הזמן. והשיקויים... טוב, לכל אחד מותר שיהיה לו כישרון נכון? אחרי שיעור תעופה היה לנו שיעור היסטוריית-קסם. שמנוהל על ידי רוח. זה די מגניב. ושם זלדה פשוט קרעה לי את הצורה. איך היא בכלל חושבת שאני משתווה אליה? ירדנו לאכול שוב פעם. אני לא יודעת איך תלמידים אוכלים כאן כל כך הרבה. בתפר ארוחת הערב של אתמול הייתה מספיקה לך לשבועות. אני לא אתפלא אם הבטן של אחד התלמידים תתפוצץ. איך שהגענו לשולחן ציפורים החלו לעוף מכול החלונו. מישהו מנסה לתקוף אותנו. "דואר ינשופים." הואילה בטובה לומר אחת הילדות כדי להסביר לי. ינשוף בגודל בינוני זרק בעדינות לידי קופסאת תרופות. ידעתי ממי זה. דחפתי אותה עם אוכל שדחפתי ככל יכולתי אל תוך התיק שלי. והלכתי אל דניאל. "דניאל, איפה הספרייה?" שאלתי, הוא נראה מבולבל. "ספרייה? כבר הטילו עליכם שיעורי בית?" "לא, אני סתם רוצה ללמוד קצת." "היא בקומה הרביעית, ליד הנשר הגדול שמסמל את חדרי הלינה של רייבלינקלו. את תמצאי אותה. מקסימום תשאלי אנשים בדרך." הנהנתי ורצתי אל הספרייה. בנקל מצאתי אותה, כמעט כאילו היא קראה לי.

מסתבר שספרייה היא חדר שמלא בספרים. לא יכול להיות יותר טוב מזה. "שלום?" שאלתי את מי שנראתה כמו הספרנית. "כן?" אמרה לי. "אני יכולה לקחת ספרים?" "זאת כל המטרה של ספרייה." "אז אפשר?" "כן" אמרה בקול עייף. "יש משהו על שיקויים?" "זאת ספריית הוגוורטס. ברור שיש משהו על שיקויים." "אפשר אותו?" "יש חמש מאות תשעים ושמונה ספרים רק על שיקויים. לתלמיד הוגוורטס מותר לקחת רק חמש ספרים בו-זמנית." "אז אפשר חמישה ספרים?" "איזה מהם?" אמרה הספרנית בקולה החורקני. "פשוט את חמשת הראשונים." היא מסרה חמישה ספרים עבי כרך לידי. דחפתי אותם בקושי מסוים אל תיקי.

ירדתי עם תיק כבד הרבה יותר אל חדר האוכל. פתחתי את קופסאת התרופות. בפנים היו מרשמים. על כל אחד מהמרשמים היה מספר. סידרתי אותם לפי הסדר והפכתי אותם. צדקתי, זה היה מכתב, מאמא. דפים הם מצרך נדיר בתפר. היא סיפרה לי את כל מה שקרה בתצוגה של קטניס. האמת, היה לי קשה לדמיין אותה ניראת כמו קפיטולית מהשורה. אבל מסתבר שהמציאות מוזרה יותר משחושבים. היא בקשה שאני אספר לה מה עובר עלי בהוגוורס. אז לקחתי דף וסיפרתי לה. בלי להזכיר לה את סנייפ. (בכל זאת, יש לה כבר בת אחת לדאוג לה.) ועם פירוט ניכר של חובבנות מחברי ספרי הלימוד לשיקויים...

הפרק הקודם		הפרק הבא