שובו_של_אוכל_המוות

פרק עשירי:
בית הספר כולו עומד בראש מורכן, בעצב שקט. אף אחד לא מוציא הגה. אין אף עין יבשה. כמה בנות פורצות בבכי ממש וגם

הבנים לא נשארים אדישים. בית הספר כולו עומד בראש מורכן, ועיני כולם נשואות אל דוכן העץ המאולתר ואל המנהלת מקגונגל

המנסה אף היא שלא לפרוץ בבכי. היא אוספת את עצמה, כיאה לאשת חינוך דגולה. ולרגע אחד, רגע אחד קטן. עיניה פוגשות את

עיניהם של בני המשפחה הבוכים וחובקים זה את זה. רגע אחד ואז היא מסבה את מבטה, היא לא עומדת בזה. בפעם הראשונה

בחייה כאשת חינוך בכלל וכמנהלת בפרט. מינרווה מקגונגל- הידועה כמנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, הרגישה שהיא

לא מסוגלת לעמוד בעומס. שהכול חזק ממנה. הצלילים, הריחות, המראות, הרגשות, המחשבות והזיכרונות. הכול מצטבר על גבה ומאיים לקבור אותה בעודה בחיים.
"דבר נורא התרחש. והוא התרחש כאן, בהוגוורטס " היא פותחת את הנאום, קולה נשבר והיא פורצת בבכי חרישי ככל שהיא מצליחה.

הסגנית גברת מאדן עולה ומגישה לה מטפחת. המנהלת מוחה את דמעותיה וחוזרת שוב על המשפט בעיניים לחות, אך בקול תקיף וסמכותי הרבה יותר.
"דבר נורא התרחש. והוא התרחש כאן, בהוגוורטס." עיניה החודרות סורקות את ראשיהם המורכנים של התלמידים וסגל המורים ומשתהה מספ

ר שניות על הסלית'רינים, מבטה מלטף כל אחד ואחד מהראשים במבט משלו, בהתייחסות, בהבנה, בהשתתפות ובצער עמוק מכדי לתארו במילים.
"דבר נורא התרחש. והוא התרחש כאן, בהוגוורטס. כאן, בהוגוורטס, דבר נורא התרחש!" היא צועקת המילים האחרונות ומתאפקת שלא לפרוץ בבכי בשנית.
"דבר נורא קרה, דבר נורא. ילדה, ילדה כה זכה וטהורה, ילדה קטנה ותמימה, ילדה שופעת כישרון והומור, ילדה חפה מפשע ונקיה מעוונות.

ילדה, שכל החיים עוד היו לפניה. ילדה, שעוד לא אהבה, לא טיילה, לא עבדה, לא נהנתה, לא למדה דיו.
ילדה, שלא תשוב לראות עוד את השמש העולה במזרח, שלא תשמע עוד ציוץ ציפורים, שלא תשחק, שלא תחכים, שלא תצחק, שלא תעצב,

שלא תאהב ולא תגדל. ילדה שלעד נזכור כבת שתים עשרה שנים בלבד. ילדה, שאינה בין החיים יותר יותר"
"דבר איום קרה בהגוורטס, דבר איום. ילדה מתה בהוגוורטס, דבר נורא. דבר נורא קרה בהוגוורטס! ילדה מתה!!!" גברת מקגונגל צועקת את

המילים האחרונות ופורשת את כפות ידיה אל השמיים, דמעות זולגות מעיניה.
"אנה, זה היה שמך. ולעד תחקקי בזכרונינו. בחיוך הקטן שתמיד היה פרוש על פניך נצרב במוחינו, עיניך הטובות המפיצות אור לכל דורש חרוט

על רשתות עינינו, צחוקך המתגלגל ושובבותך הילדותית שכה אפיינה אותך נכנסה ללבינו. ושם הם ישארו, לעד."
"לנצח נזכור אותך אנה, לנצח נזכור." המנהלת פורצת בבכי וזואי מוחה את הדמעות שזולגות על לחייה. היא מעיפה מבט ורואה שכמוה עושים גם

שאר הנוכחים. הם מושכים באפם, מנגבים את דמעותיהם ומשפשפים את עיניהם האדומות. אבל לא כולם.
זואי פוזלת בחשאי ומביטה אל המקום שבו התקהלו תלמידי סלית'רין. רובם (בעיקר הבנות) בוכים ועצובים כמו כל שאר התלמידים. אולם ישנו מיעוט

שבולט בהתנהגותו. זואי ממקדת בהם את מבטה.
פיטר בוכה, כנראה מתוך נימוס והשתתפות ותו לא. אבל מרקו אפילו לא טורח להעמיד פנים ולהרכין את ראשו. הוא עומד זקוף, מתוח כמו סרגל ומחייך

לכל עבר את החצי חיוך המפורסם שלו. איכס
במוחה של זואי עולות שלל קללות שהיא יכולה להטיל עליו ברגעים אלו ממש. קללות שהיו משאירות אותו מרוח על הרצפה. לא חשוב יותר משלולית, או

אולי קרפדה או חילזון. גם שלשול (החיה!) נראית לזואי אפשרות לא רעה.
אבל זואי עוצרת בעצמה. היא בהחלט הולכת לנקום במרקו. אבל הדרך שלה שונה מעט, מתוחכמת יותר, אכזרית יותר. אחרי הכול, ישנם דברים הגרועים

ממוות, לדוגמא סילוק מהוגוורטס (קרדיט להרמיוני!) או שבירת השרביט.

בינתיים על הדוכן המנהלת מקגונגל מתעשתת וממשיכה לנאום, בקול חלוש וסדוק.
"אנה, היית ואודך בסך הכול ילדה רכה, צעירה ויפה, חכמה וחברותית. ילדה עדינה שלא חטאה בכלום. מה הי עשתה?! במה פשעה?!" היא חובטת בידיה

על הדוכן ובוכה שוב. אבל הפעם היא לא נותנת לבכי לעצור אותה. "כל חטאה היה שהיא נמצאה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. אני מודה,אינני יודעת כיצד

קרה הדבר באיום הזה. אינני יודעת."

"אינני יודעת אם יד המקרה הייתה בדבר, או שידו של השטן ושליחיו בני האנוש. אינני יודעת."
אבל אני יודעת חשבה זואי ובקרוב מאוד גם את תדעי
"אבל אני נשבעת!" צועקת גברת מקגונגל בגרון ניחר. "אני נשבעת שלא אנוח ולא אשקוט, לא אשן בלילות ולא אעבוד בימים. אני נשבעת שלא אפסיק לפעול,

ובסוף אני אגלה. אני אגלה מי, או מה עשה לך את זה. אני אמצא אותו, גם אם אצטרך לרדוף אחריו בכל העולם. אני נשבעת, שאני אמצא אותו, ואני אסגור אתו את החשבון שנפתח היום."

"אנה, אני נותנת לך את מילת הכבוד שלי. אני לא אתן למותך להישכח ולהימחק. אני לא אתן לזה לקרות. את מילת הכבוד שלי! את מילת הכבוד שלי אני נותנת לך, אנה. יהי זכרך ברוך."
"יהי זכרך ברוך." עונים אחריה במקהלה כל התלמידים והמורים ואז מתפזרים בצעדים אטיים למסגרות השונות.
זואי מנסה לפלס לה דרך בקהל הצפוף ולבסוף מצליחה להגיע אל המנהלת.
"גברת מקגונגל! גברת מקגונגל!" היא צועקת אבל הקהל סוחף אותו רחוק ממנה וצעקותיה נבלעות ברוח.
היא מנסה לפלס לה דרך שוב ושוב, אך לשווא. נראה שהקהל מסרב לתת לה לעבור.
*אולי הם באמת מנסים לחסום אותי?* תוהה זואי ומתבוננת בפניהם של הסובבים אותה. כולם סלית'רינים היא מבינה. וכעת משהיא יודעת מה עליה

לחפש היא מוצאת בקלות את מרקו ופיטר, עומדים בכניסה לבית הספר בשרביטים שלופים וחיוכים מטומטמים.
אוי לא! אוי לא! אוי לא!!! אסור לי לתת להם לתפוס אותי! זואי מניפה את שרביטה ותוקפת את התלמידים שמסביבה בסתר ככל שהיא יכולה.
היא פוגעת בראשון ובשני בקללת רגלי ג'לי והם קורסים רצפה. את השלישי היא משתקת ושולחת על הרביעי את קללת עטלפי הנזלת. החמישי בורח

ואת השישי היא מעיפה באוויר בעזרת לחש הסילוק. מאחוריה נמחקים החיוכים מעל פניהם של מרקו ופיטר והם מתחילים לרדוף אחרי זואי.
אני חייבת להגיע למנהלת לפני שהם יסיגו אותי! זואי מפלסת לה דרך בקהל הצפוף, זוחלת בין אנשים ושולחת מרפקים לכל עבר. רודפיה כבר כמעט

משיגים אותה. לפתע אחת התלמידים לפניה מסתובב ומניף את שרביטו לפניה. האינסטינקטים של זואי נכנסים לפעולה.
"פרוטגו!" קללת רגלי הג'לי עפה מהמגן הבלתי נראה וזואי תוקפת אותו בחזרה.
"רדוקטו!" התוקף מושלך באוויר ונופל על גבו בצליל שבירה.
אבל לזואי זה לא משנה באותו הרגע. היא מודאגת ממיצג הכוח שהפגינו הפיטר ומרקו. היא לא הייתה מוכנה לכך שכל כך הרבה מתלמידי בית הספר

הוגוורטס עושים כמצוותם של השניים. ואולי הם לא עושים זאת מרצונם החופשי? ייתכן מאוד שאם לא אכפת להם להשתמש בקרושיו, לא אכפת להם גם להשתמש באימפריו!
זואי כמעט ומגיעה אל המנהלת מקגונגל, כשמרקו חוסם את דרכה. היא לא מבזבזת רגע, ושולחת עליו מתח של קללות.
"איסנדיו! לויקורפוס, שתק, שתק! פרפקטו טוטלוס! רדוקטו! אימפדימנטה, אימפדימטה!" מרקו קורס, עף, נופל, משותק ונתלה באוויר באותו הזמן.

והתוצאה לא נראית טוב במיוחד.אלה שלרוע מזלה של זואי, גם סגנית המנהלת גברת מאדן הבחינה בנעשה.
"זואי! איך את לא מתביישת! בבה סתם לתקוף תלמיד!" היא צועקת עליה. ראשים מסתובבים כדי לראות על מה המהומה. זואי מסמיקה וממלמלת.
"הוא ניסה לתקוף אותי קודם" היא ואמרת.
"בלי שקרים. אלי. למשרד. עכשיו!" פוקדת גברת מאדן. זואי חייבת לעשות משהו.
"זה חשוב גבירתי. זה קשור לאנה." אוזניה של סגנית המנהלת מזדקפות והיא בוחנת את זואי בחשד.
"אני מקווה מאוד שאת לא משקרת לי." היא אומרת. זואי מנידה בראשה בנחרצות. "אני כבר מתפנה אלייך."
מה יהיה אם גברת מאדן לא תאמין לי? האם מרקו ופיטר יחסלו גם אותי? ומה יקרה לתומס?
יד קרה מונחת על כתפה וקוטעת אותה מהרהוריה. היא קופצת לאחור בשרביט מונף ואז מזהה את מקס, תלמיד הפלפאף ופעיל בצ"ד. הוא נראה

מבוהל עד מוות, פניו חיוורות ועיניו מתרוצצות אנה ואנה בשמורותיהם.
"אתה בסדר?" שואל זואי. מקס לא עונה במשך דקה שלמה. רק מביט סביב במבט מוטרף.
"אל תעשי את זה זואי, אסור לך. אל תעשי את זה! " ידו מתחפרת בכתפה עד זוב דם. האם ככה נראה מטורף?
"לא לעשות את מה?" זואי שואלת. אם כי כבר נראה לה שהיא יודעת מה התשובה.
"אל תעשי את זה זואי. אל תסתבכי עם מרקו ופיטר. אל " הוא מצביע באצבעו הרועדת ימינה. זואי מפנה את מבטה ומוכת הלם. במרחק כשלושה

מטרים מהשניים אוחז פיטר בצווארון חולצתו של תומס ושרביטו מכוון אל עורפו. פיטר מבחין בזואי ומחייך אליה חיוך סדיסטי לועג.
אימה משתלטת על זואי. מטלטלת יותר מכל גל וגדולה יותר מכל הר. אימה משתקת. כמו להביט למפלצת בעיניים או לראות את כל היקר לך קמל ומת.
הקור עוטף אותה כמו תכריכים, מחלחל לגופה, מצמית, מצמרר, שורף את זואי מבפנים. קולות, מראות, תמונות, אנשים, שמות, חפצים, אישיות, מקומות,

זכרונות מתערבלים בראשה כמו במכונת כביסה ענקית ונדחסים זה אל זה, נקראים, מתמזגים, מטשטשים. מוחה של זואי הופך בהדרגה לעיסה אחת דביקה,

ראייתה מטשטשת לכתמים לא ברורים של צבע ומהכול נשאר רק דבר אחד. רק קול אחד, רק מראה אחד, רק תמונה אחת, רק איש אחד, רק שם אחד, רק אישיות אחת, רק מקום אחד, רק זכרון אחד. תומס.
ומתוך האימה הקפואה. (אני יודע שיש בפסקה הזאת כפילות מעצבנת.) צפים ועולים קולות, מראות, תמונות, אנשים, שמות, חפצים, אישיות, מקומות, זכרונות. אחד אחד, מתחברים בחזרה כדי להרכיב את הפאזל.
זואי רואה את מרקו ושומעת שוב את קולו הצועק "אבדה קדברה!". את פיטר המענה את אחיה בקללת הקרושיאטוס. היא רואה את הגופה העטופה

בתכריכים של אנה. היא רואה את הכאב בדמות מותה של אנה ועינויו של תומס. היא רואה את התקווה שבמנהלת. ורואה את הכאב בפיטר המכוון שרביט אל אחיה.

ועוד מחפשת את התקווה. אולי היא טמונה בתוכה?
העניין הזה גדול היא מבינה גדול יותר מתומס וממני. אני אלך, אני אגש למנהלת, ואני אסגיר את מרקו. ובסוף, אני גם אשא בתוצאות מעשי.
"זואי רצית ממני משהו?" שואלת גברת מאדן. זואי נושמת עמוק, הנה רגע ההחלטה.
"כן יש לי משהו לספר לך ולמנהלת מקגונגל." היא אומרת. גברת מאדן מהנהנת וקוראת למנהלת. זואי מציצה אל מאחורי כתפה ורואה את מבטו של מרקו.

שילוב נדיב בין אימה, זעם, הפתעה ואי אמון במה שמראות לו עיניו ומה שמשמיעות לו אוזניו. אבל יש במבט הזה יותר מזה, מרקו מתכנן משהו. וזואי לא אוהבת את זה, היא לגמרי לא אוהבת את זה.

"זואי?" שואלות המנהלת מקגונגל וסגנית המנהלת גברת מאדן. זואי פותחת את פיה כדי לספר להם את סיפורה אבל רגע לפני כן היא שומעת קול

מאחוריה הלוחש: " ריקטוסמפרה! ". מפיה של זואי נפלטים רק צחקוקים והיא ממהרת לסגור אותו. אבל זה לא עוזר, היא מתקפת ונופלת על הרצפה, שואגת מצחוק ודמעות צחוק ובכי מתערבבות על לחייה.
עיניה של גברת מאדן מתרחבות, עורק סגול מתנפח במצחה וכל פרצופה מאדים. היא פותחת את פיה כדי לנזוף בזואי וודאי גם להוריד כמות לא מבוטלת של נקודות לגריפינדור. אבל המנהלת מקגונגל מקדימה אותה.
"וודאי קשה לזואי לפרוק מתחים. לא מפתיע אחרי היום שעבר אליה." היא אומרת ועוזרת לזואי לקום אחרי שפגה השפעת הלחש. אלא שתוך כדי כך היא מעבירה לזואי פתק.
למה כולם משתמשים בפתקים? תוהה זואי אי אפשר פשוט לדבר אחד עם השני?
"תודה גברת מקגונגל. אני אלך עכשיו." אומרת זואי ומסתלקת משם. היא רצה אל שירותי הבנות ופותחת בחשאי את הפתק.
ראיתי את מרקו משתמש בלחש הצחוק. בואי אלי מחר בערב למשרד וספרי לי הכול. הסיסמא היא פאי תפוחים.
מחכה לראותך
מינרווה מקגונגל. מנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
זואי מחייכת ויוצאת למסדרון. אולי לא הכול אבוד.
לפתע היא מרגישה את שעון הכסף שלה מתהדק על ידה פעם, פעמיים ושלוש. ויש לכך רק משמעות אחת.
מתקיימת אספת צ"ד, וזואי מוזמנת לנאום בה. סוף סוף הדברים מסתדרים

הפרק הקודם		הפרק הבא